מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שירתי

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

שִׁירָתִי / חיים נחמן ביאליק


הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי? –

בְּבֵית אָבִי הִשְׁתַּקַּע מְשׁוֹרֵר עֲרִירִי,

צָנוּעַ, מִסְתַּתֵּר, הַנֶּחְבָּא אֶל-כֵּלִים,

מִתְלוֹנֵן בִּנְקִיקִים, שְׁכַן סְדָקִים אֲפֵלִים.

וַיֵּדַע הַמְשׁוֹרֵר רַק פִּזְמוֹן קָבוּעַ,

שִׁיר תָּמִיד יְחִידִי וּבְנֻסָּח יָדוּעַ.

וּמִדֵּי נֶאֱלַם לְבָבִי, וּלְשׁוֹנִי

מִמַּכְאוֹב נֶעְכָּר אֶל-חִכִּי דָבֵקָה,

וּבְכִי עָצוּר מָעוּךְ הִתְאַפֵּק בִּגְרוֹנִי –

וּבָא הוּא בְשִׁירוֹ עַל-נַפְשִׁי הָרֵיקָה.


זֶה הָיָה הַצְּרָצַר מְשׁוֹרֵר הַדַּלּוּת.


בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת-שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי;

מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם-חַלּוֹת;

הַמְּנוֹרוֹת חֲבוּלוֹת, בִּמְקוֹמָן עֲשֵׁנִים

מְעוּכִים בַּטִּיט נֵרוֹת רָזִים אֲחָדִים

מַרְקִידֵי הַכְּתָלִים; וְשִׁבְעָה יְלָדִים,

כֻּלָּמוֹ רְעֵבִים וּקְצָתָם יְשֵׁנִים,

יָסֹבּוּ הַשֻּׁלְחָן; אִמֵּנוּ עֲגוּמָה

לְקוֹל תִּתָּם שָׁלוֹם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת;

וּכְאָשֵׁם עַל-חֶטְאוֹ עָנִי וּנְכֵה-רוּחַ

בּוֹצֵעַ אַבִינוּ בְּשַׂכִּין פְּגוּמָה

עַל-פַּת לֶחֶם שָׁחֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ –

עוֹדֶנּוּ לוֹעֲסִים וּבְטֶרֶם תִּכָּרֵת

הַפְּרוּסָה הַטְּבוּלָה בְּמֶלַח מִפִּינוּ,

הַפְּרוּסָה הַחֲמוּצָה, הַפְּגוּמָה, הַתְּפֵלָה,

נְעַלְּעֶנָּה בִדְמָעוֹת כַּעֲלוּבִים וּגְזוּלִים,

וּזְמִירוֹת נַעֲנֶה בְקוֹל אַחֲרֵי אָבִינוּ

מִבֶּטֶן הוֹמִיָּה, מִלְּבָבוֹת חֲלוּלִים –

אָז נִטְפַּל הַצְּרָצַר גַּם-הוּא לַמַּקְהֵלָה,

וַיְצַרְצַר בִּזְמִירוֹת מִסְּדַק הָאֲפֵלָה.


בִּהְיוֹת יְמֵי סַגְרִיר וּבְנֶשֶׁף הַלָּיְלָה,

בִּשְׁלֹט בְּבֵית אָבִי דְּמִי קַדְרוּת גְּדוֹלָה,

וַחֲלָלוֹ הַמְדֻכָּא כְּמוֹ הֹזֶה וְדוֹמֵם

וְחוֹלֵם חֲלוֹם עָגוּם בִּכְנַף שִׁקּוּץ שׁוֹמֵם.

זֹה עָקַת הַדַּחֲקוּת, דְּמִי דַלּוּת מְנֻוֶּלֶת,

בִּנְשֹׂא שֶׁבַע נְפָשׁוֹת עַיִן שׁוֹאֶלֶת –

זָוִיּוֹת שׁוֹמֵמוֹת, דִּמְעָה נֶעֱצָרֶת;

עַל-גַּבֵּי הַכִּירָה הֶחָתוּל מְיַלֶּלֶת,

בַּסַּל אֵין פַּת-לֶחֶם, שְׂאוֹר – בַּמִּשְׁאָרֶת,

לַחֲמָם אֵין גַּחֶלֶת, וּגְרִיסִין בַּסִּיר –

אָז הֵצִיץ הַצְּרָצַר מִנִּקְרַת הַקִּיר

וַיְנַסֵּר שִׁירָתוֹ הַיְבֵשָׁה, הָרֵיקָה,

כָּעָשׁ קוֹסְסָה לִבִּי, נִשְׁמָתִּי בּוֹקֵקָה.

לֹא-זָעֲפָה שִׁירָתוֹ, לֹא-נִחֲמָה, בָּכָתָה,

גַּם-קֹב לֹא יָדָעָה – שׁוֹמֵמָה הָיָתָה;

שׁוֹמֵמָה כַמָּוֶת, כַּהֲבֵל חַיֵּי תְפֵלָה,

וַאֲבֵלָה, בְּלִי אַחֲרִית וְתִכְלָה אֲבֵלָה.


וְאֵי מִזֶּה תָבֹא אַנְחָתִי יָדָעְתָּ?

אִמִּי נִתְאַלְמְנָה, בָּנֶיהָ נִתְיַתְּמוּ;

עַד-קָמָה מֵאֶבְלָהּ הַדְּאָגָה קִדְּמַתָּה:

נִסְתַּתְּמוּ כָּל-מְקוֹרֵי פַרְנָסָה, נִסְתַּתְּמוּ.

הִבִּיטָה מִסְּבִיבָהּ: נִתְרוֹקֵן עוֹלָמָהּ,

וְאַלְמֹן וִיתֹם בַּאֲשֶׁר עֵינָהּ נִבָּטָה.

גַּם-קוֹל הָאֻרְלֹגִין כְּמוֹ הֻמַּךְ מֵעָתָּה,

גַּם-כָּתְלֵי הַבַּיִת כְּמוֹ בוֹכִים בִּדְמָמָה,

וּבְזַעַף וּבְחֶמְלָה כָּל-זָוִית הֶחֱרִישָׁה.

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם! – נֶאֱנְחָה הָאִשָּׁה –

סָמְכֵנִי בַּל-אֶפֹּל, אַלְמָנָה אָנֹכִי;

פַּרְנֶס-נָא אֶפְרֹחַי כְּתוֹלָעִים – מַה-כֹּחִי?"

אָז תּוֹצִיא הַשּׁוּקָה אֶת-חֶלְבָּהּ וְדָמָהּ.

בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה כָּל-עוֹד בָּהּ נְשָׁמָה,

כָּל-פְּרוּטָה הֵבִיאָה נֵאָרָה בַמְּאֵרָה,

רְקוּקָה בְדַם-לִבָּהּ וּטְבוּלָה בִמְרֵרָה,

וּבְשׁוּבָהּ רְצוּצָה כְּכַלְבָּה מֻדָּחָהּ –

עֲדֵי חֲצוֹת הַלַּיְלָה לֹא כִבְּתָה אֶת-נֵרָהּ

וְיָדֶיהָ בַפֻּזְמָק בַּמַּחַט שָׁלָחָה,

וְדוּמָם מִתַּמְצִית מַכְאוֹבָהּ נֶאֱנָחָה.

וּלְכָל-מְנוֹד רֹאשָׁהּ וּלְכָל-תְּנוּעַת יָדָהּ

שַׁלְהֶבֶת הַנֵּר הִזְדַּעֲזָעָה, חָרָדָה,

כְּמוֹ נָדָה לָהּ: צַר-לִי עָלַיִךְ, אֻמְלָלָה!

חֲבָל עַל לֵב אֵם אֲשֶׁר-יִמַּק בִּקְצָפָה,

עַל-חֹם הֶבֶל פִּיךְ שֶׁיִּנָּדֵף בִּקְלָלָה.

וּבְשָׁכְבָהּ – זְמַן רַב תַּחַת גּוּפָהּ הָרָפֶה

נֶאֶנְחָה, נֶאֶנְקָה מִטָּתָהּ הַפְּרוּקָה,

כְּמוֹ חִשְּׁבָה הִתְמוֹטֵט מִנֵּטֶל הַמְּצוּקָה –

וּלְחִישָׁה שֶׁל קְרִיאַת שְׁמַע בַּאֲנָחוֹת טְרוּפָה

זְמַן רַב עוֹד הִגִּיעָה אֵלַי עַל-מִשְׁכָּבִי.

שָׁמַעְתִּי כָל-שֵׁבֶר כָּל-פֶּרֶק מִגּוּפָהּ,

וַיְהִי כַּעֲקִיצַת עַקְרַבִּים לִלְבָבִי.


בַּשַּׁחַר עִם-קְרִיאַת הַגֶּבֶר הִיא קָמָה,

בִּמְלֶאכֶת הַבַּיִת עוֹסֶקֶת בִּדְמָמָה.

מֵחֶדְרִי הָאָפֵל, מִתּוֹךְ הָעֲרִיסָה,

בְּעַד הַפֶּתַח רָאִיתִי אֶת-גּוּפָהּ הַקָּלוּשׁ,

לְאוֹר נֵר דַּל תִּכַּף עַל-גַּבֵּי הָעִסָּה

וְיָדָהּ הַדַּקָּה שָׁם תָּלוּשׁ וְתָלוּשׁ.

יִתְנוֹדֵד הַסַּפְסָל תַּחַת הָעֲרֵבָה –

וּלְחִישָׁה חֲרִישִׁית וַאֲנָחָה חֲרֵבָה

עַל כָּל-טְבִיעַת יָד, עַל כָּל-לִישָׁה וְלִישָׁה,

נֶעֱקֶרֶת וּבָאָה מִן-הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי:

"רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, חַזְּקֵנִי וְסָמְכֵנִי!

מַה-כֹּחִי, מָה חַיָּי? וַאֲנִי בִלְתִּי אִם-אִשָּׁה."

וּלְבָבִי לִי אוֹמֵר וְיוֹדֵעַ הִנֵּנִי,

כִּי-נָטְפָה לַבָּצֵק גַּם דִּמְעַת עֵינֶיהָ.

וּבְחַלְּקָהּ פַּת שַׁחֲרִית חַמָּה לִילָדֶיהָ

מִמַּאֲפֵה בְצֵקָהּ, מִלֶּחֶם דִּמְעָתָהּ –

וָאֲעַלַּע, וַתָּבֹא בַעֲצָמַי אַנְחָתָהּ.


תרס"א.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

רעיונות על אודות הספרות

מאת יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר (מאמרים ומסות)

תרגם: שמשון מלצר

© כל הזכויות על התרגום שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.


בחבורה ספרותית, שהתאספה אצל קבלן אחד, הודות לאשתו היפה ולקפה הטוב, עורר מישהו את השאלה: לשם מה כותבים? בעל-הבית, מאחר שהפסיד ליד שולחן-הקלפים, הפנה את ראשו הכבד עם עיניו הדלוקות-תמיד, ומרוגז הטיל לחלל החדר: מי שאינו יודע לחיות, כותב!

– אבל – התחילה גבר הבית, בבקשה בעיניה היפות, הכמוהות-תמיד, את האורחים הספרותיים סליחה-ומחילה על בעלה – אבל…

אולם לא סיימה את המשפט. סופר זקן, שהיה יושב בסמוך לה, תפס לה בידה המחוטבת-יפה והמעורטלת:

– גברתי, הספרות בכל זאת אינה אלא תחליף לחיים, חיקויי לחיים – כשם שהספורט אינו אלא תחליף לעבודה…

– בוַדאי – הסכים לדעתו משורר צעיר, שהיה ישוּב לצדה האחר של הגברת, ורק לפני זמן מועט הקדיש לה כרכון שירים מודפסים על נייר יפה-למהדרין ורוויים געגועים – בוַדאי, חזר ואמר וקולו התחיל מרטט במקצת, “אילו ההיא, שאליה אני מתפלל, שאותה אני מעריץ, אילו ההיא…” ולאחר הפסקה קצרה של שׂיחת-עינים רבך-משמעות סיים, בהשפילו את עיניו, בשביל להסתיר את הברקים הבוקעים מתוכן, ואמר: “הייתי אני חי את שירי הנעלה, הייתי חי אותו, ולא שר…”


הסופר הזקן נעשׂה עצבני, ביקש לומר משהו מר ועוקצני, אך המהנדס, שהיה טורף את הקלפים ליד שולחן-המשׂחקים ועמד לחלק אותם, נתעכב בחיוך על שׂפתיו ואמר: "אני מוציא את רעיונותי אל הפועל: אני בונה ארמונות, גשרים למסילות-הברזל - -

– או בתים להשׂכרת דירות! – הפסיקו בנעימה לגלגנית בעל-הבית. – מוטב שתחלק את הקלפים.

המהנדס מחלק את הקלפים; ועושׂה זאת שלא בזריזות, מרוגז.

הגברת משפילה את עיניה, אך חוזרת ופוקחת אותן שוב, מקשיבה להמשך השׂיחה בין הסופרים על אודות הנושׂא שפתחו בו. בשׂפתים פתוחות למחצה, בפנים מלוהטות מעט ובעינים יוקדות היא בולעת כל דבור ודבור.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.