מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מַשָּׂא יְמֵי הַפּוּרִים

מאת: נחום סוקולוב

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מַשָּׂא יְמֵי הַפּוּרִים / נחום סוקולוב


כָּל יְהוּדִי רֹאשוֹ יַגְבִּיהַ

וּשְׁבִיב שִׂמְחָה בְלִבּוֹ יַגִּיהַּ;

כְּמֵתִים נִשְׁכְּחוּ עָמָל וְצָרָה,

דְּאָגָה מֵעֵינֵי כֹל נִסְתָּרָה,

פָּנִים קָדָרוּ עַתָּה יִנְהָרוּ,

בְּשִׂמְחַת הֶחָג כֹּל יִתְיַמָּרוּ,

עַל נֶפֶשׁ הָמָן כֻּלָּם יָגֹדּוּ

יַכּוּהוּ שְׁאִיָּה, עַל דָּמוֹ יַעֲמֹדוּ.

כָּל יְהוּדִי בַּכּוֹס יִתֵּן עַיִן,

וּמַה יַּבְרִיק הָעַיִן אִם יֶחֱזֶה יַיִן!

שָׁנִי עִם עֲדָנִים, תִּפְאֶרֶת וְהָדָר!

לְשׁוֹן אִיש לֹא נָשַׁתָּה כִּי תָלוֹק סְמָדָר,

לְמִקָּטוֹן וְעַד גָּדוֹל יִשְׂבְּעוּ נַחַת,

כִּי שֶׁמֶשׁ הַשִּמְחָה אוֹרָהּ זוֹרַחַת.

שָׁם יֵשֵׁב אִישׁ אֶל שֻׁלְחָנוֹ

בְּעֻגַּת-זְקֶנְתּוֹ יָשִׂים מַעֲיָנוֹ,

זְקֶנְתּוֹ זֹאת, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה

שְׁמֵנָה וְעָבָה בְּטוּב-טַעַם הוּכָנָה,

הָעֻגָּה הַזְּקֵנָה, בֵּין מִגְדָּנוֹת הָרוֹמֵמָה

עַל הָאַשְׁכְּנַזִּים הַמַּשְׂכִּילִים מָלְאָה חֵמָה

כִּי מִשֻּׁלְחַן מַטְעַמֵּיהֶם הִיא דְּחוּיָה,

מִדּוֹר דּוֹר נַחֲלַת אָבוֹת – לְבָנִים

תָּחֹג אֶת חַג הַפּוּרִים בְּשִׁיר וּרְנָנִים.

בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר תִּפְרַח כְּמַקֵּל שָׁקֵד,

וּבֵין הַהוֹלְכִים קָדִימָה לֹא תִזָּכֵר וְלֹא תִפָּקֵד.

שָׁם יוֹשֵׁב אִישׁ-יַיִן-מָאֳדָם דּוֹלֵק

כּוֹס כּוֹס לִבְנֵי בֵיתוֹ חוֹלֵק,

הַּשְּׁתִיָּה לָהֶם לִבְלִי-דַי שֶׁלֹּא כַדָּת,

הוּא זוֹלֵל וְסוֹבֵא לִבְלִי חָת

וְאַף כִּי הַשֵּׁכָר לוֹ כְבָר לְזָרָא

לֹא מָתוֹק לְחִכּוֹ כִּי תַאֲוָתוֹ סָרָה,

מִפְּנֵי חֻקֵּי 1הַפּוּרִים, מִצְווֹת אֱלֹקִים אֵלֶּה,

לֹא יֶחְדַּל מִשְּׁתוֹת וְלֹא יֵלֶּא

לֵאמֹר: “שִׁכּוֹר הוּא”. אַל יַתְעֲךָ לִבָּךְ

כִּי בְּפוּרִים כָּל הַשּׁוֹתֶה יוֹתֵר הֲרֵ"זֶ 2מְשֻׁבָּח.

נוֹשְׂאֵי הַמַּסֵּכוֹת יְסוֹבְבוּ בְּכָל בַּיִת;

זֶה אִישׁ הַצָּבָא, הָמָן שַׂר הֶחָיִל,

זֶה כְּאֶסְתֵּר הַמְבֹרֶכֶת, הוֹדוֹ כַזַּיִת

וְזֶה בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים יִרְקֹד כְּאַיִל.

לְהַצְּבוּעִים הַחֲנֵפִים “חַג פּוּרִים” כָּל הַשָּׁנָה,

יִשְׂאוּ מַסְוֶה, אֲשֶׁר שָׁוְא וְשֶׁקֶר בָּהּ [בּוֹ] קִנְּנָה,

בַּדֵּי עוֹר פְּנֵיהֶם לֹא יַרְאוּ לְכָל רֵעֵיהֶם,

לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ פַּרְסָה יַפְרִיסוּ,

לְהֵרָאוֹת כְּצַדִּיקִים יְשַׁנּוּ הַכָּרַת פְּנֵיהֶם,

וְעַל צְפוּנוֹתֵיהֶם הָאֲנָשִׁים עַיִן לֹא יָשִׁיתוּ.

גַּם אָנֹכִי עָשִׂיתִי כְדַת מֹשֶה וְיִשְׂרָאֵל

יַיִן שָׁתִיתִי, הַמְשַׂמֵּחַ אָדָם וָאֵל;

וּכְכָל גֶּבֶר עֲבָרוֹ יַיִן שִׁכּוֹר נִהְיֵיתִי,

דִּמְיוֹנִי שִׁלַּח רִסְנוֹ, סְחַרְחַר רֹאשִי

לְשׁוֹנִי בְּפִי שָׂרוּעַ כֶּחָלָל, בְּתִמָּהוֹן הֻכֵּיתִי

אַחַר אָקִיא מִקִּרְבִּי אֶת כֹּל, כִּי הַיַּיִן רַק נוֹשֵׁר [נוֹשִׁי?]

גַּלֵּי הַיַּיִן בְּבִטְנִי גָּאוּ

וּבְשִׁפְעוֹתָם אֶת קְרָבַי מִלֵּאוּ.

אֲנִי יָשֵׁן שְׁנַת הַשִּׁכְּרוּת, וּשְׂפָתַי יָנוּעוּ,

בִּבְלִי דַעַת רַק אִוֶּלֶת יַבִּיעוּ

עוֹד מְעַט וְרֹאשִׁי הֻכָּה אָחוֹר

וְעֵינַי כְּתַנּוּר-אוֹפֶה בָּעֲרוּ, רוֹאוֹת אוֹר,

יָשָׁנְתִּי נִרְדַּמְתִּי וְיֵינִי הֶחֱלִימַנִי בַחֲלוֹם

כַּמּוֹץ נִדַּפְתִּי, עַל צַוָּאר נִרְדַּפְתִּי, עַד אֲשֶׁר בָּאתִי הֲלוֹם,

בָּאתִי בְמַעֲמַקִּים בֵּין רִגְבֵי הָרִים

כִּמְעַט יָשִׂימוּ לִי מַחֲנָק חֳמָרִים חֳמָרִים

קִבְרֵי-מֵתִים עִם בַּלְהוֹתֵיהֶם עָלַי עָלוּ,

גַּם גְּוִיּוֹת אֵין מִסְפָּר עַל שִׁכְמִי הִתְגַּלְגָּלוּ;

עַל צָרוֹתַי אֵלֶּה פָּנַי רָעָמוּ,

וְהִנֵּה אֵשׁ נָגְעָה בָּם וַיֶּאְדָּמוּ;

מִטַּל-חֲשֵׁכוּת תַּחְתִּיָה עֵינַי יִרְטָבוּ

וְאֶגְלֵי-מַיִם הַמָּרִים הֵמָּה יְזֹרָבוּ,

כֹּה נָדַדְתִּי, עַד אֲשֶׁר רַגְלַי מָעָדוּ

טָבְעוּ בַבּוֹץ וּכְמוֹ בְרֶשֶׁת נִלְכָּדוּ,

כֹּה נַפְשִׁי תִדְכֶּה תָּשׁוּחַ

וְהִנֵּה “אַל תוֹסִיף לָלֶכֶת” קוֹל קוֹרֵא אֵלַי בְּכֹחַ;

פּה רָאִיתִי מֵתֵי-עוֹלָם, חַלְלֵי-דוּמָה יָקִיצוּ,

יִרְבּוּ לָרֹב וּכְעֵשֶׂב הַשָׂדֶה יָצִיצוּ,

שַׂעֲרוֹתֵיהֶם עַקְרַבִּים וּנְחָשִׁים, כַּפּוֹתֵיהֶם כְּלֵי תוֹתָח,

לֹא יַחֲרִישוּ כִּי יַרְעִישׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, יִנָּפְחוּ כְּסִיר רוֹתֵחַ.

מִי אֵלֶּה? מִי וָמִי הַהוֹלְכִים? שְׂעִפַּי שְׁאֵלוּנִי.

"הָמָן אָנֹכִי וַאֲנַחְנוּ בָנָיו! " קוֹלָם הֱשִׁיבוּנִי –

פַּרְשָׁנְדָתָא, דַּלְפוֹן צָעֲקוּ מִכָּל עֵבֶר:

הַאַתָּה זְעוּם נַפְשׁוֹתֵנוּ בֶּן-עַם עֵבֶר?

עֵינַי אוֹרוּ, וַיֶּחֱזוּ כִּי בְקֶבֶר אֲרָיוֹת נָפַלְתִּי,

הָעֲוֹנוֹתַי אוֹ פִשְׁעֵי אֲבוֹתַי נָחַלְתִּי?

שָׁמַעְתִּי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל, כְּמַשַּׁק גֵּבִים שׁוֹקֵק,

כִּי עַל הָמָן יִרְקְעוּ בְרַגְלָם הַהוֹלְכִים בְּמִצְוַת מְחוֹקֵק,

אָמְנָם רַק עַל זֹאת נִפְלֵאתִי הַפְלֵא וָפֶלֶא,

הֲלֹא הָמָן וּבָנָיו רַק עַשְׁתֵּי-עָשָׂר וּמִי הֵמָּה כָּל אֵלֶּה?

מִי הֵמָּה הַלְּבוּשִׁים בְּאַדְרוֹת שֵׂעָר עַל רְפִידוֹתֵיהֶם יוֹשְׁבִים,

הָהֵמָּה רְשָׁעִים וּבָנִים כֶּחָשִׁים? כִּי רָעָה לְיִשְׂרָאֵל חוֹשְׁבִים,

מְלֻבָּשִׁים כְּצַדִיקֵי הַדּוֹר. הַעֵינַי תֶּחֲזֶינָה מֵישָׁרִים?

אַחַת אָמַרְתִּי, בְּאַרְצוֹת נְשִׁיָּה אֵין סְדָרִים.

מִשְׁתּוֹמֶמֶת עָמְדָה נַפְשִׁי הַדְּחוּפָה וְהַמְבֹהָלָה,

וָאֶתְחַנָּן אֶל ה' לֵאמֹר: " אָנָּא אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי כָלָה".

עַל מַה זֶּה אֵל זוֹעֵם הִרְגַּזְתַּנִי מִמְּנוּחָתִי

וַתַּרְחִיקֵנִי מִנֶּפֶשׁ בֵּיתִי הָלְאָה עִם שִׂמְחָתִי

הֲדָבַק בִּי מְאוּם אִם אָוֶן פָּעַלְתִּי?

הֲלֹֹא מִדְּבָרֶיךָ לֹא נָטִיתִי וְעוֹד עֲלֵיהֶן הִגְדַּלְתִּי,

כֹּפֶר נַפְשִׁי נָתַתִּי מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל

וּמִכָּל חֻמְרוֹת הַפּוּרִים אַף בְּאַחַת לֹא הֵעַזְתִּי לְהָקֵל,

אֶת יֵינִי שִׁבְעָתַיִם זִקַּקְתִּי צֵרַפְתִּי

וּלְהַכּוֹת אֶת רֹאשׁ הָמָן זְרֹעַ גְּבוּרָתִי חָשַׂפְתִּי,

בְּבֵית הַתְּפִלָּה רָקַדְתִּי כְאַיָּלָה

וְעַתָּה הוּרַדְתִּי דוּמָה, וּכְבוֹד בֵּיתִי גָּלָה;

הַעַל אֲשֶׁר לֹא נָסַעְתִּי לְפוּרִים אֶל הַצַּדִּיק אֲשֶׁר אֵין כָּמֹהוּ

וְלָכֵן שַׂמְתִּי חַיָּתִי בְּיוֹרְדֵי בוֹר וְאֶת נַפְשִׁי בַתֹּהוּ?

הֲלֹא אֵל אַתָּה וַתֵּדַע כִּי לְמוֹעֵד הַפֶּסַח אֶסַּע שָׁמָּה

וַאֲפַזֵּר כָּאֵפֶר כֶּסֶף פִּדְיוֹנוֹת לִכְבוֹדוֹ הָרָמָה

מַדּוּעַ אֶת כִּסֵּא כְבוֹדִי מִגָּרְתָּ?

בִּי רַק בִּי, וְלֹא בְאַחֵר בָּחַרְתָּ?

הֲסָר גַּם צֵל הַצַּדִּיק מֵעָלַי וְשִׁמְשׁוֹ נֶחְבָּאָה?

אַחֲרֵי אֲשֶׁר נַפְשִׁי מֵאַרְצוֹת הַחַיִּים יָצָאָה?

הַבֵּט! בָּא אֵלַי הַקּוֹל, שָׁם צַדִּיקִים יִשְׁכּוֹנוּ

בְּחַדְרֵי תַחְתִּיּוֹת עוֹד לַעֲצַבֵּי הַכֶּסֶף יָחוֹנוּ.

נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי וְהִנֵּה אֱמֶת דִּבֵּר בִּי הַדּוֹבֵר,

בְּכָל צַד רָאִיתִי לְמִינֵיהֶם צַדִּיק חוֹבֵר וְחוֹבֵר

לְמַלְכַּת הַשָּׁמַיִם עוֹדָם עוֹשִׂים כָּוָּנִים,

וְעִם הָמָן וּבָנָיו יַחַד מִתְלוֹנְנִים

בְּאַדְרוֹתָם הַלְּבָנוֹת יְכַסּוּ אֶת פְּנֵיהֶם

כִּי בֹשוֹ מִפָּנַי, אֲשֶׁר שִׂיחָה לִי נִפְלְאוֹתֵיהֶם,

בַּהֲמוֹנָם וּשְׁאוֹנָם יַחַד יִשְׁלָיוּ

מִן הַמֵּצַר יִקְרְאוּ, מַר יִבְכָּיוּ!

עָבְרוּ יְמֵי שְׂשׂוֹנָם וְרוּחָם חֻבְּלָה

לֹא עוֹד יִגְנְבוּ לֵב, הַצְלָחָתָם נָבְלָה.

אֲהָהּ! צָעַקְתִּי בְּסַעֲרַת-רוּחַ

קְדוֹשִי! מֵרִים רֹאשִׁי! הֲגַם אַתָּה נָפַלְתָּ?

הֲלֹא מַעֲשֶׂיך וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיךָ חֲרוּתִים עַל לוּחַ

וּמַדּוּעַ חָזוּתְךָ עִם שְׁאוֹל? הֲבֶעָוֹן נִכְשַׁלְתָּ?

בְּכָל זֹאת, לֹא שַׁבְתִּי מִתְּמוֹהַּ:

הֲפֹה יִהְיוּ צַדִּיקִים נֶאֱמָנִים עִם אֱלוֹהַּ?

הִרְהַבְתִּי עֹז בְּנַפְשִׁי, אֶל הָמָן נִגַּשְׁתִּי,

“מִי אֵלֶּה הָרַבִּים” לְפָרֵשׁ לִי אוֹתוֹ בִקַּשְׁתִּי.

“אֵלֶּה צַדִּיקֶיךָ יִשְׂרָאֵל”, עָנָה לִי אֹמֶר,

וְאַל תִּשּׁוֹמֵם עַל זֹאת יְלוּד-אִשָּׁה בֶּן-חֹמֶר,

רַק מִיַּד אֵלֶּה הַפְּתָאִים הָשְׁבַּרְתָּ שֶׁבֶר

קְדוֹשֶׁיךָ בְמֹעַל כַּפֵּיהֶם כָּרוּ לְךּ קֶבֶר;

אִם אָנֹכִי בְּיִשְׂרָאֵל חָפַצְתִּי לִפְרֹץ פֶּרֶץ,

הֲלֹא אָנֹכִי מִבְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ;

רַק אֵלֶּה מִקִּרְבְּךָ יָצְאוּ וְדָמְךָ יָמוֹצוּ,

הֵם יַכְבִּידוּ אַכְפָּם וְחוֹמוֹת יְשׁוּרוּן יִתּוֹצוּ;

וְאִם עוֹד תִּתְפַּלֵּא בֶּן-אָדָם, לֹא תוֹסִיף הִשְׁתּוֹמֵם

אִם בִּשְׁמֵי עָל תָּעוּף וְשָׁמָּה תִּתְרוֹמֵם.

מַהֵר בָּאוּ שִׁנְאַנֵּי-שְׁחָקִים בְּרֶכֶב רִבּוֹתַיִם

וַיִּשָּׂאוּנִי מַעְלָה כְּעוֹף-כְּנָפַיִם,

שָׁם לֹא שַׁחוֹתִי, הֲרִימוֹתִי מֵצַח,

וְעֵינַי רָאוּ בְהַדְרַת עֻזּוֹ אֶת הַנֵּצַח,

בְּעֵדֶן ה' צְבָאוֹת עֵינַי תְּעוּפֶינָה

כָּל יָקָר וְנַעֲלֶה שָׁם תְּצַפֶּינָה,

שָׁם גַּלֵּי-טַל אוֹרוֹת בְּזִרְמָתָם יְזֹרָמוּ;

מַמַּעְיְנוֹת הַיְשׁוּעָה מִמְּקוֹרוֹת נֶעֱלָמוּ

רָאִיתִי נַפְשׁוֹת צַדִּיקִים כְּיוֹנוֹת יֶהֱמָיוּן

בְּסֵתֶר שַׁדַּי יִסְתַּתְּרוּ בְּצִלּוֹ יֶחֱסָיוּן.

גַּם אוֹתִי, הַחוֹזֶה בַּנְּעִימוֹת, לָבַש הָרוּחַ

כִּי עָלַי הִגִיהַּ אוֹר הַזָּרוּחַ,

שָׁכַחְתִּי אֶת הָאָרֶץ, הַיְקוּם וְכָל הַתֵּבֵל

אֲשֶׁר בּוֹ מְהוּלִים צָרָה נְהָרָה, נֵבֶל וְאֵבֶל.

רָאִיתִי אֶת מָרְדְּכַי עִם הֲדַסָּה, מַרְאֵה-ה' נִגְלָתָה,

יָרֵאתִי פֶּן אָמוּת, כִּי מַבַּט עֵינֵיהֶם עָלַי קָשָׁתָה.

אֵלֶּה הַמְּאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים, וְיֵשׁ מֵהֶם עוֹד קְטַנִּים

לָרֹב רָאִיתִי, כַּאֲשֶׁר חָזִיתִי שָׁם בִּמְעוֹן תַּנִּים,

שֶׁמֶשׁ יָרֵח וְכוֹכָבִים עֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר.

גַּם אִישׁ לָבוּש בִּגְדֵי אַשְׁכְּנַז, וָאֶשְׁאַל: מַה לַּתֶּבֶן אֶת הַבָּר?

לֹא אֶחָד כִּי רַבִּים רָאִיתִי, אֲנָשִׁים שׁוֹנִים

וְעַל דֶּגֶל הַיּוֹשְׁבִי בַשָּׁמַיִם כֻּלָּמוֹ חוֹנִים.

מִי אֵלֶּה? שָׁאַלְתִּי אֶת מָרְדְּכַי הַמּוֹשִׁיעַ.

אֵלֶּה מוֹשִׁיעֶיךָ יִשְׂרָאֵל! יָצְקוּ עָלֶיךָ אוֹר זָרוּעַ,

אוֹר הַהַשְׂכָּלָה הֶעֱלוּ עַל כָּל סְבִיבוֹתָם

וַיָּאִירוּ לְיִשְׂרָאֵל אוֹר בְּמוֹשְבוֹתָם.

כֹּה דִבֵּר מָרְדְּכַי וְעַפְעַפַּי נִבְקָעוּ,

וּשׁמוּרוֹת עֵינַי מִטּוּחוֹתֵיהֶם נִשָּׂאוּ.

וְהִנֵּה הַשַּׁחַר הוֹפִיעַ בַּחַלּוֹנוֹת בְּעַד הַחוֹרִים

וָאֶשְׁמַע אוֹמְרִים: הַיּוֹם שׁוּשַׁן-פּוּרִים.

.

.

.

הקטע להלן בא בכתב היד לאחר סיום “משא ימי הפורים” ודאי נתכון הנ“ס להכניסו לתוך ה”משא". [הערת העורך – פרויקט בן-יהודה]

וְהִנֵּה הַקּוֹל הָרִאשׁוֹן דּוֹבֵר בִּי עוֹד הַפַּעַם

דְּבָרִים כְּכַדּוּרֵי אֵשׁ הֲמָמוּנִי הֲלָמוּנִי כְּרַעַם:

אֵלֶּה מְהָרְסֶיךָ וּמַחֲרִיבֶיךָ מִמְּךָ יָצָאוּ,

דֶּגֶל הַקְּדֻשָּׁה עַל שִׁכְמָם נָשָׂאוּ,

גָּלְלוּ עָלֶיךָ חֶרְפָּה וָבוּז כָּאָבֶן,

וְאֵין בָּכֶם מַשְׂכִּיל לְעָרְמָתָם יָבֶן.

כְּגִלְלֵי-צוֹאָה הֶעֱמִיסוּ חֻמְרָא עַל חֻמְרָא,

וְאֵין מִכֶּם אֶחָד אֶת פִּיהֶם הִמְרָה.

לָכֵן שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל! שִׁבְרְךָ כַיָם,

לֶעָפָר הִשְׁכִּינוּ אֶת כְּבוֹדְךָ הָרָם,

עַל בְּלִימָה הֵקִימוּ רַבִּים מִגְדָּלִים

וְרַבִּים הֵמָּה הִפִּילוּ חֲלָלִים.

וּמֶה-עָשׂוּ בְיִשְׂרָאֵל! אֶת הַפּוֹשְׁעִים הִכְבִּירוּ

וְהַכְּסִילִים כְּמֵאָז גַּם עַתָּה אֶת שְׁמָם יַאְדִּירוּ,

שָׂכוּ בַעַדְךָ הַדֶּרֶךְ לְחָכְמָה וָדַעַת

וַיְחַטְּטוּ אַחַר הַהַשְׂכָּלָה עַד מְקוֹם שֶׁיָּדָם מַגַּעַת.

בְּעֵינֵיכֶם הִתְקַדְּשׁוּ וַיֵרָאוּ כִּכְבָשִׂים תַּמִּים,

וְיָחְרַף שִׁמְךָ וְזִכְרְךָ אֶל כָּל הָעַמִּים.


עַל אֵלֶּה יִשְׂרָאֵל! רְקַע בּרַגְלֶּיךָ,

מְחֵה זִכרָם כַּעֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם;

וְאִם תְּבַעֵר רָעָה חוֹלָה זוֹ מִקִּרְבֶּךָ,

כִּי אָז תוּכַל לֵאוֹר בְּאֹור הַחַיִּים.

אֶת דִּבְרֵי הַקּוֹל הַזֶּה כֵּן אָזְנִי שָׁמָעָה

וּבְדַבְּרוֹ כִּמְעַט נַפְשִׁי יָצָאָה

וכו' וכו' –

שָׁם רָאִיתִי אֶת מָרְדְּכַי עִם הֲדַסָּה יוֹפִיעוּ

כִּבְנֵי-שַׁחַר בֵּין כּוֹכְבֵי-מָרוֹם יַגִּיהוּ

וְעוֹד רַבִּים, גְּדוֹלִים עִם קְטַנִּים,

לָרֹב כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי בִמְעוֹן תַּנִּים.

פְּנֵיהֶם הַנְּאוֹרִים יָהֵלּוּ כִּפְנֵי יָרֵח

כַּאֲשֶׁר הוּא יָקָר הוֹלֵך וְאוֹר-יְקָרוֹת זוֹרֵחַ.

בְּעֵדֶן-ה' פֹּה לֹא אֶרְאֶה אֶת צַדִּיקִי וּקְדוֹשִׁי

כִּי אִם אֶת הַפְרעֶססעֶר הַגּוֹי, אֲשֶׁר הוּא בְּפִינוּ לִשְׁנִינָה.

כְּאִישׁ נִדְהָם הָיִיתִי, וָאֶצְעַק: הָהּ! רֹאשִי, רֹאשִי!

הֲפֹה יִהְיוּ גוֹיִים טְמֵאִים בַּעֲלֵי חָכְמָה וּבִינָה?

וּבִמְחִלּוֹת-תַּחְתִּיָּה בְגֵיא הַתֹּפֶת

יִהְיוּ קְדוֹשִׁים אַנְשֵׁי-מַעֲשֶׂה וּבַעֲלֵי מוֹפֵת?

הַסאַטעֶנאָוועֶר 3וְהַפִילִיפּאָוועֶר 4יִמָּחוּ שְׁמוֹתֵיהֶם

אֲשֶׁר נָתְנוּ דֹפִי בְּכָל הַקְּדוֹשִׁים וְנִפְלְאוֹתֵיהֶם,

אֲשֶׁר בִּגְלָלָם, אָמַר הַקָּדוֹש, נֶעְתַּם אָרֶץ

וַיַבְטִיחַ לָהֶם בְּגֵיא-הִנּוֹם שׁוֹד וָקָרֶץ.

גַּם וואַזעֶל 5הָרָשָׁע פֹּה הִנֶּנּוּ

אֲשֶׁר אָמַר “כִּי תַּ”חָ שֶׁאֵין בּוֹ דֵעָה נְבֵלָה נָאָה הֵימֶנּוּ" 6

(יוֹשֵׁב וּפוֹרֵשׁ עַל הַגִּלָּיוֹן אָרְבוֹת יָדָיו הַצַּחוֹת כְּעֶשֶׁת-שֵׁן

וְיִכְתֹּב אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת מְעֻלָּפוֹת בַּסַּפִּירִים מְלֵאוֹת-חֵן).

גַּם מאַפּעֶנקעֶ 7אֲשֶׁר נֶאֱמַר עָלָיו כִּי גְוִיָּתוֹ בַּגֵּ"הִ 8תִּבָּשֵׁל בַּסִּיר

רְאִיתִיו בָּזֶה, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל פָּנָיו תָּאִיר!

מִי כָל אֵלֶּה? הִמְלִיטָה לְשׁוֹנִי, וָאֶשְׁאַל זֹאת אֶת מָרְדְּכָי.

אֵלֶּה חֲכָמֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! יָצְקוּ עָלֶיךָ אוֹר זָרוּעַ,

לֹא הָלְכוּ בְתַעְתּוּעֵי שָׁוְא כִּי רָנּוּ לְאֵל-חָי,

וּבְכַנְפֵי שֶׁמֶשׁ צִדְקָתָם הָיָה מַרְפֵּא לְכָל נָגוּעַ

“רַב קֶשֶׁב שָׁמַעְתִּי”, הוֹסִיף לֵאמֹר,

כִּי עַמֵּי הָאָרֶץ יִרְמְסוּכֶם כְּמוֹ טִיט כְּמוֹ חֵמָר

עַד מָתַי? זֶרַע הַיְּהוּדִים! עֹרֶף תַּקְשׁוּ

וְאֶת כָּל מַשְׂכִּיל יָקוּם לַמִּשְׁפָּט לְהַכְרִית תִּתְנַקְּשׁוּ.

כָּל עוֹד תַּחְמְרוּ בְזֶפֶת וּבְטִיט אֶת הַתּוֹרָה

לֹא יִהְיֶה לַיְּהוּדִים שִׂמְחָה שָׂשׂוֹן וְאוֹרָה.

ה' נָתַן לָכֶם חֻקָּיו הַצַּדִּיקִים,

זוֹ הַדֶּרֶךְ תֵּלְכוּ בָהּ עֲלֵי אֲדָמוֹת;

וְאַתֶּם תְּחַפְּשׂוּ אַחֲרֵי הֲבָלִים בִּסְפָרִים חֲקוּקִים,

חַיֵּי-תֵבֵל תְּמָאֲנוּ וַתַּעֲשׂוּ נְשָׁמוֹת;

חַכְמֵי-לֵב יוֹרוּ לָכֶם אֶת הַדֶּרֶךְ וּגְרוֹנָם נִחֵרוּ,

לְכוּ בְּאוּר אִשָּׁם וּבְזִיקוֹת בִּעֵרוּ.

לָמָּה תַרְבּוּ כַיּוֹם רִנָּה, אֵינֶּנִי שׁוֹמֵעַ, לָרִיק וְלַשָּׁוְא!

יַיִן וְשֵׁכָר מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמוֹ, אֲמָאֵן, רַב לִי רָב!

וכו' וכו' וכו'

.

.

.


י“ד אדר תרל”ד.


  1. בכה"י: חוקים.  ↩

  2. הריזה.  ↩

  3. יצחק הלוי סאטאנוב (1805–1732).  ↩

  4. הרב ר' חיים פיליפובר (וואסרצוג) מת בתרכ"ח. בעל ידיעות רבות בהלכה, היה משתדל להתיר בכל מקום שאפשר.  ↩

  5. נפתלי הרץ וויזל (1805–1725).  ↩

  6. מדבריו של רנה“ו במחברתו ”דברי שלום ואמת" שמתנגדיו הרעישו עליהם את עולמו של ישראל באותם הימים.  ↩

  7. אברהם מאפו (1867–1808).  ↩

  8. בגיהנום.  ↩

נחום סוקולוב
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של נחום סוקולוב
יצירה בהפתעה
רקע

אוריאל אקוסטה לגוצקוב

מאת נחום סוקולוב (מאמרים ומסות)


זהו ממיני הפרצופים המיוחדים, שאין ביד כל חרש וחושב לצייר כתבניתם. “אוריאל אקוסטה” של גוצקוב – אין לכחד, שיש בו מן הנוֹהַ והגעגועים הליריים. אין לכחד, שפרקו נאה וטבעו מעודן; אבל אין זה יציר של גאותניות, מאושש וקיים כצור איתן. שרוי הוא בצער, אבל אין בו מן הענקיות הנלחמת בעצמה. לא הוציא אלינו גוצקוב את כל עומק טבעו ואת כל אמיתות אפיו של הגיבור הסובל, לא העמיק לפתח את הפיתוחים הדקים והחדים בקלסתר פניו של אדם המעלה, לא עשה אותו כעמוד של שיש בצורה בולטת, אך כגוף רופס, כחומר רך, חזון התוגה של המעונה הרוחני ניתן להכתב רק בידי גאון, או בידי – החיים בפשטותם ובפיכחותם, בלשונם הפשוטה, בלי שום המצאות, כשהם מראים לנו, בתמימות יתרה, בולטת ומבצבצת מכל פרט וקורט, על ידי עובדות, שאנו יכולים לקיימן בעדים, – את הניגוד האיום, ניגוד כל עולמים, בין “ההוא מרבנן” רצוני לומר: בין האדם, שיש בו שלימות גבוהה והוא מתעצם ועומד על דעתו בכל קשיות ערפו, לתשלום חפצו הנשגב, ובין “שוקא דגלדאי”, כלומר, בני דורו המקיפים אותו והזוחלים לרגליו ומטילים על דרכו כל מיני מעצור ומועקה לפי הבנתם הפעוטה ונסיונותיהם הננסיים.

עומק אסונו של השלם המעולה הזה הוא – דקות הרגשתו. הצער הטבעי השפוך עליו הוא – אי יכולתו להזדקק אל ציווי הנסיון היומי. נשמתו היא מפונקת יותר מדי, נאצלת ומזוככת ביותר, בתוך עולם שאין בו פינוק, אלא גסות. הוא מחטט ומנקר בתוך נפשו, בא בעקיפין, בטענות ובתביעות על עצמו, בתוך עולם רגיל באמונה קהה, שאין בה לא שאיפה ולא תקווה, לא רגש ולא מחשבה, לא ספק ולא יסורים פנימיים, אלא משטר. לפיכך – כל העולם כולו בנחת והוא בצער, הכל הולך ודש את ה“תבן שכבר נדוש”, כפתגם היינה, זה “אלפי אלפי שנים”, והוא אינו מוצא מנוח מפני המחשבות החדשות, המנקרות במוחו, כמקדח זה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.