רקע
דוד פרישמן
הַמַּחְשָׁבוֹת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

הוּא עוֹבֵר, מִתְעַנֵּג וּמְטַיֵּל בַּפַּרְדֵּס בּוֹדֵד וּמְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ: “מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים הָיָה, לוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת אֲהוּבָתִי, לְבוּשָׁה פְּאֵר וּמַחְלָצוֹת כְּבַת-מַלְכָּה, יוֹרֶדֶת בְּאַחַד מֵעַרְבֵי הַחֲשֵׁכָה בְּמַעֲלוֹת הַשַּׁיִשׁ אֲשֶׁר לְטִירַת-קְדוּמִים הַנִּשְׁקָפָה אֶל מוּל מַצַּע-דֶּשֶׁא עִם אֲגָנִים הַזּוֹרְקִים מֵימֵיהֶם לַמָּרוֹם. כִּי מָעוֹן כָּזֶה נָאוֶה לָהּ, וְתֹאַר פָּנֶיהָ הֲלֹא כְּתֹאַר פְּנֵי אַחַת הַנְּסִיכוֹת בְּנוֹת-הַמְּלָכִים בִּיקָרוֹתֵיהֶן”.

מִקֵּץ שָׁעָה וְהוּא הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב, עוֹמֵד וּמִתְעַכֵּב לִפְנֵי אַחַת הַחֲנוּיוֹת לְמִמְכַּר תְּמוּנוֹת וְכָל מְלָאכָה יָפָה. הוּא נִצָּב וּמִתְעַמֵּק בְּצִיּוּר פִּתוּחֵי-נְחֹשֶׁת הַמְצַיֵּר נוֹף יָפֶה, קֶרֶן בֶּן שֶׁמֶן מִגַּן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן, מִן הַמְּחוֹזוֹת אֲשֶׁר בִּסְבִיבוֹת הַקַּו הַמַּשְׁוֶה עִם אָבִיב הָעוֹלָמִים הַשּׂוֹרֵר שָׁם. אָז אָמַר בְּלִבּוֹ: “אָכֵן לֹא! לֹא בְּהֵיכָל חֶמֶד וְלֹא בְּטִירַת קְדוּמִים אֶרְאֶה עִם אֲהוּבַת נַפְשִׁי חַיִּים וְאַהֲבָה. שָׁם לֹא נִמְצָא אֶת הַמְּנוּחָה וְאֶת הַנַּחֲלָה הַדְּרוּשָׁה. עַל הַקִּירוֹת הַמְּצֻפִּים זָהָב וְכָל מִינֵי צַעֲצוּעִים לֹא יִשָּׁאֵר אַף פִּנָּה קְטַנָּה לִתְלוֹת עָלֶיהָ אֶת תְּמוּנָתָהּ, וּבֵין יְצִיעֵי הַכָּבוֹד אֵין קֶרֶן זָוִית חֲבִיבָה לוֹתִיר שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת. לֹא! רַק בַּגּוּף הַזֶּה נִבְחַר מִשְׁכָּן לָנוּ, לְבַעֲבוּר יִתְמַלֵּא פֵּשֶׁר חֲלוֹם חַיַּי אֲשֶׁר חָלַמְתִּי”.

וּבְעוֹדוֹ מִתְבּוֹנֵן וּמִסְתַּכֵּל בְּכַוָּנָה אֶל כָּל פִּרְטֵי הַצִּיּוּר, הוּא מוֹסִיף לַחְשׁוֹב בְּלִבּוֹ: “הִנֵּה שָׁם עַל גְּדוֹת יָם בַּיִת קָטָן בָּנוּי עֵץ, עוֹמֵד צָנוּעַ בֵּין כָּל אוֹתָם הָעֵצִים הַזָּרִים וְהַמּוּאָרִים אֲשֶׁר אֶת שְׁמוֹתֵיהֶם שָׁכַחְתִּי…, בָּאֲוִיר רֵיחַ נִיחוֹחַ פֶּלִאי וּמְשַׂכֵּר…, וּבָאֹהֶל רֵיחַ שׁוֹשַׁנִּים חָזָק… וּבַמֶּרְחָק, בְּיַרְכְּתֵי מְדִינָתֵנוּ זוֹ הַקְּטַנָּה, נִשְׁקָפִים רָאשֵׁי הַתְּרָנִים וּמִפְרַשׂ אֳנִיּוֹת, הַמִּזְדַּעְזְעִים וּמְטֻלְּטָלִים עַל יְדֵי הַגַּלִּים…, וְהַחֶדֶר מוּאָר אוֹר נָעִים בְּצֶבַע הַוֶּרֶד הַחוֹדֵר מִבַּעַד לְפָרֹכֶת הַחַלּוֹנוֹת, מְלֵא רֵיחַ-עֲדָנִים שֶׁל הָמוֹן צְרוֹרוֹת פְּרָחִים וְנִצָּנֵי חֶמֶד. שָׁם עַל אַחַד הַכִּסְאוֹת הָעֲשׂוּיִם בְּטַעַם הַרוֹמַנְטִיִּים תֵּשֵׁב וְתַרְגִּיעַ בַּת-זוּגִי חֶמְדַּת נַפְשִׁי, תְּנַפְנֵף בִּמְנִיפָה עַל פָּנֶיהָ וּתְעַשֵּׁן טַבָּק בָּלוּל מְעַט בְּאָפְּיוּם לְשַׁכֵּר אֶת הָרוּחַ בְּתַעֲנוּגוֹת דִּמְיוֹן וַחֲלוֹם…, וְהַמַּעֲקֶה וְהַיָּצִיעַ פֶּתַח הַבַּיִת, וְשִׂיחַת הַצִּפֳּרִים שִׁכּוֹרֵי-שֶׁמֶשׁ וּפִטְפּוּטֵי הַכּוּשִׁיּוֹת הַקְּטַנּוֹת…, וּבַלַּיְלָה כְּעֵין סִיּוּם וְסוֹף דָּבָר לַחֲלוֹמוֹתַי יוֹמָם – שִׁירַת הַיָּגוֹן שֶׁל אַלּוֹנִים הוֹגֵי נְכָאִים! אָכֵן זֶה הוּא נְוֵה-שַׁאֲנָן אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי לִבְחִירָתִי. וּמַה לִּי אַרְמוֹן וְהֵיכָל!”

וּבְלֶכְתּוֹ הָלְאָה לְדַרְכּוֹ דֶּרֶךְ רְחוֹב גָּדוֹל וְאָרֹךְ, וַיַּרְא וְהִנֵּה לְפָנָיו בַּיִת קָטָן מְלֵא חֵן, וּמִבַּעַד לְחַלּוֹנוֹתָיו עִם הַוִּילוֹנוֹת הַצְּבוּעִים הַפְּרוּשִׂים עֲלֵיהֶם נִשְׁקָפִים שְׁנֵי פָּנִים שׂוֹחֲקִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ בְּלִבּוֹ: “אָכֵן תּוֹעֶה דִּמְיוֹנִי לְבַקֵּשׁ בַּמֶּרְחַקִּים, אֲשֶׁר נִמְצָא כֹּה קָרוֹב לְנֶגֶד עֵינַי תָּמִיד. הֲלֹא בְּאָהֳלֵי שַׁלְוָה אֵלֶּה מְקַנְּנִים תַּעֲנוּגוֹת וָאֹשֶׁר. אֵשׁ עַל הָאָח, סְעוּדַת עֶרֶב טוֹבָה נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן, יַיִן מָתוֹק לְחֵךְ בַּעֲלֵי-בָּתִּים פְּשׁוּטִים וּמִטָּה מֻצַּעַת רְחָבָה מְאֹד עִם כָּרִים וּכְסָתוֹת בַּד פָּשׁוּט וְגַס קְצָת וְרַק חָדָשׁ הוּא וְנָקִי – וּמַה לִּי עוֹד?”

וּבְשׁוּבוֹ הַבַּיְתָה לְשָׁעָה, אֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל הַיָּשָׁר וּמוֹעֲצוֹת הַתְּבוּנָה הַפְּשׁוּטָה וְיִשּׁוּב הַדַעַת לֹא יִכָּנְעוּ עוֹד לִפְנֵי מְהוּמַת הַחַיִּים וְהָרַעַשׁ אֲשֶׁר בַּחוּץ, וַיְּדַבֵּר אֶל לִבּוֹ לֵאמֹר: “בְּדִמְיוֹנִי הָיוּ לִי הַיּוֹם שָׁלֹשׁ דִּירוֹת וּבְכֻלָּן מָצָאתִי אֶת הַטַּעַם וְאֶת הָעֹנֶג אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי. וּמַה לִּי לְהַכְבִּיד עַל גּוּפִי לְשַׁנּוֹת מְקוֹמוֹ, אִם נַפְשִׁי מְרַחֶפֶת בִּלְעֲדֵי זֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְעַל מָה וְלָמָּה אוֹצִיא אֶת מַחְשְׁבוֹתַי לִפְעֻלּוֹת, אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַעֲרֶכֶת הַמַּחְשָׁבוֹת עַצְמָהּ תִּתֵּן לִי דֵּי עֹנֶג וּנְעִימוּת?”

המלצות קוראים
תגיות