רקע
אחד העם
עבדות בתוך חירות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

סופרינו בלשון המדינה, הקוראים מלחמה על ‘חובבי ציון’, יחשבו לאפשר להסתפק גם במלחמתם זו בכלי־נשק קלים שהורגלו להשתמש בהם לפנים בהלחמם מלחמת ‘ההשׂכלה’ עם ‘מורדי האור’: תחת לבקר דעותינו מצד תכנן ולהראות לנו טעוּתנו בראיוֹת מן ההגיון והמציאוּת, הם אומרים לבטל אותנו על ידי שמות מפורסמים, להטיל אימה עלינו, בהראותם עד כמה רחוקים אנו בדעות מאחינו שבמערב וחכמיהם. ולא ישׂימו אל לבם, כי בין אנשי מלחמתם אלה החדשים ישנם רבים היודעים גם הם פרק בהשׂכלת המערב, היודעים איפוא גם הם, כי פעמים שגם ‘פרופיסורים’ מדבּרים דברים שאין להם שחר וגם ‘חברי אקדמיות’ מחזיקים בדעות ישנות שאין להן מעמד עוד…

ככה משתדלים עתה סופרינו אלה להראות לנו, למען נקח מוּסר, עד היכן מגיעה ‘התרוממות הרוח’ של אחינו בצרפת, שגם התנועה האנטיסמיטית לא עצרה כוח להביאם לידי ‘קטנוּת המוחין’, כי ‘ברוחב מבטם’ רואים אותה כאִלו אינה והולכים לבטח דרכם, במנוחת נפש, אל ‘האידיאלים הנצחיים’, אשר שׂמוּ לפניהם אבותיהם, חכמי הדור העבר; בעוד אשר אנחנו, קטני נפש, נבהלנו ושבנו ‘לאחור’. ועל אמתּוּת משפטם זה יעידו להם ‘מפורסמים’ שונים, ומי זה איפוא יעיז פניו להטיל ספק בדבר?

ובכל זאת מוצא אני עוז בלבבי להטיל ספק גדול גם במנוחת הנפש של אחינו הצרפתים ביחס אל האנטיסמיטיסמוס וגם בהתרוממות רוחם ורום ערך ‘האידיאלים הנצחיים’ שהם רודפים אחריהם, ולא עוד אלא שספקותי אלה מוצאים להם יסוד וסמך בדברי אותם ‘המפורסמים’ עצמם שמתנגדינו מיראים אותנו בהם.

עוד לפני ארבע שנים, באספת ‘החברה לחקרי היהדות’ בפריז, העיר ה' תיאודור רינַך, מזכיר החברה, את אוזן הנאספים על הסכנה הנשקפת להיהודים בצרפת מתגבוֹרת האנטיסמיטיסמוס. ‘אהה! – קרא ה’ רינך – האנטיסמיטיסמוס, אשר בארצנו צרפת היפה כבר במתים נחשב, ינסה להרים ראש. פּמפלטיסט אחד הכה בחליל והנהו משתומם עתה בעצמו על הצלחתו הנפלאה. ההצלחה הזאת אינה אלא זמנית, כך אני רוצה להאמין, ובכל זאת סימן רע הוא‘. ה’ רינך חושב עם זה, כי ‘אין עשן בלי אש’, כי איזו גרגרי אמת נמצאים בודאי בטענותיהם של האנטיסמיטים. ‘בהיותנו המעט מכל הדתות, בהיותנו אורחים חדשים במשפחת הצרפתים, על כן נופלים אנו ביחוד תחת הקנאה והבקורת’. גם כשרונותינו ונצחונותינו בכל ענפי החיים לא יגינו עלינו, אדרבא, ‘הם הם המעוררים את הקנאה ביותר’. כי על כן אין לנו שום עצה אחרת, כי אם להשגיח היטב על כל דרכינו, לבלתי תת פתחון פה לשׂונאינו. ‘סוחרינו יהיו נא כולם ישרי דרך, עשירינו – כולם צנועים ועושי־צדקה, חכמינו – כולם ענותנים, סופרינו – כולם פטריוטים נקיים מכל פניה עצמית’. ואז – מובן מאליו, כי מלאכי אלהים כאלה ימצאו חן גם בעיני הצרפתים1

אין צריך לאמר, שעצתו הטובה של ה' רינך לא נעשׂתה ולא תעָשׂה לעולם, ומצב הענין בכלל לא נשתנה מאז ועד עתה לטובה, כי אם להפך, תחת ‘פּמפלטיסט אחד’ נמצאים עתה פּמפלטיסטים רבים, וכולם לא יוכלו להתאונן על גורלם: ‘צרפת היפה’ מקשיבה לקולם בחשק נמרץ, ודבריהם נכנסים אל לבה ומצליחים להגדיל את הקנאה ולהאדיר את השׂנאה מיום ליום. אחינו הצרפתים מתאמצים אמנם להאמין עם ה' רינך, כי ‘ההצלחה הזאת אינה אלא זמנית’; אך לא רבים בהם ירגישו כמוהו, ולא כל המרגישים יודו בפה מלא כמוהו, כי אמונתם זו אין לה על מה שתסמוך, אלא ‘כך הם רוצים להאמין’ או יותר נכון, כך הם מוכרחים להאמין, אם לא יאבו לעזוב את המערכה בלב נואש אחר מלחמת מאה שנה. ובכל זאת, כל המקשיב היטב לקולם הרועד, בשעה שפיהם מלא אמונה ותקוה, הוא ישמע גם את האנחה המסותרת וגם את הספק המתעורר במעמקים, המבקשים גם הם להתפרץ החוצה, אך יד בעליהם תהיה בהם להשיבם למקומם ולהסתירם תחת המון פרַזוֹת רמות…


הנה לפנַי עתה ספר צרפתי חדש (אשר בו בקשו ומצאו הסופרים הנזכרים כל הדברים הטובים ההם) ושמו ‘העומר’2. את הספר הזה הוציא בשנה שעברה מו“ל מכה”ע ‘Arch. Isr.’. זכּרון למלאת חמשים שנה מיום שהתחיל מכ"ע זה לצאת. ספר זכרון כזה, לוּ יצא לאור לפני עשׂרים שנה, היה מספר לנו בלי ספק בקול ענוֹת גבוּרה את כל נצחונותיהם של ‘בעלי דת יהודית’ בצרפת במשך היוֹבל, היה מתאר לפנינו בעליצות נפש את הצלחתם וצעדם לפנים בכל מקצעות החיים, את אשרם וכבודם בהוה ואת תקוותיהם הגדולות לעתיד. אבל עכשיו שיצא הספר לא לפני עשׂרים שנה, כי אם בשנה שעברה, מה אנו שומעים? – אל נא יחַר לבעליו ולמהלליו – קול ענוֹת חלושה אנו שומעים. לשוא נבקש עקבות שׂמחה אמתית, עקבות ‘התרוממות הרוח’, כראוי לחג יובל כזה: תוגה חרישית ודממה דקה שׂוררת בכל הספר מתחלתו ועד סופו.

קודם כל יבוא המו“ל עצמו, בעל החג, לתת דין וחשבון על פעולות מכה”ע שלו במשך ימי חייו. ‘בשנת 1840 – יספר לנו – יובל שנים אחר שנתפרסמו העיקרים של שנת 1789, היו אמנם זכויות היהודים כתובות על הספר בדיו, אבל בהליכות החיים לא נראו אותותיהן כלל וכלל’. ופה הוא שואל במאמר מוסגר: ‘האם נמצאן שם במלואן גם בשנת 1890?’ – אחר השאלה הזאת, שאינה דורשת תשובה, הוא הולך ומונה את מלחמותיו נגד הדעות הקדומות, מספר איך השתדל בלי הרף לנטוֹע בכל הלבבות את העיקר הגדול של ‘ההתבוללות החברתית (la fusion sociale) עם כל המסתעף מזה’, והיוצא מכל דבריו הוא, כי גם היובל השני אחר העיקרים של 89 לא הביא את האושר המבוקש, כי שׂנאת ישראל שבה לתחיה גם בצרפת, למרות העיקרים של 89 ולמרות כל המלחמות עם הדעות הקדומות וכל ההשתדלות לטובת ההתבוללות. ובכן? – ובכן יבטיח המו"ל הנכבד, כי גם לימים הבאים לא יחדל מלהלחם ומלהשתדל…

אחר מאמרו של המו"ל יבואו עוד מאמרים רבים, כמעט כולם מאנשים מפורסמים, וכמעט בכולם, יהיה נושׂאם מה שיהיה, מתגלגלים הדברים כמו מאליהם עד שמגיעים לשאלת האנטיסמיטיסמוס. האין בזה אות נאמן, כי השאלה הארורה הזאת תמלא כל חדרי לבם, באופן שלא יוכלו להסיח דעתם ממנה אף רגע, ובכל ענין שישׂאו עליו מדבּרוֹתיהם היא חוזרת ועולה מאליה, למרות רצונם?

סופרי ‘העוֹמר’ הם אמנם אנשים גדולים ומפורסמים, ולא לאנשים כאלה להבּהל ולסגת אחור למראה האויב, ומה גם להראות אותות פחד ובהלה לעיני אחרים. הם יודעים למשול ברוחם, להתראות כאִלו מביטים על כל זה מגבוה, לנחם את עצמם ואת קוראיהם בתקוות טובות ובהבטחות נעימות, הדומות לפעמים בסגנונן לנבואה קטנה (ככה יבטיחנו אחד מהם על דברתו, כי עתה היא המלחמה האחרונה בין ישׂראל ושׂונאיו, וסופה נצחון גמור מצדנו ושלום אמת לעולם ועד). המרידה הגדולה של 89 לא תמוּש מפיהם, מזכירים וחוזרים ומזכירים את ‘זכויות האדם’ (les droits de l’homme), או, כמו שיאמרו איזו מהם, ‘עשׂרת הדברות החדשות’, שפרסמה המרידה היא, ובכל פעם יביעו את תקוָתם, שיש בה גם מעֵין תחִנה ובקשה, כי עם צרפת לא ישכח לנצח את הימים הגדולים ההם, כי עם צרפת לא ישוב אחור, לא יוכל לשוב אחור, כי עם צרפת עודנו, כמקדם, העם הגדול, הנאור, האדיר, הכביר וכו' וכו'.

אם עתידות הנבואות האלה להתקים או לא – זו היא שאלה שאין כאן מקומה. אבל בין כך ובין כך, אין צורך לעין־בקורת חדה בשביל לראות מתוכן, ומתוך שורות ‘העוֹמר’ בכלל, את המצב האמתי של רוח אחינו הצרפתים בימים האלה. המצב הזה, שאחרים רוצים לראות בו ‘התרוממות’, אינו באמת אלא ההפך מזה ממש, ושמו הנאה לו הוא: עבדות פנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית. את העבדות הזאת קבּלו עליהם אחינו ההם עוד לפני מאה שנה, ביחד עם הזכויות, אך בעת רעה הזאת תגָלה ותרָאה לעינינו בכל הודה והדרה.

סופרי ‘העומר’ משתדלים, למשל, להוכיח לנו ולצרינו, כי גורל בני ישׂראל בכל מדינה ומדינה אחוז וקשור בגורל יתר בני המדינה או גם בגורל המין האנושי בכלל; כי צרות ישׂראל באיזו מדינה אינן איפוא של ישׂראל בלבד, אלא של כל אותה המדינה או גם של המין האנושי בכלל; כי על כן… היוצא מזה מובן מאליו. אחד מהם, בחפצו להרגיע רוח עשירינו בצרפת הדואגים לאחריתם מפני התנועה האנטיסמיטית, מספר להם ספּוּר יפה מאד: בשנת 1840, ימי מרידת פברואר, יצא הקול באחת מערי אֶלזס, כי יש את לבב המורדים להתנפל על בתי עשירי ישׂראל ולתת רכושם לבז. היהודים נבהלו וימהרו לבקש עזרה מאת שׂר החַיל התמידי החונה בעיר. אך הוא מאֵן להגן עליהם אלא אם כן ישתתף בזה גם החיל הלאומי (la Garde nationale). ויפנו היהודים אל שׂרי החיל הלאומי. אך אלה בזוּ וילעגו להם, כי לא מצאו כל רע במה שאיזו יהודים יהיו לבז ולמשסה. וכה שבו היהודים לבתיהם מלאי פחד וחלחלה. אבל ממחרת היום ההוא נודע הדבר, כי המורדים שׂמו עיניהם לרעה בכל בעלי הון, בלי הבדל דת, ומתעתדים לבקר גם בבתי העשירים הנוצרים, – ומיד נראו בחוצות העיר גם החיל התמידי וגם החיל הלאומי, ‘ושאלת היהודים שבה למנוחתה’ – מסיים הסופר בשׂחוק נחת, בהוסיפו עם זה, כי חושב הוא למוֹתר ‘להאריך על דבר המוּסר הנעלה היוצא מן הספּוּר הזה’. ובאמת מוּסר נעלה יוצא לנו מן הספור הזה מנקודת־מבטנו אנחנו… אך האם נמצא פה באמת גם אותו ‘המוּסר’ שרוצה המספר עצמו להוציא? בכל אופן, אין המוּסר הזה ‘נעלה’ כל כך…

התחבולה הזאת, לעורר רחמים על ישׂראל לשם תועלת אחרים, נודעת גם לנו למדי. גם סופרינו בלשון ארצנו, מימי אָרשנסקי ועד עתה, לא ייעפו ולא ייגעו לבקש ראיות וחשבונות בשביל להוכיח, כי ‘פרה חולבת’ ישׂראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה. מובן מאליו, כי חכמינו הצרפתים לא ישפילו נפשם כל כך, להגיד דבר כזה בתמונה מכוערה כזו, והם משתדלים להלבישו צורה יפה, ‘אידיאלית’. אבל המובן אחד הוא סוף סוף להם ולנו, מובן נורא, אשר בו לבד יש די להראות לנו, עד כמה רחוקים גם אחינו המערביים ברגשות לבם מבני־חורין אמתיים. הגע בעצמך, לסטים מזוינים סבּוּני, ואני קורא: הושיעו, אדם בסכנה! – האין די בזה להטיל חובה על הכל שימהרו לעזרתי? האין זו חרפה נוראה, חרפה הקשה ממות, כשצריך אני להוכיח תחלה, כי סכנתי נוגעת לאחרים, להמין האנושי, כאִלו ‘דמא דידי לא סוּמק’ אלא אם כן מעורב הוא בדם אחרים, כאלו המין האנושי הוא איזו בריה בפני עצמה, שאין לי חלק בה, ולא שם הקבּוץ לאישי המין, שגם אני אחד מהם?…

העבדות הזאת מבצבצת ועולה עוד יותר, כשסופרי ‘העומר’ באים לדבּר על עניני היהדות הפנימיים. גבּורים הם לריב בחזקה ריב דתנו עם הדתות המתנגדות לה, בדעתם כי התירה צרפת את הדבר, וגם הממשלה גם העם אינם מקפידים עתה על וכּוּחים כאלה, אבל כשהענין מביאם לגלוֹת את היחס הלאומי שבין יהודי צרפת ליתר בני עמם או לארץ אבותיהם, יחס שאפשר למצוא בו כעין סתירה להפטריוטיסמוס הקיצוני והקנאי השולט בצרפת, – אז מוצאים אנו עוד הפעם את עבדותם המוסרית, השׂמה מחנק לנפשם ומביאה אותם במבוכה גלויה.

אחד מסופרי ‘העומר’, הפילוסוף המפורסם אדולף פרנק, חורץ משפטו, כי כל איש ישׂראל, בלי הבדל לאום (sans distinction de nationalité), הנהנה מפרי האימַנציפּציא באיזו מדינה שתהיה, מחויב להודות על זה קודם כל להצרפתים בני דור המרידה, ועל כן עליו לחשוב את צרפת לארץ מולדתו הראשונה, ושניה לה במעלה היא ארץ מולדתו האמתית ! ופה רואה החכם חובה לעצמו להוסיף פתאום את הדברים האלה: ‘ירושלים אינה אלא מקום מולדת זכרונותיו ואמונתו [של היהודי]; מוּתר לו אמנם לתת לה מקום בעבודת הקודש, אבל הוא עצמו בן הוא לארץ מולדתו’. – ההשקפה הזאת על ‘ירושלים’, כשהיא לעצמה, אינה אמנם אלא ‘קמחא טחינא’ שחכמינו המערביים טוחנים וחוזרים וטוחנים באופנים שונים. זה לא כבר הדפיס פילוסוף אחר, מאחינו שבאשכנז, ספר חדש, ובו נמצא מאמר מדעי על מגלת איכה. ואעפ"י שמאמר מדעי אין לו עסק עם ‘אִסוּר והיתר’, מצא המחבר בכל זאת לנחוץ לעסוק בסוף מאמרו בשאלה מעשׂית: אם מוּתר לנו בזמן הזה לקרוא מגלה זו בבית הכנסת, ופוסק הלכה להיתר, לפי שגם הנוצרים קוראים אותה בבית תפלותיהם שלשת ימים לפני פסחם. ‘ואם ישאלנו אדם: מה לכם ציון ומה אתם לה? נשיב לו בקוֹר־רוח: ציון היא החלק היותר פנימי מן ההכרה הפנימית של העמים החדשים’3. – התשובה הזאת אינה מובנת אמנם כל צרכה, לא רק בתרגומי העברי, כי אם גם בגוף הספר האשכנזי, אבל מטרת המחבר בדבריו אלה מובנת ומובנת… ואם כן אין לנו רשות להתרעם על כי גם הפלוסוף הצרפתי שאנו עוסקים בו מחזיק בהשקפה זו. אבל הקורא את כל המאמר ב’העומר' ויודע שבא שם מחברו לידי מסקנא, כי ‘תעודה’ מיוחדת יש לישׂראל, אשר קבּלוה שם, בירושלים, ועוד לא מלאוה בשלמות עד היום, וכי בשבילה הם חיים וצריכים לחיות עד שימלאוה בשלמותה, – הקורא הזה ישאל פה שאלה גדולה: אם חובת הכרת־טובה גדולה בעיני המחבר כל כך, עד שמחייב מפני זה כל איש ישׂראל להקדים את צרפת לארץ מולדתו, הלא אז הדברים קל וחומר: ומה צרפת כך, שלא היתה אלא סבּה לזכויות חיצוניות, אשר יכלנו להשׂיגן גם בלעדיה, לוּ רק פנינו עורף אל ‘התעודה’, – ירושלים, שנתנה לנו את ‘התעודה’ עצמה, סבּת חיינו ותכליתם, לא כל שכּן שחייבים אנו להכיר לה טובה, ולפי זה – להקדימה אף לצרפת… כמדומה לי, שגם הפלוסוף הגדול בעל המאמר לא יוכל למצוא כל שגיאה הגיונית במשפט הזה, ובכל זאת כתב מה שכתב. האין זו עבדות מוסרית?

חכם אחר – הנושׂא על שכמו כל טַרחה של היהדות הצרפתית ועם זה הוא גם עסקן גדול בצרכי כלל ישׂראל – בבואו לספּר את הפעולות הטובות של מכה“ע בעל החג, הוא מוֹנה בתוכן גם את זאת, שעל ידו התחזק הקשר בין יהודי צרפת ובין יתר אחיהם שבארצות אחרות. ותוך כדי דבּור זכר בודאי את ‘צרפת היפה’ ואת האנטיסמיטיסמוס השולט בה, והנה הוא עומד ומצטדק על הדברים האסורים האלה אשר התמלטו מקולמוסו, על אשר הוא, הצרפתי, חושב לדבר טוב ומועיל התחזקות הקשר בין קהל ישׂראל אשר בצרפת ואשר מחוצה לה. והנה הוא משתדל להוכיח, כי אע”פ שהיהודים בצרפת, כידוע לכּל, פטריוטים גדולים הם ואוהבים את ארץ מולדתם בכל לבבם ונפשם, אין זה מחייב, שאסור להם לרחם על יתר אחיהם הסובלים עוד רעות רבות בארצות אחרות, או שאסור להם לשׂמוח עם אלה מאחיהם אשר מצבם הולך וטוב. – ואני מובטחני באיש המצוין הזה ובאהבתו הנאמנה לעמו ישׂראל, כי אף אם היו מוכיחים לו באלפי ראיות, שהפּטריוטיסמוס הצרפתי אוסר עליו לאהוב את אחיו אשר מעבר לגבול צרפת, היה אוהבם גם אז עמוק עמוק בסתר לבבו; כי אף אם היו כל אחיו זוכים לכל ‘הזכויות’ ולא היה עוד על מי ‘לרחם’ ועם מי ‘לשׂמוח’, היה חפץ גם אז להיות בקשר תמידי עם כולם ולקחת חלק בכל אשר להם. ואם כן, ההצטדקות הזאת וההכרח אשר הביא לה מה הם, אם לא עבדות מוסרית?

אבל העבדות הזאת המוסרית אינה כי אם החצי מן המחיר אשר שלמו אחינו המערביים בעד זכויותיהם. עוד עבדות אחרת, שׂכלית, הקשה אולי מן הראשונה, מסתתרת תחת חירותם המדינית, וגם עקבותיה נמצא בספר שאנו דנים עליו.

כי אחר שהסכימו אחינו אלה, בשביל השׂגת הזכויות, לבטל בהבל פיהם מציאות עם ישׂראל ולהעמיד את היהדות רק על הדת בלבד, הנה על ידי זה עצמו הרי קבּלו עליהם ועל זרעם לשמור מכל משמר את האחדוּת הדתית בין כל ישׂראל. אבל ‘הזכויות’ דרשו לעשׂות תקונים מעשׂיים שונים גם בעניני הדת, ואת הקרבּן הזה לא הכּל יכלו להביא, ובכן נתפרדו ‘בעלי דת יהודית’ לכתּות שונות, ואחדוּת הדת המעשׂית נהרסה. לא נשאר עוד איפוא כי אם קשר הדת העיוּנית, איזו דעות מַפשטות המשותפות לכל ישׂראל. הקשר הזה, מלבד חולשתו מצד עצמו, ככל ענין רוחני שאינו מתגשם במעשׂה, הנה בדורות האחרונים נחלש עוד יותר והולך ורופף מיום ליום. התפתחות החכמה הרעישה מוסדות האמונה בכלל, וגם אמונת ישׂראל לא נמלטה, באופן שגם בעל ‘העומר’ מודה באנחה, כי ‘הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין’ הולכת ומתגברת, ורק ‘מפני הכבוד’ (‘noblesse oblige’) הוא עודנו מוסיף להלחם בה. ומה יעשׂו איפוא אלה מאחינו, אשר אין להם שיוּר רק התורה הזאת העיונית, והיא עצמה רופפת בלבם? היעזבו לגמרי את היהדות ויהיו לאזרחים פשוטים? מועטם אמנם עשׂו כן, אבל מדוע לא יעשׂו כן כולם יחד? מדוע מרגישים רובּם, כי לא יוכלו לעשׂות כן? איפה הוא החבל אשר יוכלו להראות עליו, כי הוא זה המקשרם אל היהדות ולא יתן להם לצאת לחפשי? הרגש הלאומי הטבעי, שבא להם בירושה מאבותיהם ואינו תלוי באמונות ובמעשׂים דתיים? הס מלהזכיר ! את הרגש הזה מכרו עוד לפני מאה שנה וקבּלו תמורתו זכויות. הן אמנם לא ברצונם הדבר תלוי לעקרו מלבם, ולמרות כל השתדלותם להכחידו ולמרות כל האמתלאות שהם בודים בשביל להעלימו מעיני אחרים ומעיני עצמם, – הוא עודנו חי ופועל במעמקי נפשם על אפם ועל חמתם. אבל התשובה הזאת, המַספקת לנו, אינה מַספקת להם: הם כחשו בפרהסיא בלאומיותם העברית ואינם רשאים לחזור בהם, אינם רשאים להודות, שמכרו דבר שאינו ברשותם. ואם כן, במה יוכלו להצדיק ‘קשיוּת־ערפם’, בנשׂאם עליהם שם ישׂראל, שאינו מנחילם כבוד ויקר, בשביל איזו דעות עיוניות שאינם מחזיקים בהן עוד, או אף אם יחזיקו בהן באמת בלבם, יכולים להחזיק בהן גם בלעדי השם המיוחד הזה ככל הדֵיאיסטים שבאוה"ע?

השאלה הזאת, המנקרת במוחם של חכמינו המערביים ולא תתן להם מנוחה זה ימים רבים, היא שהביאה אותם עוד בדור שעבר להמציא להם תורה חדשה ומוזרה ולהחזיק בה בכל כוחם עד היום, הלא היא התורה הידועה על דבר תעודת ישׂראל בעמים. התורה הזאת מיוסדת על דעה קדומה, המתנגדת לכל יסודי החכמה בזמננו, כאִלו כל עם ועם נוצר מתחלתו לאיזו תכלית, ולכל אחד מהם יש איפוא ‘תעודה’, אשר עליו למלאותה במשך ימי חייו, ובעל כרחו הוא חי עד שישלים את אשר שׂמו עליו ממרומים. ככה, למשל, נוצרו היוָנים בשביל לפאר ולשכלל את היופי החיצוני, נוצרו הרומאים בשביל לרומם ולהאדיר כוח האגרוף! 4 – ואם הדבר כן, לא יכבד עוד למצוא תשובה גם על השאלה ההיא, תשובה אשר מצד אחד לא תתנגד במאומה אל הזכויות, ומצד אחר תניח עוד מקום ידוע גם לאחדוּת היהדות, והיא : עם ישׂראל מת אמנם, אבל כנסת ישׂראל עודנה קימת ומוכרחת להתקים, לפי שתעודת ישׂראל עוד לא נשלמה כולה, כל זמן שה’מונותיאיסמוס' המוחלט עם כל המסתעף ממנו לא נצח עוד כליל את העולם, ועד אז יחיה ישׂראל בעל כרחו וישׂא ויסבול וילָחם, כי לכך נוצר: ‘לדעת את אלהים ולהביא אחרים לידי ידיעה זו’5.

ובכן, כדי למלאות תעודתנו באמונה, הלא עלינו להיות ‘שלוחים’ למקום, להקדיש כל כוחנו להפצת ‘הידיעה’ ההיא שבשבילה אנו חיים?

חלילה! – יענו בעלי התעודה, וטעמם ונימוקם אינו צריך ביאור – ‘לא לנו להחיש את הקץ; בידינו הפקיד ה’ את האמת, אך לא פקד עלינו להתעסק בהפצתה'6.

ואם כן, איך נגיע סוף סוף להשלים תעודתנו?

על זה יענה מונק: ‘התעודה הזאת הולכת ונשלמת בלי הרף על ידי הפּרוֹגרס של הדעות הדתיוֹת’7. ולפי שכתבי־קדשנו הם, לפי דעתם של בעלי התעודה, יסוד הפּרוֹגרס הזה וסבּתו, לכן מעלים הם עלינו כאִלו אנחנו בעצמנו עושׂים מה שצריך לעשׂות לטובת הפּרוגרס הדתי, ובשביל זה, ורק בשביל זה, עלינו להשאר נאמנים לדגלנו עד עת קץ…

‘תעודה’ כזו, כשהיא לעצמה, היא איפוא נוחה וקלה מאד. הן בכל אופן לא חרפּה היא להיות ‘מלמד’ לכל העמים, להביט על כל המין האנושי עד לקץ הימים כעל ‘תלמידים’ השותים מימינו בצמא, ומה גם שהמשׂרה הכבוּדה הזאת אינה דורשת מאתנו כל פעולה ויגיעה: הפּרוֹגרס היוצא מכתבי־הקודש הוא ילחם לתעודתנו, ואנחנו נראה ונשׂמח. ואולם, במה דברים אמורים, אם היו ‘התלמידים’ גם הם נוחים וקלים ונוהגים כבוד ברבּם כראוי. אבל עכשיו שהתלמידים עזי פנים הם ובועטים ברבם ומחרפים ומנאצים שמו כל הימים עד כי ימאס חייו, עכשיו הרי השאלה במקומה עומדת; אחר שחיינו אנחנו אינם מביאים עוד כל תועלת להשלמת התעודה, אחר שכתבי־הקודש לא יאבדו עוד גם בלעדינו והפּרוגרס הדתי יעשׂה איפוא את שלו גם בלעדינו, אחר שאנו אין אנו עוד עתה אלא ‘מצבת זכרון’ על דרך הפּרוגרס הזה, ההולך ונשלם בלי עזרתנו, – אם כן למה לנו חיים וצרות? הנה היוָנים, שנוצרו לפי התורה הזאת בשביל היופי, בראו כל אותן הצורות היפות, כתבו כל אותם הספרים היפים, ומכיון שלא היה להם עוד מה לעשׂות, אע“פ שלא נתמלאה עוד תעודתם בשלמות, אע”פ שבמשך הרבה מאות שנה אחריהם, עד ‘תקופת התחיה’, היתה ‘יפיפותם’ מונחת בקרן זוית, – אף על פי כן הורידתם ההיסטוריא מעל במתה והניחה את היותר להפּרוֹגרס, אשר יצא מאליו מן הצורות והספרים שהניחו אחריהם לנחלה. ומדוע איפוא לא תתן ההיסטוריא גם לנו לרדת מעל הבמה, אחר שעשׂינו לתעודתנו כל מה שהיה בכוחנו, בראנו כתבי־הקודש, ויותר אין לנו מה לעשׂות עוד?

אחד מחכמי ‘התעודה’, רב מלומד, שהקדיש בספר ‘העומר’ מאמר מיוחד לענין זה בשם: ‘מפני מה נשארים אנו יהודים?’ – ינסה להשיב על השאלה גם מצד אחר: אנו נשארים ביהדותנו, מפני שאין כל דת אחרת בעולם אשר נוכל להחליפה בה, מפני שכולן כוללות ענינים שונים שאין אנו יכולים לקבל עלינו. ‘הדת הטבעית’ היתה אמנם מַספּקת לנו. אבל אם נאמר לקבל את הדת הטבעית, הלא עלינו לדעת תחלה את עיקריה, ואם נצא לבקש ידיעה זו בספרים המוקדשים לה, למשל, בספרו של סימון הנקרא בשם ‘הדת הטבעית’, הנה נמצא שם, כי שלשה המה עיקרי הדת הזאת: חדוש העולם, התגלות האלהות, שׂכר ועונש. וכרגע אנו זוכרים, כי כבר לפני חמש מאות שנה העמיד ר"י אלבּוֹ, בעל ‘העיקרים’, גם את היהדות על שלושה עיקרים קרובים לאלו. ובכן הלא היהדות היא היא הדת הטבעית ואין לנו כל צורך להחליפה.

ואני לא אשאל אמנם את הרב הזה: מה יענה לאלה מאחינו, הרבים בימינו, אשר יחשבו גם דת סימון וחבריו לפלוסופיא קדומה הרחוקה מאד מהיות ‘טבעית’, ובכל זאת רוצים הם להשאר יהודים ואינם יודעים מפני מה רוצים? – לא אשאלהו כזאת, כי רב הוא ואין לו עסק אלא עם ‘פלוסופים מאמינים’. לא אשאל את הרב גם זאת: היאמין בלבבו באמת, שאין שום הבדל בין ‘התגלות האלהות’ של סימון ובין ‘תורה מן השמים’ של אלבו? – לא אשאל, לפי שידעתי, כי מאז מעולם נהגה הפלוסופיא הדתית לעקם את הכתובים בשביל לקרב את הרחוקים, וכבר נעשׂה לה הדבר כהיתר. אבל זאת אשאל, ולשאלה זו צריך היה הרב לשׂים לב: ממה נפשך, אם היהדות כוללת, מלבד אותם העיקרים, עוד איזו דברים שאין דוגמתם בדת הטבעית, הלא אז חזרה השאלה למקומה: מדוע לא נחליף זו בזו? ואם באמת אין בין זו לזו כלום זולתי שנוי השם, הלא אז תחזק השאלה עוד יותר: מדוע לא נחליף שם בשם, אם על ידי החלוף החיצוני הזה נוכל להפטר מכל צרותינו? הן לא השם הוא העיקר לתעודתנו, כי אם היכולת למלאותה, כלומר, היכולת להפיץ ידיעת האלהות במובן היהדות, והיכולת הזאת הלא תגדל בלי ערך כאשר במקום שם ‘דת יהודית’ נקרא בשם ‘הדת הטבעית’. ואם כן לא רק רשות יש לנו, אלא אף חובתנו היא לעשׂות כן, לתועלת ‘התעודה’ אשר למענה נוצרנו…

חושב אני למוֹתר להרבות עוד דברים בענין זה, שבימינו אלה קשה גם לשׂאת ולתת בו בכובד ראש. בעל כרחנו יֵרַאה על שׂפתותינו שׂחוק מכּאב־לב, בראותנו אנשים מצוינים, שהיו יכולים באמת להאיר לעמם האומלל את דרכּו הקשה ומלאה חתחתים, יושבים ומבלים ימיהם בשעשועים כאלה, מבקשים להאמין ושיאמינו אחרים, כי עם שלם חי וקים ונושׂא עליו עוֹל כבד של תורה ומצוות ועוֹל ברזל של צרות ומכאובים וגדוּפים זה אלפי שנה, הכל בשביל ללמד לאחרים איזו דעה פלוסופית, המבוארת כבר בהמון ספרים רבים בכל לשון ובכל סגנון, וכל הרוצה ללמוד יכול לבוא וללמוד בלי כל עזרה מצדנו, וכל שכּן בזמן הזה, שהרוצים ללמוד הולכים ומתמעטים מיום ליום, שגם אנחנו בעצמנו הולכים ושוכחים תלמודנו מיום ליום…

ואולם, אם לחכם כמוּנק, או גם להחכמים הזקנים החיים עוד אתנו, אפשר היה ואפשר גם עתה להאמין בתעודת ישׂראל במובן המבואר, לא יפּלא עוד בעינינו כל־כך, בזכרנו, כי מוּנק כתב דבריו בשנות הארבעים, וזקני ‘העומר’ הנם גם הם בראשם ורובם בני הדור העבר אשר על ברכיו נתחנכו, בני הדור ההוא אשר המושׂג ‘סבּה תכליתית’ (cause finale) נחשב בעיניו למושׂג מדעי והיה מובן לו ורגיל על לשונו. אבל איך נוכל להבין את החזיון הנפלא הזה, כי גם חכמים וסופרים מבני הדור החדש, אלה היודעים ומודים, כי ‘הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין הולכת ומתגברת’, כלומר, השיטה המדעית שאינה מודה במציאות תעודה או תכלית אף במקום שהיא נראית ביותר לכל עין פשוטה, – איך נוכל להבין מה שגם חכמים כאלה מחזיקים עוד בתורה זו, הדורשת אמונה בתעודות העמים בכלל ובתעודת ישׂראל בפרט ובתעודה נפלאה כזאת ביחוד ? אין זאת כי אם בעל כרחם עושׂים כן, לפי שאינם מוצאים דרך אחרת, איך לעשׂות שלום בין היהדות ובין הזכויות: מצד אחד, אין ישׂראל רשאי להיות אלא כנסיה לשם שמים; מצד שני, הנה הקשר השמימי הזה נתרופף ביותר; ומצד שלישי, וזהו העיקר, הם מרגישים בלבם, למרות כל אלה, כי עברים הנם ועברים יחפצו להיות. כדי להסתיר איפוא מעיניהם את הסתירה שבין ‘האמתיוֹת’ האלה, מוכרחים הם לבקש מפלט באותה הדעה הקדומה, ובעת אשר בכל יתר שאלות החיים והמדע הנם בני דורם, לא יוכלו בשאלת היהדות לזוז מן הנקודה שעמדו עליה אבותיהם לפני חמשים שנה, כאלו במשך ‘היוֹבל’ הזה לא נשתנו המושׂגים וההשקפות במאומה.

גם העבדות הזאת, השׂכלית, היא איפוא פרי החירות המדינית. כי לולא חירותם זו, לא היו אחינו אלה כופרים בעם ישראל ולא היו צריכים לעלות השמימה בסולם ישן רעוע בשביל לבקש שם מה היו יכולים למצוא בארץ. ואף אם נניח, כי גם אז היו נמצאים חכמים שהיו נוטים לבקש לעמם איזו ‘תעודה’, או ביתר דיוק, איזו מטרה רוחנית לפי תכונת רוחו, – יכולים היו למצוא אחרת, אם גם לא נאה מזו, אך יותר מתקבלת על הלב מזו ויותר מתאימה למושׂגי העת החיה ולהאמת ההגיונית וההיסטורית; היו אומרים, למשל, כך: הנה עמנו נע ונד בגויים זה כאלפים שנה, ובכל הימים הרבים ההם אין אנו מוצאים שחדש מדעתו איזה ענין גדול, איזו מסלה חדשה בחיים, אלא כל ימיו עוסק רק בסרסרוּת, ‘נושׂא ונותן’ בסחורה חמרית או רוחנית שנעשׂתה על ידי אחרים. כי כל התועלת שהביא בימי הבינים להשׂכּלת העולם לא היתה בעיקרה אף היא אלא ‘סרסרות’ או ‘משׂא ומתן’: נשׂא חכמה ממזרח ונתנה למערב. ‘לפי שלא בהמצאות חדשות תעודתו’ – מתנצל על זה מוּנק.8 לוּ יהי כדבריו! אבל אחר שראינו, כי מוכשר ישׂראל להיות, וגם היה כבר, ‘סרסור ההשׂכלה’, הרי הדעת הפשוטה נותנת, כי יקח עליו גם עתה משׂרה זו, אם מבקש לו איזה מטרה רוחנית בחיים; כי אחר ששב וקבּל עתה את ההשׂכלה במערב, ישוב וישׂאנה למזרח… ואם מלאכת ה’מלמדוּת' מוצאה חן בעינינו כל־כך, הלא טוב לנו ללכת למקום שחסרון ‘מלמדים’ מורגש ביותר, למקום שנקל יותר למצוא ‘תלמידים’ מקשיבים.

אבל האמת היא, כי לולא היו אחינו המערביים עבדים לזכויותיהם, לא היה עולה על לבם להקדיש את עמם לתעודות או מטרות רוחניות, כל זמן שלא השׂיג את ‘התעודה’ הגשמית, הטבעית, אשר לכל בריה; כל זמן שלא ברא לו תנאי־חיים אשר יתאימו לתכונות רוחו ויתנו לו לפתּח את כוחותיו וכשרונותיו, את צורתו המיוחדת לו, בדרך ישרה, לפי צורך טבעו. כי רק אז, כשישׂיג כל זה, קרוב להאמין, שמַהלך חייו ימשכהו ברבות הימים לאיזה מקצוע, אשר בו יהיה מוכשר ביותר להיות ‘מלמד’ לאחרים ולהביא עוד הפעם תועלת כללית לכל המין האנושי, לפי רוח העת החדשה. ואם אז יקומו ‘בעלי מחשבות’ ויאמרו, שהמקצוע הזה היא תעודת עמנו אשר למענה נוצר, לא אוכל אמנם להשתתף באמונתם זו, אך לא אצא לריב עמהם בשביל שנוי השם בלבד…

אך הן אז בלי ספק כבר יעלו עשׂבים בלחיי. ועתה, בעודני חי, אם אוֹמַר להסב עיני כמעט רגע מן הסכלוּת והשפלוּת והעניוּת הנוראה אשר על כל סביבי ולבקש נוחם לנפשי שם, מעבר לגבול, במקום שאנו מוצאים מאחינו פרופיסורים, חברי אקדמיות, שׂרי חַיל ונושׂאי משׂרה, – והנה גם שם, מבעד לכל הכבוד והגדוּלה, אראה עבדות רוחנית כפולה, מוסרית ושׂכלית; אראה ואשאל לעצמי: המקנא אני בזכויותיהם של אחינו אלה? ואענה באמת ובתמים: לא ולא! לא הן ולא שׂכרן. אני, אם זכויות אין לי, לא נתתי גם נפשי תמורתן; אני יכול אני להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מוּתר לי לזכּור את ירושלים לא רק בשעת ‘עבודת הקודש’, לקרוא ‘איכוֹת’ בצבּור וביחידוּת, מבלי שישאלני אדם ‘מה לי ציון ומה אני לה’; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא ‘היתר’ למציאותו; אני הנני יודע ‘מפני מה אשאר יהודי’, או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי ; אני יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה ‘הכפירה המדעית הנושׂאת עליה שם דרוין’, מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; – בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבּה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות את אחרים או את עצמי… וחירותי זאת הרוחנית – ילעג לי מי שירצה – לא אחליפנה ולא אמיר אותה בכל הזכויות שבעולם.

י“ט שבט תרנ”א


  • נדפס ב’המליץ' ב’–ד' אדר-ראשון תרנ“א, ובא כתשובה על מאמר אחד בשם ‘אידיאלים נצחיים’, שנדפס לפני זה במכה”ע הרוסי ‘וואסחאד’, מאת אחד מטובי סופרינו בלשון המדינה.

  1. Cf. Actes et Conférences de la Société des Etudes juives; 1887 p. CXXXII.  ↩

  2. La Gerbe: Etudes, Souvenirs etc. Paris 1890.  ↩

  3. Steinthal, Zu Bibel und Religionsphilosophie. Berlin, 1890. S. 33.  ↩

  4. Munk, Palestine. Paris, 1845. p. 99.  ↩

  5. Munk, ibid, et la Gerbe p. 7.  ↩

  6. La Gerbe p. 12.  ↩

  7. Ibid. p. 7.  ↩

  8. Dictionnaire des sciences philosophiques, III, art. ‘Juifs’.  ↩

המלצות קוראים
תגיות