הביביליותיקות החדשות, הגדולה של “תושיה” והקטנה – לעם ולבני-הנעורים – של “מוריה”, עושות את עבודתן: גם מזו וגם מזו יצאו כבר עשרה-עשרה נומרים. “הביבליותיקה הגדולה”, הוציאה חלק משירי ר' שמואל הנגיד, ספר אחד של ר“שׁ רוּבין, חלק אחד מסיפורי בּרַנדשׁטֶטֶר, מסעות פרופיסור זֶליקוֹביץ, “דמדומי” יצחק קצנלסון וקובץ מאמרים ספרותיים מאת ברדיצ’בסקי. מובן, שמזון שירי-ספרותי אמיתי ימצא הקורא בן-הדור רק בשני אלה הספרים האחרונים, אף על-פי שגם בספר-שיריו של ק., כמו שהמשורר בעצמו מבין בהקדמתו, נכנס הרבה בוסר, ובספרו של ב. “בערב” יש יותר מדי רוב-דברים, הכפלת דברים וחזרת-דברים. עלתה לו לב. ביותר הכאראקטריסטיקה של ליליינבלום ז”ל. אחר כך הספר עוסק בפרישמאן, בריינין, סוקולוב, ברנפלד, קלוזנר, צייטלין, ובר-טוביה, ובוודאי יש איזו הערות נכונות בנוגע לכל אחד ואחד, אבל הקוטב, לרוב, סוף-סוף, חדא הוא: גם את סוקולוב, גם את ברנפלד, גם את בר-טוביה הוא מתאר, למשל, כסופרים מחוסרי עצמיות מיוחדה! יש גם הפרזה, המגיעה עד לקלקול שורת האמת הגלויה, האלמנטארית, ביחוד בנוגע לקלוזנר.
גם הביביליותיקה של “מוריה” לעם ולבני-הנעורים שמטרתה היא כל כך חשובה ונחוצה, בהיות שבאמת כמעט שאין לנו כל חומר ספרותי הגון ובריא בשביל בני-נעורינו, יש שבמקום להעשיר את ספרות-המקרא שלנו בספרי-המופת: אָרטר, סמולנסקין, ברוֹדס וכדומה, הדורשים, אמנם, עיבוד והכשרה רבה, היא אינה אלא מוסיפה אכסמפלארים חדשים בשוק-הספרים, מלבד “קפיצת-הדרך” של גורדון, שיש בזה איזה חידוש, עמדה והדפיסה את “מסעות בנימין השלישי”, ציורי פרץ ופייארברג, רשימותיו של פרישמאן – חיבורים נפוצים למכביר גם על ידיה וגם בלעדיה, ולרוב באותה צורה ממש.
לא כל כך קלה, כנראה, היא עבודת חידוש ויצירה, תהא איזו שתהיה, בזמן של רפיון-ידים ומשבר לאומי. לפיכך, אולי, מתנהגת ככה בכבדות הביבליותיקה של “ספרות”, הקודמת לשתי הביבליותיקות הנקובות בהתחלה ושמטרתה להוציא-לאור רק דברים חדשים, שלא נדפסו עוד בשום מקום. אין בכוונתי לעמוד ברשימה זו על הערך היצירתי של הקונטרסים האחדים שהוציאה בסך-הכל: סיפוריהם הקטנים של י“ח ברנר וא. קַבַּק, “ספר-הסאטירות” שׁל שׁטיינברג ו”ספר-הנזירות", (חוברת א', של בר-וטוביה), אבל כדאי לציין בכלל את חבלי-הלידה הקשים של הספרים המובטחים, את כבדוּת הצד הטכני של יצירתנו המקורית…
גם מ“רשפים” של הוצאת “ספרות”, שהיו צריכים לצאת בכל שבוע וזה יותר משנה וחצי להתחלתם, אין עדיין בידינו אלא החוברת הכפולה מ'-מ"א.
הופעה משמחת בספרותנו הוא קובץ ציוריו של י. ד. ברקוביץ. המספר הלז הוא מיוחד בן עודרי-ספרותנו הצעירים בזה, שכשרונו הספרותי הוא בהרמוניה שלמה עם השגותיו הנפשיות. הוא אינו בא לגלות לנו אופקים חדשים, אינו עוסק בחזיונות נפשיים עמוקים, אבל גם אינו “קופץ מעורו” ואינו “עושה העוויות” (ב“ווידוי” חטא קצת – ולקה מיד). זוהי נפש אמנותית בהירה, פשוטה, לפעמים מילנכולית קצת, אבל במידה. וכנפשו ככה הוא גם סגנונו של ברקוביץ: בהיר, פשוט, רענן. הציורים “בכפר”, “פרא-אדם”, “ממרחקים” ו“ירקות” הנם דברים שלמים ומהוקצעים בין בתוכן ובין בצורה.
[“הפועל הצעיר”, ניסן תר"ע; החתימה: בן-שלמה]