מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זכרונות קוטיק -- פרק 23

מאת: יחזקאל קוטיק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרק עשרים-ושלושה

ערב חתונתי - ראיתי את הכלה - הדריכה הראשונה על הרגל - “יחד! יחד!” - העסק עם החסידים והמתנגדים בחתונתי - הדרשה

בשנת תרכ"ה (1865) החל אבא להאיץ בנו שצריך למהר ולערוך את חתונתי. אני כבר רווק זקן, בן שבע-עשרה, וזו פשוט בושה וחרפה להתהלך כך בין הבריות. קבעו אפוא את החתונה לחודש אלול. החתונה תתקיים אצלנו, שכן הכלה יתומה, בלי אב ואם.1 צריך להכין לי מלתחה שלמה. אבא רצה שאלך לחופה בפּאַנטאָפל,2 גרביים 3 וקפוטה של אטלס.4 בנוסף לכך ניסה להתעלם מן הכליזמרים מקוברין, משום שטודרוס הבדחן הוא מתנגד, והעדיף להזמין את הכליזמרים מבריסק, שבראשם עמד נגן חסידי מפורסם. 5הוא גם רצה להביא בדחן חסידי.

במשך כמה חודשים קודם החתונה התאמצתי בכל כוחותי לשכנע את אבא, רתחתי מכעס ובכיתי: אינני רוצה ללכת לחופה בפּאַנטאָפל ובגרביים ואני רוצה רק את הכליזמרים של שעפּסל. בקשיים גדולים, ובעזרתו של אריה-לייב, “הבן יחיד”, עלה בידי לשכנעו שאלך לחופה נעול מגפיים. שעפּסל והכליזמרים שלו הגיעו ביום חמישי, יום לפני החופה.

באותו יום הגיעו גם הכלה והמחותנים. הם נסעו אל דודי, מרדכי-לייב, שבביתו תתקיים החתונה. היה נהוג אז, שביום החופה, בשעה שתים עשרה, היו הנשים והנערות מתכנסות לריקודים בביתה של הכלה, והכליזמרים ניגנו לכבודן כמה שעות. אחר כך, עם דמדומי ערב, התאספו הגברים והלכו יחד עם הכליזמרים לקבל את פני החתן. החתן היה נושא דרשה, ובינתיים היו אוכלים לעקעך עם מרקחת פירות ושותים יי“ש. אחר כך הובילו את החתן ברחוב, עם הכליזמרים, אל טקס הבאַדעקנס,6 ומשם - אל החופה שבבית המדרש. מן החופה הלך כל ה”עולם", עם הכליזמרים, לביתה של הכלה, שם היו עורכים את סעודת הערב, רוקדים ושמחים עד אור הבוקר7.

אם התקיימה החתונה ביום שישי לפנות ערב,8 ליוו “העולם” והכליזמרים את החתן והכלה מן החופה לביתם, והקהל הלך להתפלל. לאחר התפילה התכנסו שוב לשבעת ימי המשתה,9 אך לא כולם, כמובן, הגיעו. למחרת, בשבת בבוקר, באו אל החתן כל ידידיו הטובים והמחותנים, הובילו אותו לבית המדרש, ושם העלו אותו לקריאת התורה. את הריקודים ואת הסעודה ערכו במוצאי שבת.

אבי החסיד לא מצא לנכון להראות לי את הכלה לפני החופה10. כשהגיעה לעיירה, הלכו כל בני המשפחה, מקטן ועד גדול, לראותה - חוץ ממני. בעצם כולם מיהרו לראות את הכלה, העיירה כולה, וכולם באו לספר לי בשמחה עד כמה היא יפה… אין לה אפילו נמש קטן אחד על הפנים. אבל היו גם כאלה שפקפקו בכך והחליטו ללכת עוד פעם ולבחון את הכלה. ושוב חזרו ואישרו בשמחה שאין שום נמש בפניה, ואילו אני כעסתי שאין מראים לי אותה.

ביקשתי מאריה-לייב, “הבן יחיד”, שיעשה טובה לאדם במצוקה וילך אתי אל ביתו של הדוד, כדי שאראה את הכלה. ואכן, למחרת בבוקר, קודם שהתכנסו הנשים, ראיתי את הכלה. היא באמת היתה יפה. הייתי קצת נבוך, אך בכל זאת אזרתי אומץ, איחלתי לה “מזל טוב” ושאלתי כיצד היא מרגישה… רציתי להתיישב ולהתבונן עוד קצת בפניה היפות, אבל אריה-לייב נטל את ידי ואמר: “בוא, אסור לשבת עכשיו אצל הכלה…” עצוב פניתי ל“דירתי”, כלומר, לביתו של סבא.

בקבלת הפנים נכח גם דודי הרב, ואני השמעתי את הדרשה. קאמניץ כולה נסערה מן הדרשה, והכול היה ממש שמח.

כשעמדנו תחת החופה הרגשתי שהכלה דורכת על רגלי, ולא העליתי על דעתי שזה היה בכוונה11. מיד לאחר החופה מיהרו בני משפחתה לחטוף אותה והובילוה אל הבית, כדי שהיא תיכנס ראשונה, לפני. הדבר הזה נחשב אצלם למין סגולה, שהיא תהיה זו שתמשול בי. אז האמינו מאוד בדברים האלה. החתן או הכלה - מי שבדרכו מן החופה יפסע ראשון על מפתן הבית, הוא שישלוט בשני12 אבל אריה-לייב ושאר בני משפחתי, שלא היו מן הוותרנים, התחילו לרוץ במהירות עוד יותר גדולה, כדי שאני אהיה זה שאכנס ראשון. הכלה וקרוביה לא היו מוכנים לאבד את ה“שלטון”, ואז החלה תחרות ריצה, שאלוהים ישמור. מעל קפוטת האטלס שלי לבשתי גם קיטל13 וגם מעיל עליון. אבל יהודה-לייב, החייט, תפר לי מעיל צר מדי, ותוך כדי ריצה נפרם המעיל ואפשר היה לראות את הקיטל שלי. נורא התביישתי.

הכלה וקרוביה הגיעו בינתיים אל מרפסת הבית, ואילו אני עדיין הייתי מעט לפני שש המדרגות המובילות אל המרפסת. ואז הכריז אריה-לייב, שהכלה חייבת לרדת מן המרפסת, החתן והכלה מוכרחים לעבור שניהם יחד בדלת, שווה בשווה. מאומה לא עזר. הכלה והמחותנים נאלצו לרדת במדרגות, ומשני הצדדים שמרו שהחתן והכלה יעברו יחד את מפתן הבית. עלינו על המרפסת ומכל הצדדים צעקו: “יחד! יחד!…”

אבל הכלה הזדרזה והעבירה במהירות את כף רגלה מעל מפתן החדר, והנה היא זו שתשלוט בי!… אבל אריה-לייב ראה את הנעשה וכמובן שלא הרשה זאת. הוא ציווה על שנינו לשוב ולרדת ולהיכנס ביחד, שווה בשווה. ושוב צעקו משני הצדדים: “יחד! יחד!”

זה הזכיר אימוני חיילים. בלבי צחקתי מכל העניין, ובכוונה שוב נתתי לה להיכנס לפני. שתיהנה! כלתי אכן הזדרזה ושוב נכנסה ראשונה בדלת. עכשיו אריה-לייב כבר התרגז ממש והודיע, שהחתן והכלה לא ייכנסו לכאן בכלל, וכי יש להובילם לדירתו של החתן, דהיינו לביתו של סבא. אם הכלה תנסה שוב להיכנס לפני החתן - הם לא ירשו זאת, ואפילו יימשך הדבר כל הלילה. הובילו אותנו אפוא עם הכליזמרים עוד מרחק מה, עד לביתו של סבא. גם שם היתה מרפסת גבוהה כזו. המחותנים מצד הכלה כבר היו עייפים, וגם איבדו, ככל הנראה, את החשק להתקוטט עם אריה-לייב. הם כבר לא כל כך התאמצו, ואף על פי כן גם פה צעקו: “יחד! יחד!” כולם התבוננו היטב ברגלינו, ולמרבית המזל הפעם הזאת נכנסנו אל החדר ביחד, שווה בשווה.

עתה הביאו, מביתו של הדוד אל בית סבא, את “מרק הזהב”14 עבור החתן והכלה, שכן לאחר החופה צריך ליחד את החתן והכלה בחדר נפרד15. אכלנו את המרק המפורסם בביתו של סבא. הכליזמרים התחלקו: כמה מהם, יחד עם שעפּסל, ניגנו בבית סבא, והשאר - בבית הדוד. שבת כבר התקרבה ובירכו על הנרות. “העולם” הלך לבית הכנסת, ואילו אנו, בני המשפחה, נשארנו להתפלל בבית.

סבא ואבא היו חלוקים בדעותיהם. סבא לא רצה שהחסידים יבואו לחתונתי, ואבא הסכים. הם באו אפוא בערב שבת, בשבת בבוקר ובמוצאי שבת. החסידים שרו והשמיעו דברי חסידות, ואני הקשבתי לשיחתם. הם, שעדיין לא ידעו שאני כבר מתנגד, נראו לי משונים בחסידותם זו. הכליזמרים ניגנו כמעט שבוע שלם. בכל יום ערכו סעודות גדולות לכל בני העיר, כפי שנהגו מאז ומתמיד.


  1. המנהג היה שאת החופה עורכים במקום מגוריה של הכלה. אך במקרה זה, כיוון שהכלה היתה יתומה, נערכה החופה בעירו של החתן.  ↩

  2. פּאַנטאָפל – ביידיש: נעלי בית; והכוונה לנעליים שטוחות ללא שרוכים, שבהן נהגו ללכת חסידים.  ↩

  3. גרביים – הכוונה להכנסת שולי המכנסיים אל תוך גרביים לבנות גבוהות (הויזן אין די זאָקן; שיך און זאָקן), כדרך שנהגו חסידים. ראו: נ‘ פּרילוצקי, דאָס געוועט – דיאַלאָגן וועגן שפּראַך און קולטור, וואַרשע 1923, עמ’ 93–86.  ↩

  4. קפוטה של אטלס – בד מעין משי (ראו לעיל, פרק יז, הערה 8), שכמותו נהגו להתקין לחתן ביום חופתו. השוו לתיאור בגדי החתן אצל שמואל קופמן, זכרונות (תולדות ימי חיי), תל–אביב תשט“ו, עמ' 34: ”מיד אחרי סוכות הזמינו הורי בשבילי אריג למלבושי חתונה, הכל משי ואטלס, כדי שבלבשי בגדי איקרא ‘אברך משי’. עודני זוכר היום כמה מלבושים עשו לי: אדרת ‘פיזם’ עם צוארון בּיבּר; מעיל בוקר מבד אדום, עם אבנט פיפים לקשרו בעת לכתי לבית המדרש ללמוד; שתי קפוטות של משי: אחת מאריג גארגאריאה והשניה מאריג פיק עם נקודות משי; ועוד ריזיווּלקה (מלבוש עליון) אחת; גם קפוטה של אטלס, וקפוטה של לאסטיקה, וקפוטה של אַלפּאקה (לוּסטרינה) – ולכל קפוטה כמובן חזיה המתאימה לה; כעשרה זוגות מכנסיים, הכל מאריג טריקו (בגדי פשתן), גם זוג מכנסי אלפאקה, אך לא בגדי צמר הנקראים קוֹרט, מחשש שעטנז; שום יהודי הגון לא לבש אז לבוש של קורט, אף לא כובע של קורט, רק כובע של משי או קטיפה."  ↩

  5. על הכליזמרים של קוברין, ראו לעיל, פרק א, סמוך להערה 77. על הכליזמרים של בריסק, ראו: מ“ש גשורי, ”פולמוס ונגינה“, אנציקלופדיה של גלויות: בריסק דליטא, ירושלים ותל–אביב תשט”ו, עמ' 112–111.  ↩

  6. באַדעקנס – ראו לעיל, פרק א, הערה 79.  ↩

  7. לכל זה השוו: א“ב גוטלובר, זכרונות ומסעות, א, ירושלים תשל”ו, עמ' 103–101. תיאור מרהיב של חתונה מזרח אירופית, על מנהגיה האופייניים, ראו באידיליה של שאול טשרניחובסקי, “חתונתה של אלקה”.  ↩

  8. מנהג קדום הוא שלא לערוך חופה ביום שישי (מחשש לחילול שבת), והדבר הותר רק לעניים (ראו: אנ“צ רות, ”שלא לבייש“, ידע–עם, י [תשכ”ה], עמ' 6). דבר זה אף נאסר במפורש בשנת 1761 בידי ועד מדינת ליטא: “חתיכא דאיסורא לעשות חופה בע”ש [=בערב שבת] אף לרבנים דראשי קהלות" (ש‘ דובנוב, פנקס מדינת ליטא, ברלין תרפ"ה, עמ’ 268, סימן תתקפב). עם זאת, חוגים חסידיים העדיפו להינשא דווקא ביום זה.  ↩

  9. שבעת ימי המשתה – הכוונה לסעודה חגיגית הנערכת לכבוד הזוג הנשוי, וראו לעיל, פרק ב, הערה 32.  ↩

  10. החמרה זו היתה מנוגדת להלכה לפיה אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה (קידושין, מא ע"א); החסידים העדיפו את המנהג שעל פיו יראה החתן לראשונה את כלתו בטקס הבאַדעקנס; השוו: קופמן, זכרונות (לעיל, הערה 4), עמ' 35.  ↩

  11. המקור למנהג זה בספרו של המקובל ר‘ אברהם אזולאי, חסד לאברהם (דפוס ראשון: אמשטרדם תמ"ה), ירושלים תשנ"ו, עמ’ קסו. השוו: “בספר עברי קראתי על סגולה בדוקה לבעל להבטיח לעצמו את השליטה על בת זוגו לכל ימי חייו, וזוהי: בשעת הכניסה לחופה עליו לדרוך על רגלה, ואם שניהם יעשו את מעשה הטכסיס הזה, תהיה יד הראשון תמיד על העליונה. כשהעמדנו אני וכלתי תחת החופה זה אצל זה, נזכרתי מיד אותה סגולה ואמרתי לנפשי: הנה באה לידך הזדמנות… אל תחמיצנה! וכבר בקשתי לדרוך על רגלה… ובעוד אני מהסס בדבר, והנה הרגשתי פתאם בנעלה של אשתי, שלחצה את רגלי לחיצה גדולה כל כך, שאלמלא הבושה הייתי צועק כמעט בקול רם” (ספר חיי שלמה מימון כתוב בידי עצמו, תל–אביב תשי"ג, עמ' 97); וראו גם: זכרונות ומסעות, א (לעיל, הערה 7), עמ‘ 104; י’ אלזט, “ממנהגי ישראל”, רְשֻׁמוֹת, א, אודיסה תרע"ח, עמ' 361–360.  ↩

  12. על מנהג זה השוו: רוזה שמ“ר–באטשעליס ומרים שמ”ר–צונזר, אבינו שמ"ר, תרגם: א‘ וייסמן, ירושלים 1953, עמ’ 32.  ↩

  13. חתנים נהגו ללבוש בחופתם קיטל – בדרך כלל, מתנת הכלה – וטעמים הרבה נאמרו כדי להסביר מנהג זה, ראו: א“י שפרלינג, טעמי המנהגים ומקורי הדינים, ירושלים תשי”ז, עמ‘ תז, סימן תתקנז; ממנהגי ישראל, שם, עמ’ 357; השוו: “בכבוד והדר ילכו המחותנים, ובראשם החתן לבוש בגדי כלולותיו, עליהם ‘קיטל’ לבן ו‘טיזליק’ [=בגד משי ארוך] שחור עליו מלמעלה” (זכרונות ומסעות, א [לעיל, הערה 7], עמ' 103).  ↩

  14. “מרק הזהב”– ביידיש “די גאָלדענע יויך”. כינוי לצלחת מרק העוף המוגשת לחתן ולכלה, שעל פי רוב צמו ביום חתונתם; השוו: “כבואם שמה יושיבום בחדר מיוחד ויגישו לפניהם לאכול את המרק אשר יקראו די גילדענע יויך. המחותנים ונשותיהם יבואו הנה, והמבשל… יקח מתוך הקערה של הזוג ויתן לכל אחד בקערה מיוחדת מן המרק, בכסף מלא יתננו להם, כי שלם ישלמו לו המחותנים איש כמסת ידו” (זכרונות ומסעות, שם, עמ' 104).  ↩

  15. מנהג זה נקרא “ייחוד”. החתן והכלה הוכנסו לזמן מה לחדר צדדי ושם היו סועדים את לבם לאחר התענית.  ↩

יחזקאל קוטיק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יחזקאל קוטיק
יצירה בהפתעה
רקע

רשימות אמן עברי

מאת ראובן ברינין (זכרונות ויומנים)

אָבי היה חיט עני. הוא היה יהודי פשוט, ירא אלהים וזהיר במצותיו, גם בן-תורה במדה ידועה. זוכר אָנכי שאָבי היה אוהב לספר לילדיו, כי בקרב משפּחתו היו לפנים לא רק חיטים וסנדלרים, כי-אם גם מלמדים ומופלגים בתורה.

עוד היום זוכר אָנכי את נגוניו המלאים תוגה, שעל-ידם היה מטעים בשעות עבודתו לקוטים ידועים מפּיוט ומסדר תפלות השנה. ביחוד היה אָבי אוהב לשורר “כל נדרי”, “ובכן תן פּחדך”, “וכל מאמינים”, ומתאמץ לחקות קול חזן ידוע בשם “חיים כנור”. הד הנגינה העצובה הזאת ישמע באָזני עוד עתה, גם בשעה שהנני יושב בבית הזמרה ומאָזין לשירי עם נכר.

אָבי היה חוזר על הכפרים ועל אחוזות “הפּריצים” לבקש שם מלאכה. ואם אך מצאה, היה עובד יומם ולילה, עובד עד כלות כחו ועד כבות אור עיניו. אַף רגע אחד לא היה מסיח את דעתו מאשתו ומילדיו. הוא היה בעיניו הטפל, ובני-ביתו – העיקר. בכל אותם הימים שהיה עובד בבתי נכרים לא היה מביא אל פּיו כל אוכל מבושל, מלבד פת קיבר ומים חמים.

אולי חפצתי לצייר כיום את צורת אָבי על הבד, את חוטמו הגבנוני, את סנטרו החד, את זקנו הדל, את עיניו הטרוטות, את גופו הכחוש ואת קומתו הכפופה, אָז הייתי מוסר להרואים רק ציור של בריה מוגת-לב, ציור של צל אדם. אולם את האור המיוחד שהיה נוצץ לרגעים ידועים בעיני אָבי, את בת-השחוק הנעימה, שהיתה מרחפת לפעמים על שפתיו החורות, ואת ארשת-פּרצופו המיוחדת, – זאת לא אוכל, לא אני ולא צייר אחד, לתאר כמו. האמנות הציורית מוסרת לעין הרואה רק את צורת הדברים, אבל לא את פּנימיותם; רק את הקליפּה, לכל היותר את חזיונות הנשמה, אכל לא את נשמת הנשמה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.