מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת

מאת: מיכה יוסף לבנזון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

גֶּשֶׁם נְדָבוֹת / מיכה יוסף לבנזון

שֶׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם

יוֹקֶדֶת בּוֹעֶרֶת,

בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם

חֲמָתָהּ גּוֹבֶרֶת.

מֵרוּחַ לוֹהֵט יְנוּעוּן

בָּהָר הַשִּׁבֳּלִים,

מֵחֹם צַח יְזוּעוּן,

יִדֹּדוּן כְּגַלִּים.

בִּמְרוֹמֵי הַשְּׁחָקִים

גַּם אֵדִים גַּם עָבִים,

יָעוּפוּ כִּבְרָקִים,

רָצִים אַף שָׁבִים.

מִגָּבְהֵי שָׁמַיִם

כָּל בַּעֲלֵי כָנָף,

מִפִּיק בִּרְכַּיִם

יֵרְדוּ עַל עָנָף.

הֶעָבִים נִפְגָּשׁוּ

וּבְרָקִים סָעָרוּ.

הָרְעָמִים רָעָשׁוּ

אֲרָזִים נִשְׁבָּרוּ.

הָעֲנָנִים שָׂבָעוּ

יָשֹׁקוּ יָהֹמוּ,

מֵרַעַם נִבְקָעוּ

וּמַיִם יִזְרֹמוּ.

כָּל נִבְלֵי שַׁדַּי

חַיִּים יַרְעִיפוּ,

וּבְרָכָה לִבְלִי דַי

מִמְּרוֹמִים יַטִּיפוּ.

נִצָּנִים קָמֵלוּ –

הַגֶּשֶׁם הֶחֱיָמוֹ,

וּפְרָחִים נָבֵלוּ –

הַיְרַקְרַק עָטָמוֹ!

הֵן חָלַף הַסַּעַר

הַקּוֹלוֹת חָדֵלוּ,

גַּם שָׁקַט הַיַּעַר

וּפְנֵי רוֹם צָהֵלוּ.

כַּסַּפִּיר וָלֶשֶׁם

הִזְהִירוּ, צַחוּ,

אֶגְלֵי הַגֶּשֶׁם

עֲלֵי כַר וָאָחוּ!

שָׁם בַּגָּבֹהַּ

בֶּעָבִים מָתוּחַ

הַבְּרִית לֶאֱלֹהַּ,

הַקֶּשֶׁת בָּרוּחַ!

מיכה יוסף לבנזון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מיכה יוסף לבנזון
יצירה בהפתעה
רקע

בתים

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (פרוזה)


מעודי היה לי צער לראות שוכני בתים, שטיפּחו ובנו אותם בני-אדם וגרו בהם ימים רבים, והולידו שם בנים ובנות, והשיאו את הבנים ואת הבנות, וישבו ויבלו זמן רב במקום אחד, הם ויגיעם בחיים, חלומותיהם ומשאות-נפשם וכל אשר להם; והנה סבב עליהם הגלגל פעם אחת והם אנוסים למכור את קנם לאחרים, אשר לא עמלו בו; ואנשים חדשים ופנים חדשות באים לרשת את האדמה, שמשפחה שלמה מצאה שם את אורה תחת השמש דור או דורותיִם. –אדם כי ימות באחרית ימיו והולך למנוחת-עולם, אחרי גמרו מלאכתו פה עלי אדמות ומילא תפקידו – סדר העולם כך הוא, כי הן לא לעולם יחיה איש; אבל הבית, שיגעו בני-אדם הרבה בשכלולו, וחיו בו ימים הרבה, וגם הוא ינק מנשמת הגָרים בו והם ממנו, עד כי כמעט היה ללבושם ולעור בשרם, – בית כזה כי ימכר לזר, ויד היורש מטה ואינו יכול לגאול את נחלת אבותיו, וגם חוק היובל אין בימים האלה, כי ישובו איש אל נחלתו ואל אחוזתו, בבוא שנת החמישים – דבר כזה ימַלא אותנו עצב-לב.


כשישבתי בעיר-מולדתי בימי-עלומי, והייתי יודע כל שביליה, רחובותיה ובתיה, לא סידרתי לי את הבתים לבתי-עשירים ולבתי-עניים, או לבתים בעלי-חנויות מלפניהם ולאלה שאין להם חנויות, או לבתים שיש להם גן או איזה אילנות לפני החלונות ולאלה שאין להם כאלה, כי אם לבתים שבעליהם ישבו שם תמיד, בנו אותם או ירשו אותם מאבותיהם, ולאלה שיצאו מיד ליד ובעליהם חדשים המה מקרוב באו. ובבוא המפקד על בית מהחוג הראשון לצאת אל החוג השני ולהחליף את בעליו, הייתי מרגיש רגשי-נכאים.


תולדות בית אחד שהיה בשכונת אבי, רוצה אני לספר עתה לפני קוראי; לא מעשה גרידא, כי אם תולדה.


הבית הזה היה האחרון בקצה הרחוב שבו דר אבי, ולמטה ממנו התחיל הכפר ו“ישוב” האיכרים עם גני-אילן וגני-ירק וגדריהם מעשי-עבות. קטן היה הבית, אבל יפה ומשוכלל. המגרש לפניו היה מרוצף לבנים שרופות, וגם הכרכוב שמסביב לו אדמדם. הכתלים משוחים בסיד, תריסים אדומים לחלונות. המבוא היה באמצע הבית. הגג מכוסה תבן, והתבן ישר וחלק, ושתי ארובות-עשן לבנות בקצה הבית. כל התמונה מרחוק היתה תאוה לעינים; והזר העובר ולא ידע מי יגור שם יחשבהו למשכן אחד האצילים הפולנים הקטנים.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.