(לְאֶחָד מִידִידַי בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו, וּשְׁמִי בְקִרְבּוֹ)
יָם זוֹעֵף הַחַיִּים, אֵין לוֹ מִסְגֶּרֶת,
הָאָסוֹן הַסּוֹבֵב – סַעֲרַת שָׁמָיִם,
וַהֲמוֹן מַלְאָכָיו רִישׁ, אֵיד וּמִנְעֶרֶת,
דֳכִי פַחַד הֵמָּה וּמִשְׁבְּרֵי מָיִם.
הָאָדָם הַלָּז אֳנִיָה נִסְעֶרֶת,
לִבּוֹ מַלָּח נִדְהָם חוֹבֵק יָדָיִם;
יֵרֶא הַמְּצוּלָה כִּי פִיהָ פוֹעֶרֶת
בָּלְעוֹ חַיִּים עַל כָּל מִדְרַךְ רַגְלָיִם.
גַּם הַמְּאוֹרִים חָשְׁכוּ עַל חוּג רָקִיעַ,
אֶל אֲשֶׁר יִפְנֶה אֵין מַצִּיל מוֹשִׁיעַ;
רַק כּוֹכָב אֶחָד מֵרָחוֹק יִרְאֵהוּ
דֶּרֶךְ בָּהּ יֵלֵךְ וּמְקוֹם בּוֹ יָנוּחַ.
אַךְ מִי זֶה הַכּוֹכָב לָנוּ זָרוּחַ?
נֶפֶשׁ רֵעַ נֶאֱמָן – אִם נִמְצָאֵהוּ!