לוגו
בית, סטרופה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הבית (יוונית – פניה) הוא צירוף של שני טורים או יותר לחטיבה תוכנית-צורנית אחת. צירוף זה יכול להיות על-פי קשר מקצבי, על-פי קשר תוכני, או על-פי החריזה. מספר הטורים היכולים להצטרף לבתים הוא מ-2 (הדיסטיכון) שבאֶלגיה היוונית, עד 14 (הבית שב“יבגני אוניגין” של פּושקין, 1799–1837, הנקרא “הבית האוניגיני”). הבית השכיח הוא בן ארבעה טורים, בעל חריזה מסוימת. בשירה הקלאסית, שלא היו בה חריזות, היו מפורסמים בתים כיחידה ריתמית מלוכדת, והם נשאו על-פי-רוב את שמות המשוררים שהמציאו אותם או השתמשו בהם. יש בתים הקשורים במבנהו של השיר, כגון הטאֶרצאֶטים – שני הבתים האחרונים של הסונטה, שהם בעלי שלושה טורים כל אחד ובנויים לפי מקצבים קבועים וחריזה קבועה. בית בן שלושה טורים הוא גם הטאֶרצינה, הבאה ביצירה ארוכה, וחריזתה משתלבת מבית לבית בצורת א ב א, ב ג ב, ג ד ג וכו' עד הסיום, שבו יש טור בודד. (“הקומדיה האלהית” לדאנטה, 1265–1321). הסאֶסטינה, או סאֶקסטינה, היא בית בן ששה טורים המתחרזים בסדר מסוים (בשם זה נקרא גם שיר בעל שישה בתים, שבכל אחד מהם יש שישה טורים, והמלים החורזות בבית הראשון חוזרות כחריזות בשאר הבתים). האוקטאבה היא בית בן שמונה טורים בחריזה אב, אב, אב, גג, מקצבו על-פי-רוב חמישה או שישה יאמבים (נקרא גם סטאנצה). הבית הספּאֶנסרי בא מן השירה האנגלית והוא בן תשעה טורים, המתחרזים בסדר אב, אב, באב, אא, מקצבו על-פי-רוב חמישה יאמבים בכל הטורים ושישה בטור האחרון. בצורת בתים אלה כתובה יצירתו של בירון (1788–1824), “צ’יילד הרולד”.

 

ה“בתים” בשירה העברית    🔗

השירה במקרא בנויה בחלקה הגדול לפי חלוקה ל“בתים”. החלוקה היא על-פי-רוב לפי התוכן. אולם לפעמים היא ניכרת גם לפי סימנים חיצוניים, כגון אַקרוסטיכון, היינו אותיות הא"ב לפי הסדר בראשי הבתים (מגילת “איכה”; פרק לז בתהלים; פרק קיט בתהלים מכיל בתים בעלי שמונה טורים כל אחד, ובכל בית יש בראשי הטורים אות אחת מן האלפבית לפי הסדר, ולפי האלפבית הכפול שמונה נקרא הפרק “תמניא אפי”). בכמה שירים מסתיימים הבתים בחרוז חוזר, פזמון, כגון, תהלים, מב–מג (הפזמון: “מה תשתוחחי נפשי” וגו'). שירת הים בנויה שלושה בתים; בכל אחד מהם עשר צלעות, ובסיום כל אחד חרוז בעל שתי צלעות עם מלים חוזרות בראשן: “ימינך, ה‘, נאדרי בכח / ימינך, ה’ תרעץ אויב” (שמות טו, ו') וכן חרוזים דומים בסוף שאר הבתים (תגליתו של פרופ' פ. פרלס).

בשירת הפייטנים שלטו בתים בעלי מבנה שונה לפי חריזות מגוונות. בשירת ספרד היה הבית בן שתי צלעות (הראשונה – דלת, והשניה – סוגר) עם חריזה מברחת את כל בתי השיר. “שירי האֵזור” היו בנויים מחרוזות של צלעות, או בתים קשורות בחרוז אחד, ואחריהן בית אחד או שנים, המשמשים כ“אזור”. המשוררים העברים באיטליה הכניסו צורות בתים שאולות מן השירה האיטלקית (סונטה, טרצינה, ססטינה, אוקטבה ועוד).

בית זהה עם שיר הוא הטריוֹלט, הבנוי משמונה טורים, שמהם דומה הרביעי לראשון והשביעי והשמיני – לראשון ולשני. טריולטים כתבו טשרניחובסקי, א. מיטוס וא.א. ליסיצקי.


(ערך ב“מלון הספרות החדשה העברית והכללית” לא. שאנן, מהדורת “דבר” תשי"ט)