מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מכתמים - פְּקֻדַּת עֲקָרָה

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוא: הִנְּךָ עֹלֶה עִם אִשְׁתְּךָ גִּלְעָדָה

לָקַחַת צֳרִי כִּי לֹא יָלָדָה.

שְׁמָעֵנִי, שַׁלְחֶנָּה לְבַדָּהּ, בִּלְעָדֶיךָ,

אָז תַּעַל אֲרֻכָה לְמַחֲלַת אִשְׁתֶּךָ.

אני: לֹא טוֹבָה עֲצָתְךָ, אָחִי, הַפָּעַם

אַף כִּי חָכָם אַתָּה מִמְּשִׁיבֵי טָעַם,

הֵן לֹא אֶל הַצַּדִּיק אֲנַחְנוּ עֹלִים

כִּי אִם אֶל הַדָּקְטָר הָרוֹפֵא חוֹלִים.

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

מכתבים לרוסיה

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)


לספר ולתאר לכם, אַחי, את כל הנעשה אתה בתוככם, כמדומני, שאין בזה צורך. הן כולכם, כולכם לא רק שומעים אלא גם רואים את האבדן המחפיר של רבבות נפשות קרובות, חיות, מרגישות, שואפות, מייחלות, חפצות בנשימה, בטובה, בעונג; כולכם, כולכם לא רק יודעים, אלא גם רואים את נהרי נחלי הדם שלא נקרשו עדיין, האברים הדקורים והשסועים שלא ניתנו לקבורה ואלפי הקברים שעפרם תחוח עדֶנה; עיני כולכם, פני כולכם מעידים על הכליון שאין דוגמתו ורגלי כולכם עומדות, עומדות ממש, על מכיתת החורבן שאין דוגמתו, החורבן הנמשך, החורבן של שכול ואלמון, של יתמות ואימה, של רעב ועירום בראש כל חוצות.


יתר על כן. בשעה שאדם אשר לבו עוד לא מת בו לגמרי, מתחיל בכל זה, הרי בהכרח לשונו תדבק לחכו וכלימת-נצח תאחזהו כולו להמשיך את מדברו, שהרי איך שינדנד את שפתיו, איזה סימן של רוח-חיים יהיה בזה, ורוח-חיים עתה – היש לך חרפה יותר גדולה מזו? רוח-חיים עתה, בזמן הזה, בזמן שצריך… שצריך… אין איש יודע מה צריך


פונה אתה מסביב ורואה, כי למרות הכל הארץ לא הוכתה בתמהון, הירח לא נדם והחמה לא נשֵמה, והכל, הכל ואתה בעצמך, עושים את כל צרכיהם, בשעה שהכל, הכל היה צריך להיפסק, הכל, הכל אבד ערכו, הכל, הכל נהפך לצחוק-סמאל, ונשמתך טובעת במים עכורים…


הסופרים, העתונאים והעסקנים השונים – לא, לא על אלה שאינם שמים את לבם כל עיקר ל“עסק הלז” ישתומם הרוח שבאנוש; להיפך, מוזרים, יותר מוזרים, הם אלה, אשר המוראים שאין אחריהם כלום משמשים להם לזבל, להשביח בו את שדותיהם, להרבות את האנרגיה בעבודתם ולהפרות את כוח חייהם…


“קאַמפף, קאַמפף, קאמפף”.


ואמרת לנפשך אז: “דומי! הלא בכל מה שתביעי – לא יֵאָמר כלום; הלא בכל דבריך הרבים לא יהיה אותו דבר, שאותו, ורק אותו, אולי כדאי להגיד; הלא איך שיהא כתוב – יהיה הכתוב פרי האסון, פרי האסון… על כן, נפשי, מוטב לך שתבואי בצור, שתיטמני בעפר, לגמרי, לחלוטין… הגיעה השעה האחרונה של קבורת-נשמות!”


ואולם חלש הוא ילוד-האשה, חלש. ירא הוא את פני אי-החיים. ירא הוא את הדממה העבה. ואני פותח את פי ומדבר אליכם, אחי, אליכם – וממרחק.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.