בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל דָּשׁ אִכָּר עֹמֶר

וַיִּזֶר בַּמִּזְרֶה וַיִּצְבֹּר בָּר חֹמֶר

וּבִקְצֵה הַגֹּרֶן אוֹתוֹ הִנִּיחַ;

פִּתְאֹם קָם שָׁאוֹן בֵּין הַפְּרֻדוֹת

הַגַּלְמוּדוֹת

וַיְהִי בֵּינֵיהֶן שִׂיג וָשִׂיחַ.

כִּי מִדֵּי צֵאתָן מִן הָרַחַת

רַבּוֹת מֵהֶן אִשָּׁה אֲחֹתָהּ הִכִּירוּ

אֲשֶׁר גָּדְלוּ תּוֹךְ רֹאשׁ שִׁבֹּלֶת אַחַת;

וּבְכֵן אַהֲבָתָן הַיְשָׁנָה הֵעִירוּ,

וּבְכֵן אִשָּׁה לַאֲחֹתָהּ חִבֵּקוּ,

נִשֵּׁקוּ.

“הֲשָׁלוֹם? שָׁלוֹם!” זֹאת לָזֹאת קָרָאוּ,

וּבְכֵן אִשָּׁה לִרְעוּתָהּ סַפֵּר הוֹאִילוּ

אֵת כָּל הַתְּלָאוֹת שֶׁאוֹתָן מָצָאוּ

מֵעֵת תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם עָבֵשׁוּ

וּלְשַׁד רִקְבוֹנָם בַּקָּנִים גֵּרֵשׁוּ

וּמַזְמְרוֹת הַקֹּצְרִים הַשִּׁבֳּלִים הִפִּילוּ,

עֲדֵי בַּצְּבָתִים הָעֲרֵמָה הוּבָאוּ.

הוֹי! מֵעֵת לִפְנֵי הַחֶרְמֵשׁ נָפָלוּ

– קָרְאוּ כֻלָּן – צָרוֹת רַבּוֹת סָבָלְנוּ!

קֹר, דֶּלֶף טוֹרֵד, חֹם שֶׁמֶשׁ בֹּעֶרֶת,

יַד הוֹיָה, שֵׁן רֹעָה, רֶגֶל עֹבֶרֶת,

אַחֲרֵי כֵן בַּחֲריצֵי בַרְזֶל שָׂמוּנוּ

גַּם אוֹפַן עֲגָלָה עָלֵינוּ גָּלָלוּ,

אָז פִּיּוֹת הַמֹּרַג הַמְּלִילוֹת מָלָלוּ,

אָז אֶל רוַּח בַּמִּזְרָה הִרְכִּיבוּנוּ

וַיְסָעֲרוּ וַיְזָרוּנוּ אֶל כָּל רוּחַ –

עֲדֵי פֹה מַקוֹם מָצָאנוּ לָנוּחַ

אַחֲרֵי הַנְּדוּדִים דַּיֵּנוּ שָׂבָעְנוּ.

אֲבָל אַחְיוֹתַי, קָרְאָה מִתּוֹכָן אַחַת,

הֵן עוֹד נַפְשֵׁנוּ אֵינֶנָּה בּוֹטַחַת

כִּי עוֹד יוֹם חשֶׁךְ נָכוֹן אֶל כֻּלָּנוּ,

יוֹם רָע וָמָר, יוֹם הָאַחֲרוֹן בַּחַיִּים,

יוֹם בּוֹ נֵרֵד אַבְנֵי כִיס הָרֵחַיִם

וּמֶה כָּל זֹאת? – עָנוּ כֻּלָּהְנָה יַחַד –

לָשִׁיב הֲלִיכוֹת עוֹלָם כֹּחַ לא נַעְצֹרָה

הֵן טוֹב לָנוּ כִּי לַאֲחָדִים הִנֵּנוּ

בַּעֲבוּר אִשָּׁה אֲחֹתָהּ נִתְמֹךְ נַעְזֹרָה,

לַעֲמוֹד כַּגִּבּוֹרִים מִבְּלִי מֹרֶךְ וָפַחַד

עֵת תַּגִּישׁ וְתַקְדִּים הָרָעָה בַּעֲדֵנוּ

וּבְכֵן חִבֵּקָה הַפְּרֻדָה לַפְּרֻדָה

וַתִּתְאַחַדְנָה אַף הָיוּ לַאֲגֻדָּה

וּמְשֻׁלָּבוֹת יַחַד שָׁקְטוּ נִרְגָּעוּ,

לֹא יָדְעוּ חִיל, קוֹל נוֹגֵשׂ לֹא שָׁמָעוּ,

גַּם עֵת הוּסַב עֲלֵיהֶן אוֹפַן הָרֵחַיִם

וַיַּפְרֵד הַפְּרֻדוֹת עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם

בִּזְרֹעוֹת רֵעַ ובְחִבֻּק יַד אֹהָבֶת

יֵקַל לָנוּ כָּל נֵטֶל, תָּפוּג עַצָּבֶת!!