גבעולים1
העצבות של דוד שמעונוביץ היא קשה, כבדה, מרה, מחניקה, למרות הרכבותיה העשירות; לא כן התוגה העדינה והבלתי-כבירה של יעקב פיכמאן.
אמנם, “יש ימים בקיץ”, שגם הוא יודע מ“שעמום, שיש בו ממרירות הנצח ויגונו, כמו קצה הבריאה בהוית-שממון וקובל בדממה היקום על אי-אונו”2, אך בכלל תוגתו שקופה היא, רכה, מתוקה. ההתרשמות הדקה מעלה בפני המשורר איזה נוגה מיוחד, איזה קסם של כהונה-במקדש – במקדש, שאמנם “אלו הצעיר, הלבן” של המשורר עם “תוגת האור בעינים הטהורות” עזבו זה כמה…
נדמה: העירה עזובה זה כמה,
ואני רק נשארתי עם עצמי לבדי;
ואם צר לו לעולם על דבר-מה כמוני,
עם עצבו הקר לא ישתפך עצבוני…
בתוגתה של שירת פיכמאן יש תמיד אותו היופי של “אודם השקיעה הנבלע בלהביו וצבעיו בגלי-השיש הקרים עם ערב-החורף הכחול ודומם היורד על עולם עם אדו ושלומו”. וזה הדבר, שמכל אלה “גלי-השיש הקרים” עולה, מאידך גיסא, איזו חמימות נפשית עצורה בכל עוז. עם עצבם הקר של גלי-השיש לא ישתפך עצבונו של המשורר…
בשירי שמעונוביץ אנו רואים את רעד-הלב. לא כן אצל פיכמאן. מלבד ששיריו של זה מחוטבים תמיד חטוב מעולה בבנינם, אין להם, בכלל, על פי סגנונם המיוחד, אלא בשביל זה הרגיל לקרוא שיר אחד הרבה-הרבה פעמים. רק בעשות הקורא כך, תתגלה לטעמו כל מתיקותם של הגבעולים האלה. כל השקט, החגיגה, העצב והאושר העליון שבהם…
שירי פיכמאן אינם נִתנים משום-מה להלמד על פה. בהם אתה מוצא קו לקו, אך לא צליל לצליל. האמן קודם בהם לאדם; הפַּיטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזעיר; ואולם זה הדבר, שפיכמאן, בעיקר, הוא משורר “העצב הרך” של טבע שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי האמתי גדל בו. כחו העקרי של פיכמאן הוא בשירי הרגעים הידועים, הנפלאים, אשר היה במקומות ידועים, נפלאים, אצל נהר פּרוט בבסרביה – “כי יהמה הרוח מעבר לכתלים בלילות-הסתיו המאוחרים ועבר מערומי-הגן ומחנות-העבים ינהרו הלוך ותעה בערבות-השחק הרחבות, וכוכב יחידי ירקד בין תלי-השחור”. כל שירתו נתונה-נתונה לאותם “דמדומי-האביב”, “דמדומי-הבוקר”, “לפני-סער”, “גשם-קיץ”, “נאות-הקיץ”, “זהרי-סתיו”, “אב”, “אדר”, “תשרי”, “חורף”, ועוד ועוד רחשי-מולדת…
ואת כל עומק-הרושם ודקות-התאור של שיר-מולדת הן יוכל לקבל ולהרגיש רק זה, שגם בלבו הוא יש מעין אותה החבה הכמוסה, המיוחדת, לאותם המקומות! בעת שהקורא הצעיר העברי, בפרט מאלה הגרים במזרח היוקד, צריך להיות שותף להרגשת-הרגע של המשורר, יש שלבו מתנכר לו והדברים אינם נקלטים, מפני שכאמור – עולם-רשמיו רחוק ביותר וזר ממנו –
ואשר בלב המשורר ככה סאן והמה
לעולם לא יביעו קוי-דממה…
הקריאה בשירי פיכמאן, באותם קוי-הדממה האלגיים – שהמשורר בשביל עצמו אוהבם ככה! – דורשת השראת-רוח מיוחדת. מה שנוגע לי, למשל, הנה אין אני יודע בספרותנו דבר יותר נאה וענוג מ“מילודיות-הבציר”, שבכל שורה ושורה מהן “עלה, עלה נושר לו לבדו, ובלי המולה, מקצה-בדו… ובתוך הסבכים עמוק, באין רואה, כמו דבר-מה עצב מעלעל דום ותועה”…
לא! אם יאמרו לי: פובליציסטיקה וספורים אין בספרותנו – לא אחלוק: ואולם שירה לירית אמתית – יש ויש לנו. בגבעולי פיכמאן בלבד יש כדי לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים!