א 🔗
הלל צייטלין הדפיס ביבליותיקה העברית במקצוע “חיי אנשי שם” חוברת חשובה בשני ספרים בשם “ברוך שפינוזה”.
“כשם שהחיים בכלל יש להם ערך אמיתי, כשהם חדלים להיות חיים פרטיים ומוגבלים והם נעשים כלליים ונצחיים, כן גם חיי שפינוזה העניים במובן הרגיל יש להם ערך רב גדול ונשגב מצדם הכללי והנצחי. העניות שבחייו היא היא עשירותם…”
לוּ היה הלל צייטלין גם משורר, כי אז הפך אותו הדבר, שהקדימו במבואו בתור דברים מאת המחַבר, והיה יודע שהחיים בכלל יש להם ערך אמיתי, כשהם חדלים להיות כלליים ונצחיים מופשטים ונעשים לחיים פרטיים, מוחשיים. היה יודע שעינו של אדם היא היא המַכרת העולם ומלואו; היה יודע ששפינוזה היה גם הוא אותה העין הפרטית, אשר ספגה אל קרבה הוית העולם, ושחייו של שפינוזה גם במובן הרגיל לא היו עניים…
והן גם הוא אומר בפרק השני: “אז רק אז נבין את העשירוּת שבחיי שפינוזה, אם נביט על העולם ממרום פסגת השקפתו: הוא חשב את עצמו למאושר, הטוב היותר נעלה, על פי השקפתו, היא ההכרה. תעודת האדם בחלד – לדעת את האלהים. אין מי שהשלים את התעודה הזאת כמוהו, ומצד זה אין מאוּשר כמוהו…”
ובעיקר השקפותיו על מאורעות חיי שפינוזה שמע המחַבּר לעצתו הכללית: “לבלי לשחוק,לבלי לבכות, כי אם להבין” – ויתאמץ להבין מצב נפשם של רודפי שפינוזה כמצב הנפש של גיבור הרוח הזה בעצמו. המאמץ להבין כל מה שהיה ביכולתו להבין ולסלוח כל מה שהיה ביכלתו לסלוח…
אבל אנו איננו יכולים לסלוח לרודפים, לאנשים האלה, אשר דחו את גיבור הרוח שבנו בשתי ידים…
הבקיאים שבנו מחפשים אחרי מקוריו העבריים של שפינוזה: הרי מעט חז“ל, הרי הרמב”ם, הרי הראב“ע, הרי הרלב”ג, הרי גבירול והרי חסדאי קרשקש, ואם תמצא לומר – הרי גם מה מרבי אברהם אוררה בספרו “לחם שמים”, או גם מהספר “שיעור קומה”…
וכל אלה הקטעים, שלקחם שפינוזה פה ושם, אינם נותנים גם חלק אחד אחוז משיעור קומתו, מקומת החושב הזה ומעינו הצופיה. כל אלה האבנים לא תתּנה עוד את הבנין המשוכלל.
גם העולם כבר ניתן לנו, כל המוחשים, אשר עליהם אנו דנים, כל הרעיונות והרגשות כבר ישנם פה ושם, פה ושם, והם מתהווים לכוח אחד גדול על ידי חשבון רב וגדול, מקבלים צורה חדשה על ידי המטבע של נפש אחת גדולה וכבירה.
אותו מאמר של הראב"ע: “והאמת שהוא יוצר הכל והוא הכל”, אם גם השאיר אחריו רושם עמוק בלב שפינוזה, אינו גם טיפה אחת מהים הגדול של שפינוזה. אבן אחת אינה עוד יסוד המגדל.
ועוד הפעם אנו שומעים האמרות הידועות, “שאם גם בדעת נפש התנגד שפינוזה אל היהדות, אבל יהודי היה שלא בידיעתו, ושיטתו איננה אמונת היהדות, אף לא הפילוסופיה של היהדות, אבל היא, אם הורשה להביע כך, המגמה האחרונה של היהדות. היא אינה מַתאמת עם היהדות כשהיא לעצמה; אבל מַתאמת עם האידיאלים הנצחיים של היהדות במובנם היותר טהור: הצדק המוחלט, השלום המוחלט והאהבה המוחלטת…”
והם דחו בשתי ידים את אותו האיש, שבידו ניתנה המגמה האחרונה של היהדות! עוד יותר: בני ישראל, אשר בבנו זה יתפארו עתה, לא לקחו מאומה מהתגלות אחרונה זו של היהדות ולא קיבלו הימנה כל עיקר.
שפינוזה השפיע על השכלת המערב ועל הפילוסופיה המערבית, השפיע על המשוררים הגדולים ועל גדולי בעלי האסוּפּוֹת, שמפיהם חיים העמים הנאורים; ואנחנו דחינו אותו ואת תורתו החוצה ונלך הלאה בתולדותינו ובמהלך חיינו, כמו לוּ לא ניתנה לנו ההתגלות הזאת, כמו לוּ לא נולדה כלל בקרבנו…
ומשני צדדים מתיחסים אצלנו אל שפינוזה, איתימא, רק תלמיד הוא ששתה מבאר רבותינו; ואיתימא, ענק הוא, שהאיר לכל העמים ולשונות, והוא בננו, הוא שלנו.
אבל שפינוזה לא היה תלמיד רבותינו, אם גם שתה את מימיהם, ואינו גם בננו, מפני שאנו איננו בניו… אי אפשר לחושבים רבים בלי שפינוזה; אבל אפשר לכל מה שנעשה אצלנו אחר-כך – בלעדיו. חושב זה או זה נהנה מאורו ונתגדל באורו ואנחנו לא נהנינו מאורו.
ונניח שהולדנו אותו האור; אבל כחד לא נוכל, שאנו לא השתמשנו בו כל עיקר…
ב 🔗
לפני מונח החלק האחרון, חלק שמיני מהספר “דברי ימי ישראל” מיום היות ישראל לעם עד הדור האחרון, מאת ד“ר צבי גרֶץ, פרוֹפסוֹר במדרש החכמות וראש בבית-מדרש הרבנים בּבּרסלוי, מתורגם בתוספת הערות והארות, חידושים ומילואים, מאת שאול פינחס רבינוביץ, עם הארות ומילואים מאת הד”ר א. א. הרכבי. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם… והנה אני קורא בספר הראשון, היינו בפרק חמישי, המספר את הקורות משנת ה“א ש”פ עד שהוא מתחיל במאמר: היהדות בת שלושת אלפים שנה דמתה בדור ההוא (אחרית המאה הרביעית וראשית החמישית לאלף הששי) לגרעין יקר נושא פרי תהילה ספון וטמון בבטן האדמה, חבוש בשכבות אבנים ורגבי חול ועפר, המכסים אותו כולו, עד לבלי הכר פניו עוד… ושם ידובר על-אודות אחד מגיבורי הרוח ולוחמי מלחמתה אוּריאל די אַקוסטה, בלשון המחַבּר: “איש בעל רתיחת הדם, איש נלבב ומתלהב מכל רעיון חדש, איש שדמיונו מתגבר על שכלו ושולט עליו ולפעמים מבטל את השכל מכל וכל… איש שעל פי מידת נפשו הנוחה להתפעל ולהתרגש, בהיותו מלא הפכים מתגוששים ומתרוצצים בקרב לבו, נולדה ברוחו תסיסה מתמדת, התרגשות נגד היהדות אשר לנגד עיניו, אשר עשתה אותו לבועט בתורת קהילת יעקב בימיו…” ענק היה, בעל נפש כבירה, מחפשת ודורשת לה בסיס דתי מיוחד, נפש שבקרבה התנגשה המלחמה שבין היהדות והנצרות. בעודנו קתולי היה “אומר למצוא בקהילת ישראל הסמוכה את היהדות אשר בתורת משה בכל תמונתה ופשטותה, אמר למצוא בין אחיו יהודי ספרד, אשר בא בבריתם, עולם שכולו אורה, אשר בו תימצא תשובה לכל השאלות, פתרון לכל חידות עולמים והתרת כל הספקות…” ובבואו בברית היהדות לא מצא בה מנוח… נפשו התיסרה בכל הניגודים שבה ועינויי הדורות ותהי עלובה… תקופת החרם באה: “והנה כה היה אוריאל אַקוֹסטה בודד ונעזב בתוך העיר הגדולה המלאה חיים ותשואות. אחיו ובני עמו נבדלו מעליו ולשון הנוצרים אזרחי העיר לא ידע… נראה הדבר, כי בני עמו לא רדפוהו בקנאה ואכזריות יתירה, כי אחרי-כן ישב בשלום בקרבם כימי חמש-עשרה שנה והוא מוחרם ומנודה, ורק הבדידות היתה עליו למעמסה…”
אוּריאל אַקוֹסטה נכנע… “כמעט שהבטיח לחזור למוטב, ויוליכוהו לאחד מבתי-הכנסיות. והבית מלא אנשים ונשים, אשר באו לראות בתשובתו של אַקוֹסטה ואיך יקבל נזיפה… סדר התשובה היה ערוך על פי האוֹטה-די-פה, שהנהיגה האינקויזיציה בספרד ופורטוגליה לשבי פשע… בבואם אל בית-הכנסת עלה על הבימה ויקרא באזני כל העם את כל חטאיו ועוונותיו… אחרי הוידוי הגדול לחש הרב דברים באזנו, ויעמוד אַקוֹסטה באחת הפינות ויפשוט את בגדיו עד לחצי גופו וישתטח על פניו, וילקו אותו מלקות ארבעים חסר אחת.. אחר-כן ישב כנזוף על הארץ ויקבל נזיפה… (ואחרי קבלת הנזיפה ישבו שלושה חברי בית-דין ויתירו את נדרו…)”; ובכל אלה לא אמרו די. כי “ציוו עליו להשתטח על מפתן הבית, והעוברים עליו ירמסו אותו ברגליהם …”
חזיון מעציב קורע את הלב ומיסר את הלב. חזיון-תוגה ומעליב לדורות. כי אמנם אוּריאל אַקוֹסטה לא היה אחד מאתנו, אשר נקרע מעלינו, כי אם אחד שבא אלינו, בא אלינו לבקש מרפא לנפשו, מבלי שהיתה היכולת לנו לתת לו אותו המרפא… היהדות היתה חייבת לתת לנפשו של המחפש הזה תשובה מספקת ולא – להלקותה ארבעים חסר אחת…
ג 🔗
ב“לוח אחיאסף” תר"ס נדפס מאמר שיש בו ענין בשם “מרכז הכוח”.
מחַלק הוא בעל המאמר בין בני בית-ראשון לבין בני בית-שני. הראשונים התרכזו רק במרכז המקום, והאחרונים – במרכז הרעיון.
ועל כן אנו רואים, שכל המלחמות הפנימיות (בימי בית-שני) סובבות לא על המרכז המקומי, כבימי בית-ראשון, בימים שהמקום היה עיקר והרעיון טפל לו, “אלא מסביב להרעיון. – ירבעם בן נבט לא הכניס רעיון חדש לתוך גבול ישראל, אלא בנה במות לאלהי ישראל בבית-אל ובדן; אבל ההילנים לחשו לאנטיוכס, שיעמיד צלם בהיכל”.
“וכן החלה מלחמת אויבי ישראל נגד הרעיון: אנטיוכס לא החרים את המקדש, אלא העמיד בו צלם!”
אבל לדעתי אני נוכל לומר, שגם המלחמה הפנימית בימי בית-ראשון היתה מלחמת הרעיון.
הניגוד הפנימי שבין ירבעם בן נבט ובין תורת הנביאים, כלומר – בין רוח העם בכלל ובין רעיוני מוסר של אותם היחידים, היה לא פחות מזה שבין המקדש לצלם.
בעל המאמר הזה הולך לשיטתו, ש“האישים החזקים בדור אינם אלא תולדת העבודה בחשאי של כמה וכמה דורות, אשר כל כוחותיהם התרכזו במרכז אחד, כדי לבוא לידי גילוי וכו'”. אבל הן גם הנביאים לא היו תולדת העבודה בחשאי של כמה וכמה דורות, והלא המה התנגדו לרוח-העם וכפו עליו את ההר כגיגית…
ד 🔗
מענין מאמר אחד, שנדפס ב“השילוח” כרך א', בשם “מלחמת הקוּלטוּרה בישראל”.
“הרוחניות – אומר בעל המאמר, - אם כי סוף סוף גברה ידה והיתה למניעה ראשית במהלך תולדות ישראל, לא היתה הראשונה בזמן וכו'. הרוחניות עתידה להיות מושלת; אבל בתחילת חיי האומה וראשית התפתחותה באה הנטיה החילונית בלי ספק ראשונה לידי גילוי ולידי התפתחות, באופן שבראשית גילויה של הנטיה הרוחנית כבר חצבה לה מושב איתן בלב העם וכבר קיבלה צורות מוצקות. החילוניות הזאת לא בנקל כל כך ויתרה על זכותה, אשר כבר רכשה לה בכל פּינות חיי האומה; אדרבה, היא עמדה על נפשה בכל כוחה להגן במלחמת היאוש על כל שעל, אשר גזלה הימנה אחותה”.
“טעות גדולה – הוא מוסיף ואומר – מושרשת היא, לחשוב את ההתקוממות של המכבים לנצחון רעיון הרוחניות בישראל; אדרבה, היא היא הצורה השניה, אשר בה קמה אז החילוניות אחרי אשר הרוחניות של הסופרים היתה מושלת יחידה בעולם היהדות דורות הרבה. מרידת המכבים היתה נצחונה האחרון של החילוניות, הסתיו שלה אחרי שכבר החלה שמשה לשקוע”.
נשמת החילוניות הזאת עודנה מאירה ברב בנשמות הצדוקים וגיבורי המלחמה, שנלחמו עם כובשי רומא ומכחידי העם.
“ירושלים הובקעה – יסיים – היכל החילוניות היה למאכולת-אש, העם נפזר לכל עבר. וזאת היתה המפלה האחרונה של רעיון החילוניות בישראל. עץ הדעת מצץ תמצית לשד חייתו של עץ החיים, עד כי יבש גזעו ושרשיו נרקבו”.
“אז החלה הגלות הארוכה”.
ה 🔗
“הגע בעצמך: ספר על דבר תורת המוסר של היהדות וכו' לא מצא מקום להביא את המאמר: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!”
מעין הטענה של הסופר ד"ר ד. ניימרק על ספרו של לצרוס בדבר מוסר היהדות.
וכה “הוא רואה חובה לעצמו לבאר בקצרה את השקפת היהדות האמיתית(!), ההיסטורית(!), על דבר בסיס המוסר והאבטונומיה המוסרית”.
“בסיסן של כל מצוות התורה, כלומר, כוח-החיוב שלהן, הוא – היותן מצוות אלהים. אלהים הוא בסיס התורה, אלהים ברא את כל העולמות, הוא מנהיג אותם ומשגיח עליהם, על כן בידו לצוות, וציוויו מחייב את האדם לקיימו. כל מצוות התורה שוות הנה בזה, שכוח החיוב שלהן בא אך מתוך היותן מצוות אלהים. כוח-החיוב של מצוות אלהים מיוסד על הבריאה וההשגחה. אלהים ברא את העולם, מנהיגו ומשגיח עליו, על כן אסור לעבור על מצוותיו” (“מוסר האבות” – ביקורת – “השילוח”, כרך ששי, חוברת ב').
ואני תמה, איך מניחים המה לצרוס וניימרק גם יחד את היהודים ומדייקים רק ביהדות. – שניהם שכחו, שהעברים הקדמונים קדמו להתגלות היהדות ושלהם היו דרכים שונים מדרכי היהדות. גם היהדות המאוחרה אינה עומדת כולה על יראת-שמים ורק על יראת שמים- ולה עוד פנים שונים…
היהדות היא רק שׁם מופשט. אין יהדות יסודית; יש רק אנשים יהודים חושבים ועושים בעתים וזמנים שונים.
גם דברים שאמרם משה באו נביאים אחר-כך וביטלום… גם משה עצמו ביטל את הקודם לו… אלהים הוא בסיס התורה; אבל כשם ש“התורה לא ניתנה חתוכה”, כך שינה גם אלהים את המטבע שלו…
מסיים הד"ר ניימרק לאמור: “היהדות אינה פילוסופיה, כי אם דת”. אבל אם נקח לנו לקו את ערך המושגים המוסריים-הדתיים המופשטים, מבלי אשר נשים לבנו אל האנשים אשר עשו אותם בצלמם, טועים אנו.
לא תורה מוסרית מופשטת של היהדות בתור שיטה קבועה תציין לנו ערך הדברים והמעשים, כי אם האפשרות לברוא אנשים בצלמה ולהחיותם.
אבל הנה באותה מידה שניצחה היהדות ומצאה לה קן בלב היהודים – בה במידה נתמעטו הפרצופים של נושאיה. מה לנו דברים נישאים כשהם לעצמם, אם שחה קומת האנשים על-ידם.
גם המאמינים בערכה המוחלט של היהדות אינם מכחדים, כי תקופת העוז של ישראל ובסיס עם ישראל בתור גוי בא ברובו באותם הימים שעשה לכאורה הרע בעיני השם.
אמנם כן, ביבנה ניצחה רוח היהדות; אז היתה שארית ישראל לגוי שומר אמונים; אבל מה המה אותם הזהירים במצוה קלה כבחמורה מול גיבורי ישראל שכבשו את הארץ ונלחמו לה?
הערביים ניצחו על ידי ההתגלות הדתית, שהיתה לחבל נחלתם הם; רכשו ארצות רבות על ידי האלהות החדשה שהחלה לפעם בהם ודברי העוז של נביאם; אבל העברים נחלשו בכוחותיהם על ידי התגברות הרוח הדתי.
האיסלאם כשהוא לעצמו אינו ממלא אותנו בפחד נורא, הוא גם לקח איזה חלקים ויסודות מהיהדות; הוא בא מן היהדות, אבל כוחו החיוני עולה על זה של היהדות.
די באותו החזיון ללמד אותנו, כי ערך הדברים המופשטים אינו עושה הרבה, שאך המעשים המה העיקר והאפשרות החיונית להעמיד גיבורים ולהחיות שבטים.
לא! איני יכול שאת עוד את הזיופים המוסריים שלנו ואת הזיופים התולדתיים.
מה יתנו לנו מאורות גדולים, אם יסבו לנו ליקוי נשמה …
ו 🔗
בספר “הממון” להסופר ח. ד. הורביץ אני קורא את הפרק האחרון בדבר “פעולת הממון בחיי היהודים”, והדברים כתובים בטוב טעם.
"האדם חורש את האדמה, זורע, קוצר את השבלים, דש, טוחן ואופה לחם. כל העבודות האלה כשהן לעצמן אינן נעימות ואינן נותנות לו את עונג היצירה השירית; אבל לפני עיני רוחו, בכל עת עבודתו, ירחף הלחם שיאכל, והלחם הזה הלא מספיק הוא את רעבונו ומסב לו עונג, אשר ישתרע גם על העבודה. האיכר רואה את היחס החי שבין עבודותיו השונות ולחמו אשר יאכל, ובכל עבודה ועבודה שהוא עובד בשדהו, בגרנו, בביתו, בכל תנועה ותנועה שהוא עושה – הוא כמו מרגיש תקופות ידועות של התהווּת הלחם, כמו יחוש בלבו איך יצמחו הזרעונים, תפרחנה השבלים, יבושלו הגרעינים, ישתנו ויסתגלו יותר ויותר אל הצורה אשר עליהן לקבל בכדי להספיק את רעבונו, היא צורת הלחם: יען כי כל השינויים האלה יעָשו בעזר עבודתו, בעזר כל חלקי עבודתו. ומפני שרואה האיכר ומרגיש את הקשר החי, הטבעי, אשר ימָצא בין כל תקופות עבודתו וחלקיה, ובין תקופות התהוות הלחם, אשר אליו ישא נפשו, לכן תיעשה גם העבודה בכל חלקיה ורגעיה חביבה עליו ויקרה לו בשביל תוצאותיה המועילות והנחוצות לקיומו ולהשתלמותו…
“בלי יסודות מוסריים ופיוטיים בעצם העבודה, בלי עונג ושירת החיים, אשר ימצא האדם בהספקת הצרכים – יעשה קיומו של אדם לדבר הנמנע; בקרב הציבור הנוסד על הממון יעשו כָל החיים המעשיים לאסון גדול ונורא; בלי יסודות המוסר והשירה יסתור רצונו של האדם את עצמו ואין בכוחו להתגשם בפועל”.
“היהודי לא מצא כל חפץ במסחרו או בעבודתו כשהם לעצמם, מפני שהממון היה אצלו למחיצה בין עבודתו ותוצאותיה, או במלים אחרות, מפני שכל מטרת עבודתו ותכליתה היה הממון. היהודי גם לא יכול להכניס יסודות אסתטיים ומוסריים בעצם מסחרו ועבודתו”.
“ולאט לאט נבראה תהום עמוקה בין חיי היהודי המעשיים ובין שאיפותיו הנאצלות והפיוטיות”.
“לבו של היהודי היה רחום וחנון, הוא יודע את נפש העני ופיזר נתן לכּל ביד רחבה; אבל בעסקיו ומסחרו לא ידע חנוֹת, לא ידע רחמים ורגשות נדיבים, כי כל רצונו היה משועבד לממונו…”
“הקרע הגדול הזה, אשר נברא בנפש היהודי בין חלק רצונו המעשי-הריאלי, ובין חלק רצונו הפיוטי-האידיאלי, התהום העמוקה שהפרידה את יצרו הטוב מיצרו הרע – המה עשו את היהודי לבעל דו-פרצופים שונים וסותרים זה את זה…”
והסתירה הזאת לא באה מן החוץ וברבות הימים, כאשר יחשוב הסופר הזה לפי השקפתו הכלכלית כי אם מבפנים ומשכבר הימים… היסוד הראשון לאותה הסתירה הונח ביום שחדל עמנו להיות עם היושב על אדמתו והסכין אל הרעיון ללכת גולה בין הנכרים וקדשיו בידיו…
גם לרוח יבנה ובנותיה אי אפשר בלי אדמת יהודה ובלי מקום תמידי לבני העם לשאוב את כוחותיהם ממנו ולהתקיים על ידו. את המצוות והמעשים אין לחַלק לאותם התלויים בארץ ולאותם שאינם תלויים בארץ, אחרי שהכל תלוי בארץ ובאותה אדמה נושבת, שממנה יצא רוח העם…
אותם האנשים שנפלו על-יד חומות ירושלים לא היו קצרי-ראות; ואלה שאמרו לנפשם: נניח לאויב את האבנים החָמריות ונברא יבנה לדורות – לא היו רחבי-ראות.
ביבנה יצאה בת-קול, שם נעשתה הנשמה שלנו לנשמה בלי גוף, והגוף לגוף בלי נשמה…
פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואבן לאבן תתּנה את הבנין; ובאין בחיינו האבנים לבנין חברתי מתוקן ושלם, כל המגדלים שלנו פורחים באויר…
אם על ידי אותו הקרע ההכרחי אין גם בית אחד שלם בישראל, אין אף משפחה שלמה אחת, אשר המסחר והקנין יתנחלו בה מאב לבן, איך אפשר לנו לברוא שבט ועם.
טעות גדולה היתה לחשוב את חיי-העולם, בהיותם כפי הנראה מופשטים מזמן ומקום, לקנינים הקיימים ומשותפים של האם, וחיי-השעה לבודדים וארעיים; אדרבה, דוקא חיי-השעה בשלמוּתם והאפשרות הארצית לבנות בית ומשפחה – הם הם הקנינים המשותפים והציבוריים, כלומר – הקנינים שרק על ידם הציבור מתקיים ואפשר לו להתקיים.
ציבור שחי מבית-הכנסת בעיר וילנה, הנבנה לשם אלהי ירושלים, אינו עוד ציבור גמור, אם איננו אלהי אותם האבנים והעצים שנשתקעו בבנינו.
כל עוד שהמדור התחתון שלנו רקוב, מה תועלנה לנו העליות אשר נבנה לנו; וכל עוד שבהקיץ אנו רסוקי-אברים, החלומות שלנו שוא ידברו…
ז 🔗
מתפלא סופר אחד וקורא: "כאילו יש לנו להתאונן על זה, שכל העמים האחרים שבקו חיים לספריהם. ספריהם חיים והמה מתים, בעוד שאנחנו אנו וספרינו חיים אנחנו כיום הזה! (ד“ר ניימרק באחד ממאמריו ב”לוח אחיאסף").
אבל הוא הדבר שאנו שואלים: האם באמת אנו חיים? האמת הוא אותו הפזמון היפה, שבשעה שכל העמים העתיקים שבקו חייהם, נר ישראל לא נכבה.
מה יתן לנו שבחה של התרבות שלנו, אם אנו בעצמנו פג טעמנו! מה לנו כל התשבחות הללו, אם נס ליחנו!
התרבות היא רק סכום החיים העממיים, ומה שמחזרת היא שוב להחיים. מה לנו שרשים, אם הוציאו לנו אילני סרק? מה תתנה לנו מלים שנתיבשו – במקום פירות?
“אני מצייר לי את טיפּוסה של הרוח הישראלית – אומר הסופר הנ”ל – ביחוסה לשאר האומות, כזקן שראה חיים ויודע את ערכם, העומד על גבי גדוד נערים משחקים בתמונות ששר ופסלי שיש, והוא קורא אליהם: לא תעשה לך פסל וכל תמונה! אל תבלו את ימיכם במעשי נערוּת, החיים תובעים את תפקידם, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק!"
אבל הזקן הזה, שראה חיים, ישָרת אותם הנערים ויכנע מפניהם.
בא אותו סופר לידי מסקנה, ש“כל כוחה של קוּלטוּרת ישראל מונחת בשתי הסגולות הנובעות מתוך שני הרעיונות האלה: סגולת ההתפשטות מתוך החוג הלאומי להיקף הגדול של האנושיות וסגולת ההתכווצות מן ההיקף הגדול של האנושיות למרכז הלאומי. רעיון האחדות מוליד את מידת ההתפשטות ורעיון ההתפשטות את מידת ההתכווצות הלאומית; השתתפותן של שתי המידות האלה בפעולה מתמדת אחת זה הוא תוכן התפתחותה הקולטורית של האומה היהודית, זה הוא יסוד תורת המוסר שלה, אָפיה הלאומי והעבודה ההיסטורית”.
בנוגע לסגולה השניה באמת יש לו איזה סמוכים; אבל מה טיבה של בריאה זו, שעשתה אותנו, נושאיה, לחלושי אברים? מַלאכוּתנוּ היתה לברוא מושג העם בתולדה ולצרף החלקים האנושיים למרכז לאומי, ואנחנו בעצמנו הננו גוי אובד.
“נצחון בבל, הוא אומר, היה נצחון לפי שעה, ומפלתה של ירושלים היתה נצחונה של האומה היהודית”.
ישמרנו אלהים מנצחון שני כזה!
ח 🔗
זאב יעבץ הוא אדם ישר, סופר אשר שפתו אתו והולך לבטח דרכו. הוא כתב ב“ספר השנה” מאמר בשם “עולמות עוברים ועולם עומד” והוא בא למסקנה הידועה, שה“עולם העומד” הוא העם העברי, וה“עולמות העוברים” הם יוָן ורומא וגומר.
ובשל מי האבידה, הוא אומר – רק פעם אחת נחפזה יוָן בפחזותה וחיבּלה ברוחה להוציא דבר על פי עֵדות החושים לבדם, בלי חקור עוד. עיני הבשר ראו את הגוף, החומר ולא יותר, ויקחו את החומר לראשית להם וישגו את השגיאה הגדולה, אשר יכּשלו בה תמיד אלה ההולכים אחרי עיניהם. החפזון הוליד את המהומה והמבוכה בכל תרבות יוָן, והעמים הבאים נספחו אחריה; המבוכה הזאת הולידה את הטלטלה הגדולה המקלעת את הספרות בכף הקלע וכו'".
לעומת החפזון שנחפזו אבות חכמי-יפת לשום את החוש לבדו לעֵד ולדיין לדברים העומדים ברומו של עולם וכו' גדול היה כוחה של תורת ישראל, של האבות ושל הנביאים, שהם מדמים הצורה ליוצרה ונטיעה לנוטעה וכו'. “תורת יוָן נוטה הנה והנה, כי לא תמצא מנוח לכף רגלה ותורת ישראל דורכת עוז, צועדת צעדי אוֹן, כי דרכה נכונה לפניה, כאור נכון מוצאה. הספרות האירופית היא המחפשת תמיד, על כן מחזרת היא על כל הצדדים הנה והנה, ותורת ישראל היא המוצאת, אשר מצאה בראשיתה את כל אשר לתרבות האדם חפץ בו”.
"מערכת הדעות והמידות המשתלשלות מתורת משה כנגד הדעות והמידות המשתלשלות מתורת יוָן היא:
תורת ישראל / תורת יוָן
דעת האלהים. / דעת הטבע.
הרצון. / האונס.
האהבה. / הכוח.
המוסר. / היצר.
הצדקה. / התוקף.
משפט הצדק. / משפט התועלת.
דרך הסיפוק וקיום עצמו וזולתו. / דרך הכיבוש וקיום עצמו ואיבוד זולתו".
אם יעבץ חושב את עצמו ל“איש” ואת אַפּלטוֹן ל“נער”, לפי משנתו של המשורר ההיתולי הַינה, ישמח בחלקו; אבל אם יקרא בקול גדול יהודית: אנחנו גוי איתן, עם עתיק, נכבד ונאדר, והם, היוָנים, הם עם המרקד לקול כל חליל, אך ננוד לו.
נניח, שבאמת קודמת דעת-האלהים לדעת-הטבע, הרצון לאונס, האהבה לכוח, המוסר ליצר, הצדקה לתוקף משפט הצדק למשפט התועלת ודרך הסיפוק וקיום עצמו וזולתו לדרך הכיבוש וקיום עצמו ואיבוד זולתו, אנו שואלים – איזו זכות יש לאדם מישראל עתה לעשות את עצמו שותף לכל אלה?
ולאידך, הן היו לאבותינו בני-התורה אבות בעלי פנים אחרות. בדורות הראשונים נמצאו גם בנו חיי הטבע יותר מדעת אלהים, הכוח בימי קדם היה לנו יותר מהאהבה, היצר היה עולה על המוסר, ובכבוש ישראל את אדמתו היה היסוד הראשון קיום עצמו ואיבוד זולתו. לא הצדק כתב מילים אלה: “לא תחיה כל נשמה!” – אלא התועלת והשאיפה להיות לגוי על פני האדמה. והמה לא הקפידו כלל על זה, שמא יאמרו אומות העולם: ליסטים אתם!
ודעת-אלהים בעצמה, האם איננה דעת-הטבע בכלל? ולהיפך: האם דעת-הטבע אינה הכרת הכוחות האלהיים שבעולם? גם לעם ישראל נתגלה אלהים בקולות וברקים… מראה הקשת הוא לו לאות ברית, והשמים מספרים כבוד אֵל, כלומר – על ידם מתגלה כבוד אֵל… אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, שהן עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות! הביטו אל השמים והארץ.
והרצון, אשר בו יתפאר ישראל, הבחירה החפשית, שהיא יסוד כל המוסר, לא יעצור אותו לדעת את היסוד הגדול של בעל-כרחך. אין אדם – בעל הרצון – נוקף אצבעו מלמטה, אם אין מכריזין עליו מלמעלה. גם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, אבי הרצון, הוא כל כך סבוך בחבלי ההכרח של עולמו, עד שאינו יכול לשנות מזלו של אלעזר בן פדת, אלא אם יחריב את עולמו ויברא סדר אחר…
מתנגדי היצר לא שכחו לומר לבניהם: שיננים! חטפו ואכלו, חטפו ושתו, כי האי עלמא דתאזלו מינה כבי-הילולא דמיא! עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה!
לנו אומרים: רחמנים בני רחמנים אתם! ולנו נאמר: אסור לרחם על מי שאין בו דעה. אף רבי, שפתח אוצרות בשנות רעבון, הכריז: עם הארץ לא יכנס! וכשבאה לפניו בתו של אחר לבקש חסד קרא ואמר: עדיין יש לזרעו של זה בעולם!
לבנו נרעש, הנה אלישע בן אבויה, אחד מאלה שנכנסו לפרדס, ואם גם קיצץ בנטיעות, הנה כבר עלה עשן מקברו, בתו הרכה והמעונגה ראתה חיי צער ובאה היא לפני נשיא התורה, עטופה. העניה עומדת על יד הפתח, שפתיה דובבות בלחש: רבי, פרנסני! – אבי המשנה לא ידע רחם ודוחה את זו בשתי ידים.
והנה בא יעבץ ולוחות שנים בידו, זה של תורת יוָן וזה של תורת ישראל. על הראשון כתוב תוקף ועל השני צדקה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.