מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קום עלה בהר-התוחלת

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

[קוּם עֲלֵה בְּהַר-הַתּוֹחֶלֶת] / שאול טשרניחובסקי


קוּם עֲלֵה בְּהַר-הַתּוֹחֶלֶת,

הַר-צוֹפִים, וְעִמְדָה כֵן –

הוֹי, הִנֵּה אֲפִיק הַתְּכֵלֶת,

נְהַר-קָדְשֵׁנוּ, הַיַּרְדֵּן.


שָׂא שָׁלוֹם וּשְׁלוֹם בָּנֶיךָ

מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת עוֹלָם!

בְּשֵׁם כֻּלָּם כִּי אֲבָרְכֶךָ,

שְׁמַע קוֹלִי כְּאֶת קוֹלָם.


אֵין לְךָ אֶרֶץ, אֵין לְךָ פֶלֶךְ

לֹא קִדְּשׁוּךָ, כִּי עַל כֵּן

עֲדֶן לֹא קָם שְׁנוֹת-אֶלֶף מֶלֶךְ

לֹא יְדָעֲךָ, יַרְדֵּן!


כְּלוּם לַתֵּמְזָה הָרוֹכֶלֶת,

כְּלוּם לַנִּיגֶר הָרָחוֹק,

לֹא אַתָּה לָהֶם תּוֹחֶלֶת,

לֹא תָּשִׂים לַטִּבֶּר חֹק?


מִי הַבָּז לְמֵי-קָדְשֶׁךָ,

לְשִׁמְעֲךָ מִי לֹא נִפְעָם?

לֹא שָׁלַח בָּנָיו אֵלֶיךָ

מִמֶּרְחָק מֵעֵבֶר-יָם?


מִיסִיסִפִּי רַב-הָעַיִן

אוֹ הַהוּדְסוֹן הָרָחָב?

מִי וָמִי לֹא בָא עֲדַיִן

לְבָרְכֶךָ, קְטוֹן אֶחָיו?


עַל גְּדוֹתֶיךָ – תֵּל וָרֶכֶס –

הֵן נָמִים יוֹבְלִים-מֵאָז

מִקְדָּשִׁים, קָרְסוּ מֵאֶפֶס

כֹּהֲנִים וְעַם נִכְנָס.


עַל גַּל מֵי-הָרִים, מֵי שָׂחוּ

תִּגְרְפֵמוֹ – גַּל שֵׂטִים –

שְׁיָר אֲבַק אֻמּוֹת נִשְׁכָּחוּ

וַעֲפַר אֵלִים מֵתִים.


מִן הַוּוֹלְגָה הַנִּדְגֶּלֶת

וַאֲפִיק-הַשִּׁיר הָרֵין,

עַד הַסֵּינָה הַהוֹלֶלֶת,

מִי כָּמוֹךָ הַיַּרְדֵּן?


מִפַּמְיַס עַד הַכִּנֶּרֶת

וְיָם-הָעֲרָבָה בִּלְבָד

יְאוֹר אֶחָד! אֻמָּה יוֹצֶרֶת

יָד אַחַת וְשִׁיר אֶחָד!

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

מוסר

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (פרוזה)

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

שתים נשים מתהלכות מאחורי העיר. אחת יהודיה גבוהה, כבדה, עם עינים זועמות ועם צעדים כבדים, מהדהדים; והשניה יהודיה קטנה, רזה וחיורת ועם ראש מוּרכּן.

– להיכן את מובילה אותי, חנה? שואלת השניה.

– המתיני, עוד כמה צעדים. רואה את, שם אל הגבעה.

– לשם מה? שואלת עוד פעם השניה בקול חרד ומקוטע, כאילו היתה מפחדת משום מה.

– תשמעי, בוא…

הן הגיעו אל הגבעה.

– שבי אומרת חנה. השינה שומעת בקולה, מתיישבת על הגבעה, חנה מתיישבת על-ידה. — בדומיה של יום-הקיץ החם, הרחק מן הרעש של העיר, מתקשרת שיחה:

– גרוּנה, את יודעת מי בעלך, עליו השלום, היה?

על פניה החיורים של גרוּנה מתפשט צל.

– אני יודעת, משיבה היא בשפתים מהודקות.

– סופר סת"ם הוא היה גרוּנה! סופר כשר…

– אני יודעת! אומרת גרוּנה בקוצר-רוח…

– לפני כל אות הוא היה טובל במקווה…

– שקר גמור… שהיה הולך כמה פעמים בשבוע, זה נכון…

– יהודי כשר היה.

– אמת…

– זכותו תעמוד לו…

גרוּנה שותקת.

– את שותקת? — תמֵהה חנה.

– היינו הך!

– לא היינו הך! שזכותו דוקא תעמוד לנו! שומעת את?

– שומעת אני!

– מה את אומרת לכך?

– מה אומר, אני רק יודעת, שהיא לא עמדה לנו…

הפסקה. הנשים מבינות זו לזו: הסופר הכשר נפטר לעולמו והניח אלמנה עם שלוש יתומות — נערות. גרוּנה לא נישאה עוד לאיש, אב חורג לא נתנה לילדות, בעצמה עבדה למען עצמה ולמען הילדות, אך הברכה לא שרויה במעשיה… “זכותו לא עמדה”…

– ויודעת את משום מה, גרוּנה. — מפסיקה חנה את הדממה.

– עֶט

– משום שאת אשה חטאה…

– אני? — וגרוּנה החיורת קופצת ממקומה, כעוף שפגע בו החץ — אני— חוטאת?

– שמעי גרוּנה חטוֹא חוטא כל אדם, אבל את על אחת כמה וכמה…

– על אחת כמה וכמה?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.