חוברת “בנכר”

אשתקד, בתשרי תרע“ח, הוציא יוסף אהרונוביץ באלכסנדריה של מצרים חוברת אחת מ”קובץ לעניני ספרות ולשאלות הזמן". החוברת לא צוינה עוד בשום מקום ¹, והיא ראויה לכך, שלא יעברו עליה בשתיקה.

החוברת מחזיקה 29 עמודים, וזה תכנה: א) הרצל – ד“ר ש. פרלמן; ב) מפרק לפרק – העורך; ג) כבוד-התורה – ר.ס.; ד) ארץ-חם וארץ-כנען – ד”ר זגורודסקי; ה) פעמון-המות – דוד יודילוביץ; ו) הערות והארות – י.א.

במאמר “מפרק לפרק” דן הכותב בתקות יהודי רוסיה מהשחרור המדיני באותה ארץ (בשחרור שלפני ממשלת-הבולשביקים ידובר שם, כמובן) והעלה ש“מצבנו בתור עם משועבד בגולה לא ישתנה על-ידי המהפכה ברוסיה במאומה”. היהודים יִכָּנסו לפנים-רוסיה, אבל אזרחים ממדרגה ראשונה לא יהיה שׁם לעולם. הרבה יהודים פרטיים יֵהָנו הנאות שׁונות מן המצב החדש, אבל ההתפגרות הכלכלית של המוני-היהודים וההרגשׁה הרעה מצד השׂנאה השׁופעת מכל צד – כל זה יִשָׁאר בעינו כמקדם.

בפרק ב' מאותו מאמר הוא עובר לתביעותינו הציוניות. אף פרק זה, כקודם, נכתב בהבנה רבה, שמקורה בהרגשה אמיתית, אלא שעם זה לא ניקה מדברי אידיאולוגיה. “תביעתנו ההיסטורית יכולה וצריכה, לדעתנו, להתבסס בעיקר על יסוד מוסרי”. ומהו? שמא תאמרו, מה שאין לנו מקום בעולם, והרי נחוץ שיהא לנו מקום? – לא, לא זה. “כל הנביאים והחוזים שקמו להם (כלומר, לגויים) מיום היותם לעמים קולטוריים, כל הערכים המוסריים שיצרו – כולם, כולם, בלי יוצא מן הכלל, בשדות-יהודה רעו ומשדיה ינקו. זהו השטר שבו אנחנו באים”. –

זהו השטר… שטר עלוב, צריך להודות, כעלבון “הערכים המוסריים שיצרו” הם, ה“יונקים”.

אבל זה לא חשוב כל כך. חשוב מה שאהרונוביץ מטעים ומדגיש באותו מאמר, ש“התנועה הציונית צריכה תמיד להשתמש במומנטים פוליטיים לטובתה. ואולם האידיאל הציוני אינו מותנה בשום אופן ממומנטים פוליטיים”. גאולת-ישראל תבוא רק מתוך עבודה מיגעת של דורות (ומתוך אבדן של אלפי-פרטים – צריך היה להוסיף) ו“חוטאים הם אלה שבאים להפיח תקוות מוגזמות ולהכניס בכוח התקוות הבלתי-מיוסדות האלה גֵרים תחת כנפי-השׁכינה” גֵרים לרגע….

מתוך נקודת-השקפה נכונה זו יובן היטב גם היחס שמביע י. א. בהערותיו והארותיו (השקפה על חיי-היהודים בפולין, באמריקה וכו') לתעמולה בשביל יסוד גדודי מתנדבים יהודים. ראויים הדברים למי שאמרם, וצריך היה להוסיף עליהם כהנה וכהנה.

וכשמַשוים את הדברים האלה לכל מה שנכתב אצלנו על הסַיִף והספר, ועל התקופה החדשה שתבוא לספר העברי מן הגדודים (כבודם וערכם ונחיצותם של גדודים יהודים להגן על חיינו מובנים מאליהם ובמקומם מונחים!), רואים מה בין אדם פנימי, המשקיף על חיינו ממעמקים ומדבר פשוטות ובין אַגיטאטוֹרים מודרניים ופיליטוניסטים מסולסלים. –

השורות המעטות שי. א. מקדיש באותו מקום לגיטו היהודי במצרים, דיין לבאר, מפני מה נשארה החוברת הסימפאטית הזאת, שיצאה שם, “בנכר”, א' בלי ב' אחריה –

[“הוצאת הפועל הצעיר”, ניסן תרע"ט; החתימה: ב. – י.]