רקע
אחד העם
הקונגרס הציוני הראשון
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הקונגרס הציוני הראשון/ אחד העם

1


“הקונגרס של הציוניים” – שהמלחמה על אדותיו מלאה את הריקות בעולמנו הקטן במשך החדשים האחרונים – הנה הוא עתה כבר מעשׂה שהיה.

כמאתים איש מבני ישׂראל, מכל הארצות ומכל המפלגות, נתאספו יחד בבזיליא, ושלשת ימים (א’–ג' אלול), מן הבוקר עד הערב, נשׂאו ונתנו בפומבי, לעיני כל העמים, על דבר יסוּד בית נאמן לעם ישׂראל בארץ אבותיו.

התשובה הלאומית על שאלת היהודים פרצה ככה את גדר “הצניעות” ויצאה לרשות הרבים; נתפרשה לכל העולם בקול רם, בשׂפה ברורה, בקומה זקופה, – דבר אשר כמוהו לא היה מיום גלוֹת ישׂראל מארצו.

וזה הכל. יותר לא יכלה האספה הזאת לעשׂות ויותר לא היתה צריכה לעשׂות.

כי – למה נרמה את עצמנו? – מכל המטרות הגדולות ש“חבת ציון” (או, כמו שאומרים עתה, “הציונות”) שואפת להן, רק אחת היא לע“ע שבכוחנו להתקרב אליה באמת במדה נכונה, והיא – המטרה המוסרית: לשחרר את עצמנו מן העבדוּת הפנימית, משפלוּת-הרוח שגרמה לנו “האַסימיליציא”, ולחַזק את אחדותנו הלאומית על ידי עבודה משותפת בכל ענפי חיינו הלאומיים, עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות – לעתיד לבוא. כל השאר נמצא עדיין בעולם הרעיון והדמיון. מתנגדי “מדינת היהודים” מפקפקים בדבר, אם אפשר יהיה להשׂיג הסכמת העמים, ביחוד תוגרמא, ליסוּד מדינה זו. אבל כמדומה לי, ששאלה עוד יותר קשה היא – אם, לוּא באה ההסכמה הזאת, היינו אנחנו, במצבנו המוסרי עתה, מוכשרים לקבּלה… ולא זו בלבד, אלא שאפשר להטיל ספק גם בעצם הדבר, אם בהוָסד “מדינת היהודים” בזמננו, ולוּא גם בצורה היותר שלמה שאפשר לנו לצייר במחשבתנו, לפי מצב העולם עתה בכלל, – היתה לנו רשות לאמור, כי נפתרה “שאלתנו” בשלמוּתה והאידיאל הלאומי הושׂג. “לפום צערא – אגרא”. אחר אלפי שנות רעה וצרות אין חֵקר, אי אפשר שיהיה עם ישׂראל שׂמח בחלקו, בהגיעו לבסוף למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו ככדוּר-הצחוק בידי שכניו האדירים ואינה מתקיימת אלא על ידי נכלי הדיפּלוֹמַטיא והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משׂחקת לו; אי אפשר לעם עתיק יומין, אשר היה לאור גויים, להסתפּק, בתור שׂכר לכל תלאותיו, במועט כזה, שהרבה עמים אחרים, בני בלי שם ובלי תרבות, השׂיגוהו בזמן קצר, מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבל הוא. לא לחנם עמדו להם לישׂראל נביאים, שראו בחזון את הצדק שולט בעולם באחרית הימים. לאומיותם, אהבתם את עמם וארצם, הביאה אותם לידי כך. כי גם אז נמצאה מדינת-היהודים תמיד בין שני אריות, אשור או בבל מצד זה ומצרים מצד זה, ולא היתה לה תקוה לישב בשלוָה ולהתפּתח בדרך הרצויה לה. על כן התרחבה ה”ציונות" בלב הנביאים והעמידה את החזון הגדול לאחרית הימים, שיָגור זאב עם כבשׂ ולא ישׂא עוד גוי אל גוי חרב, - ואז ישכון גם ישׂראל לבטח בארצו. האידיאל האנושי הזה היה ויהיה על כן בהכרח תמיד חלק עצמי מן האידיאל הלאומי של עם ישׂראל, ו“מדינת היהודים” תוּכל רק אז להמציא לו מנוחה, כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות. – – –

ובכן, לא בשביל ליסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבזיליא, כי אם בשביל לקרוא באזני כל העולם קריאה גדולה: עם ישׂראל עודנו חי וחפץ חיים! את הקריאה הזאת צריכים אנו לקרוא השכּם וקרוֹא, לא למען ישמעו העמים ויתּנו לנו את מבוקשנו, כי אם, קודם כל, למען נשמע אנחנו את הד קולנו זה בעמקי נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה…

וזאת עשׂתה האספה הבזילית בראשיתה באופן נעלה, ובעבור זאת ראויה היתה להכּתב באותיות-זהב זכרון לדורות, לולא… חפצה לעשׂות עוד יותר.

הפזיזוּת – הקללה הזאת הרובצת עלינו ומחַבּלת כל מעשׂינו – נראתה גם הפעם בכל תקפּה. אִלו היו מחוללי האספה הזאת מזדיינים בסבלנות והיו אומרים בפה מלא מראש, כי אמנם עקבות המשיח עוד לא נראו בארץ וכי אין כוחנו לע"ע אלא בפינו ובלבבנו: להחיות את רוחנו הלאומי ולבשׂר את התחיה הזאת בקהל רב, – אז, אין ספק, שרשימת הנאספים היתה קטנה הרבה יותר מעתה, ותחת שלשת ימים, היתה האספה גומרת מעשׂיה ביום אחד. אבל היום הזה שקוּל היה אז כנגד דורות שלמים, והנאספים האלה, בחירי עמנו – כי רק בחירי העם היו מוצאים חֵפץ באספה כזו – היו שבים אז איש לארצו בלב מלא חיים ורצון ואֶנרגיא חדשה, להביא חיים ורצון ואֶנרגיא גם בלב העם כולו.

אבל עתה…

“אירופיים” הם מחוללי התנועה הזאת, בקיאים בהלכות הדיפּלוֹמַטיא ובמנהגי הכתּות המדיניות בימינו, ואת ההלכות והמנהגים האלה הם מביאים אתם ל“מדינת היהודים”… שלוּחים נשלחו קודם האספה ו“רמזים” שוני נתפרסמו בכתב ובעל פה. לעורר בלב המון העם תקוה מגוזמת לישועה קרובה. וכה הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבזיליא ערב-רב של נערים, אם בשנים או בדעת, שהקדירו את יפעתה ועשׂוה לשׂחוק בהבליהם הרבים.

ועָדים גדולים וקטנים וקוֹמיסיות לאין מספר, המון “הצעות” דמיוניות על דבר “אוצר לאומי”2 ויֶתר “הפּוליטיקא הגבוהה” של מדינת היהודים – אלה הן התוצאות “המעשׂיות” של האספה. ואיך אפשר היה באופן אחר? הן רוב הנאספים, שלוּחי בני עמנו האומללים המצפּים לישועה, רק בשביל זה ועל דעת כן נשלחו, שיביאו את הגאולה אתם בשובם, ואיך יוכלו לשוב לביתם ובשׂורה אין בפיהם, כי הנהגת ה“מדינה”, לכל ענפיה השונים נמסרה בידים אמונות, וכל השאלות הגדולות התלויות בה נשאלו ונחקרו ומצאו פתרונים?…

אזכרה ימים שעברו. לפני שבע שנים, ועיני בני עמנו היו נשׂואות אל “הועד הפועל” ביפו, כמו שנשׂואות עתה אל הקונגרס הבזילי. המון אנשים באו לארץ ישׂראל לקנות את הארץ במחיר ולבנות עשׂרות קולוניות ביום אחד, והתקוה וההתלהבות הכללית הלכו וגדלו מיום ליום, לא פחות מעתה. גם אז היתה “הפּוליטיקא הגבוהה” – אם גם בצורה אחרת – בעוכרינו. כי ההתעוררות המלאכותית, אשר הביאו ראשי התנועה בלב העם ע“י הבטחות ותקוות שלא היו עתידות לצאת לפעולה, לא יכלה להתקיים ימים רבים: החלום עבר, העינים נפקחו, והתקוה הנכזבה הולידה את היאוש. בימים ההם, בתוך כל השאון וההתלהבות, ערבתי את לבבי להגיד בקהל את ה”אמת" המרה להזהיר את העם, כי לא יַשלה נפשו בתקוַת-שוא, – והייתי בעיני רבי כבוגד בעמו, כמעכּב את הגאולה. עתה ראינו אותם, את “אנשי-המעשׂה” של הימים ההם, בין הנאספים בבזיליא, עומדים וקושרים כתרים להתנועה החדשה ומקילים ראשם כנגד “הקולוניזציא המעשׂית”, כאִלו שכחו לגמרי, כי לא היא, הקולוניזציא עצמה, אשמה בכל אשר קרה אותה, כי אם המה, אשר הובילוה בדרך עקלקלות והרחיקוה ממטרתה האמתּית, למען העיר בקרב העם תנועה גדולה בבת אחת…

גם בבזיליא, כמו אז ביפו, בדד ישבתי בתוך אחי, כאָבל בין החתנים; אך גם הפעם חלילה לי מלכחד את האמת תחת לשוני. יאמרו אחרים מה שיאמרו, אם מתּמימותם היתרה או מסבּות יותר גרועות, - אני לא אמָנע מקרוא: הזהרו! הסכנה קרובה והריאַקציא עומדת מאחרי כתלנו. גם ההתלהבות החדשה מלאכותית היא, כאחותה הבכירה, וגם היא סופה להביא את היאוש לרגלי התקוה הנכזבה.

אז שבוּ השלוּחים מיפו ויבשׂרו ישועות, כי גאולה היתה לארץ, ואין לנו אלא לחכּות עד שהגפן תתן פריה. עתה ישובו השלוּחים ויבשׂרו, כי גואלים קמו לישׂראל ואין לנו אלא לחכּות עד שה“דיפּלוֹמַטיא” תכַלה מעשׂיה. וכאז כן עתה תפּקחנה עיני העם בקרוב וראה, כי נתעָה בשוא, והאש הפתאומית, אשר הציתה התקוה בלבו, תשוב ותכבה אז, מי יודע אם לא עד הזיק האחרון…

מי יתּן ויכלתי לבוא בברית עם שׂר של שכחה, והייתי משביעהו, שיִמחה כליל מעל לב הנאספים את כל אשר ראו ושמעו בבזיליא, ולא ישאיר להם בלתי אם זכרון אחד: זכרון השעה הגדולה והקדוֹשה, בעמדם כולם – נדחי ישׂראל אלה אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדו, לבם מלא רגשי-קודש ועיניהם נשׂואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו, כאחד הנביאי בימי קדם. זכרון השעה ההיא, לוּא לא באו אחריה עוד הרבה שעות אחרות שהשביתו את הרושם הראשון מטהרו, יכול היה לעשׂות את האספה הזאת לאחד המעשׂים היותר נכבדים בדברי ימי עמנו.

תשועת ישׂראל עתידה לבוא על ידי “נביאים”, לא על ידי “דיפּלוֹמטים”…


  1. נדפס ב“השלח” כרך ב‘ חוב’ ו' (אלול תרנ"ז). המאמר הקטן הזה הסב בזמנו רעש גדול, עד שהוצרכתי לכתוב עוד מאמר אחר, כפירוש ומלואים לזה (“מדינת היהודים וצרת היהודים”: עפ“ד II ע' קל”ה). מפני זה הנני נותנו כאן בצורתו הראשונה, בלי שנוי, אע“פ שיש בו איזו בטויים אשר לא הייתי כותבם אח”כ, כמו שהעירותי בסוף מאמר “מדינת היהודים”.  ↩

  2. [“האוצר הלאומי”, שהוצע אז, היה בעל עשרה מיליון ליטרא… עי‘ “עפ”ד" חלק ב’ ע' קמ"ז].  ↩

המלצות קוראים
תגיות