הירושה הטבעית והחינוך / יוסף ויתקין

 

פרק ראשון: הירושה הטבעית אצל הצמחים ובעלי-החיים    🔗

הירושה הטבעית אצל הצמחים    🔗

עבר ירח הדבשׁ שׁל הפריחה וההפראה, בָשׁל הפרי וניתק מזרועות יוֹלדוֹ: נפל, נהיה למאכל לחיה ולעוף, או נישא למרחקים על ענפי רוח, הכל לפי מינו. אתו עבר גלגולים שונים גם הגרעין, והנהו מתגולל עתה בין רגבי עפר וחצץ יבש ומת כמוהם, על-פי-רוב גם דומה להם בצבעו ותמונתו. שבועות עוברים, חדשים חולפים והוא אינו מראה כל אותות חיים כקרקע המת סביבו. האומנם מת הגרעין, ובכדִי היה כל הטורח הזה שׁטרח בשבילו הצמח יוֹלדוֹ? אך לא! יתום עצוב ונשכח זה לא מת, כוחות נפלאים ספוּנים נרדמים בתוכו ומחכים לשעת הכושר להיגלות, והנה הגיעה שעה זו. התקדרו השמים עבים וגשם התחיל מַרוה את הארץ הצחיחה. המים, סם-החיים של הגרעין, נסתפגו דרך קליפתו, חדרו אל הזרע היבש, שישן לו במנוחה מקופל בתוך פסיגו או פסיגיו, והגיעו עד הפרוטופלאסמה של תאיו. הריחה הפרוטופלאסמה ריח מים ונתחדשו חייה. תנועה כבירה החלה בתוך גרעיניה ונימיה. הנה היא התחילה מוציאה חמרים הממיסים את החלבון והעמילן של הפסיגים, קולטת אותם לתוך גופה, מעכלתם ומתחילה מתחלקת, כלומר פרה-ורבה. מתרבים התאים בלי הרף, אך אינם נפרדים מעל אמם, על-ידה הם מסתדרים בסדר ומשטר קבוע, מחלקים ביניהם את העבודה: תא תא ומלאכתו, תא תא על משמרתו ותפקידו. כללו של דבר: מתחיל הפרוצס הנפלא של גידול. הצמח החדש מתחיל בונה את עצמו. וראה-נא, מה נפלא בנין זה! כמה הרמוניה יש בו בכל אבריו, כמה נפלאה הסתגלותו על סביבתו, הסתגלות השרשים אל סביבתם וצרכי תפקידם, הסתגלות הגזע, הגבעול והעלים אל תפקידיהם וסביבתם הם. הנה הגיעה גם עת-דודים שלו, באה תקופת פריחתו. כמה פלאים מגלה הוא לנגד עינינו בבנין פרחיו, בסגלו אותם אל ידידיו (החרקים) למען הבטיח את ההפראה ולשבּחה. לפנינו כאילו מתגלה שׂכל-פועל, העולה הרבה בעומקו על שׂכלו של בחיר היצורים – האדם, אלא שזה נעשה בלי הכרה ורצון, לפי המושג שאנו רגילים לתת למלים הללו. אבל מנַיִן לו לצמח, שלא ראה ולא למד כלום, ידיעות עמוקות אלו? מי גילה לו סודות היצירה ומסתרי הבריאה? אך הסתכלו-נא וראו, מהנדס זה שלנו בונה את עצמו לפי תכנית ידועה קצובה מראש, והתכנית דומה ממש לזו של יולדו ושל בני מינו ואינו נוטה ממנה אלא בדברים קלים מאוד. ולא רק תמונתם החיצונית בלבד הוא מחַקה, אלא גם בנינם הפנימי לכל פרטי פרטיו כאילו היו גלויים ונראים לפניו בכל מסתריהם. כיצד נודעה לו תכנית זו? והוא הן לא ראה את מולידיו ולא לקח לֶקח מפיהם? אין זאת, שׁתמונת יולדיו והכוח לחַדשׁה נמסרה לו עם תאי הזרע שלהם, והיתה מקופלת ככוח נסתר בתוך הזרע היבש והנרדם, עד שבאו בשבילו תנאים נוחים המאפשרים לכוחות הללו לצאת אל הפועל ולהתגלות. ואמנם כן, הכוחות הנפלאים, שאנו רואים מתגלים בצמח, ירושה המה, ירושה רוחנית; ומה גדול ערכה וחשיבותה, הלא בה תלוי כל קיומו של הצמח ומינו!

גדולה היא איפוא הירושה שדור אחד מנחיל למשנהו, אולם הרבה צמחים מנחילים לצאצאיהם לא רק ירושה רוחנית, אלא גם ירושה חמרית. התבוננו לפסיגים הצמודים אל הזרע, מה המה אם לא אוצרות מזון מוכנים בשבילו? אמנם מזון זה לא יספיק לו לזמן רב, אבל מספיק הוא לאותו זמן קצר שהצמח החדש, הזרע, יהא נזקק לו באמת, וזה בראשית גידולו, בשעה ששרשיו ועליו טרם התפתחו לקלוט את מזונם ממקורם הטבעי. ומה יפה הוא חזיון זה. רק התחיל הזרע מתפתח בתוך העלי ומכל הלאבורטוריות¹ של הצמח, מכל תאי עליו נוהרים אל הזרע מיטב מזונותיו – חלבון, עמילן, סוכר ושמנים שונים – ומצטברים סביבו בבוא שעתם, – פקדון לשלד רך זה. כלום לא יקריב בזה הצמח את “חלבו ודמו” לבנוֹ, כאשר יעשו היונקים, והאדם בתוכם, בחלצם שַׁד לבניהם?

שמא תאמרו שבזה נגמרה כל דאגת הצמח לזרעו, אינם אלא טועים. דומה שהצמח צופה עתידות ודאגתו לזרעו עובדת את גבול ימיו הראשונים. הבשר הרך והמתוק של פירות ידועים המקיפים את זרעוני הצמחים, אלו הכנפים או הקוצים שצמודים אל זרעוניהם של צמחים אחרים לא באו אלא להרחיק את הגרעינים על-ידי בעלי-חיים או הרוח מאמם יולדתם ולפזרם עד כמה שאפשר על-פני שטח יותר גדול. ולא משנאה, חס-ושלום, אלא מדאגה נכונה לעתידם. ובאמת מה היה עם כל רבבות הגרעינים בני שנה אחת בלבד אילו נשארו ליד יולדם והיו נקלטים בקירבתו ובקירבת זה לזה – הלא כולם יחד היו כלים ואובדים מחוסר מזון ואור.

הננו רואים איפוא שגם בעולם הצמחים, במקום שאין אנו פוגשים כמעט² כל גילויים פסיכיים, הננו נפגשים כבר עם אהבת הורים ודאגת הורים נסתרת ומלאת פלאים, המתגשמת בירושה רוחנית, היינו: במסירת כל הכוחות הנסתרים של בנין, אורגניזציה והסתגלות, לדורות הבאים; בירושה חמרית, בדמות פקדון של אוצר מזון ובדאגה לעתידם בכלל; בשאיפה להפיץ את הגרעינים ולהקל גם את נביטתם (הדבק שעל קליפת גרעין האבטיח וכדומה). ואם בצמחים כך – בעולם החי על אחת כמה וכמה. ואמנם, גם אם לא נגע בבעלי –החוליות, שאודותם אדבר בפרק הבא, [הרי] גם בחסרי-החוליות הננו נפגשים עם חזיונות שכאלו, אך יותר עמוקים ויותר אינטנסיביים, עד כמה שהאורגניזציה של אלו בעלי-החיים עולה על זו של הצמחים.

הירושה הטבעית אצל חרקים, תולעים ודומיהם    🔗

נקח לדוגמה מינים אחדים מהחרקים. משפחה זו אמנם עומדת כבר על מדרגה גבוהה של התפתחות פסיכית, [אך] בכל זאת, ביחס אל הנידון שלנו, יש להרבה מהם דמיון גדול עם אותם הצמחים שהזכרנו לעיל. הרבה פרפרים, כידוע, מטילים את ביציהם ומתים מיד או לאחר זמן קצר, כבַקַת המים החיה בתור פרפר רק שעות אחדות, או כפרפר של תולעת-המשי החי ימים אחדים אחרי הטלת ביציו. הדור הצעיר, המתבקע מהביצים, דור יתום הוא כאותם גרגרי החיטים באסמו של האיכר, המוכנים לזריעה, ובכל זאת לא רק שיתפתח בצלמם ודמותם של יולדיו, אלא שייגלו בו גם כל אותן הסגולות הרוחניות שלהם, כל אותן הידיעות וכשרון-המלאכה שלהם, בלי שראו מעולם מלאכה זו וכיצד היא נעשית. כאִמה תטוה תולעת-המשי את פקעתה, תכיר את אויביה ותשתדל להימלט מהם, תבכר מאכלים אלו על אלו, וכדומה. גם כאן חזיון כעין זה שראינו קודם בצמחים, אלא יותר מורכב, כי כאן ירשו ירושה רוחנית יותר עשירה. שם, בעולם הצמחים, ירש לו הזרע את הכשרון להסתגל אל הסביבה על-ידי בנינו בלבד, [ואילו] כאן ירשו את הכשרון גם לעשות מעשים ופעולות ידועות, פעמים מורכבות מאוד, המכוּוָנים לתכליות שונות. שם, למשל, מושך הצמח אליו את החרקים ידידיו, על-ידי בנין פרחיו שהם חלק מהאורגניזם שלו, [ואילו] כאן טוֹוה לו העכביש רשת נפלאה מחוץ לגופו כדי לצוד בה, וכדומה. שם איפוא ירושה של גילויים פאסיביים, על-ידי בנינו של האורגניזם, ואילו כאן ירושה של כשרונות וגילויים אקטיביים, על-ידי פעולות ומעשים של האורגניזם. לירושה נפלאה זו של כשרונות וידיעות אנו קוראים אינסטינקט; וכשאנו רואים בעל-חיים זה או אחר טוֹוה, בונה, נלחם ומגן על עצמו באופן מצוין, וכל זה בלי לימוד ותרגיל וגם בלי הכרה ברורה, הרינו אומרים, שהוא עושה כל זה באופן אינסטינקטיבי, כלומר: ירושה הן לו ידיעות אלו מאבותיו. ובירושה שכזו אין לבעוט.

אך החרק, כמו הצמח, לא יסתפק על-פי-רוב בירושה זו בלבד, אם כי ערכה כה גדול. רובם של החרקים משתדלים להוריש לבניהם גם ירושה חמרית: מזון לימיהם הראשונים של צאצאיהם. הפעם אמנם לא על חשבונם הם, אלא על חשבון אחרים. ככה מטילה תולעת האגוז את ביציה בפרי האגוז הרך, ותולעת התפוח – בפרי התפוח, כדי שהנולד הרך ימצא לו מיד את מזונותיו, כשיבוא זמנו להתבקע מביצתו. ומי מכם לא ראה חיפושית-הזבל, המגלגלת כדורי זבל בעמל וחריצות, לא לעצמה אלא לבניה היא עמלה – להכין להם מזון ודירה חמה, והיא הלא לעולם לא תראם. אפשר שמי מכם ראה גם את החיפושיות הקברניות. “חברה-קדישא” זו עושה את מעשיה לא לשם מצוה, אלא לשם סעודה, אך לא לשם סעודתן הן, אלא לשם סעודת בניהן שייוָלדו. בתוך הגויה הקבורה תטלנה את ביציהן, והדור הצעיר שׁיתבקע מהן יִזון בנבֵלה זו עד אשׁר יהא מוכשׁר להשׂיג לו מזונותיו. מינים אחדים נקטו בידיהם את הכלל של הישועים: “המטרה מקדשת את האמצעים”, ולשם אהבה טהורה זו, אהבת הורים, המה עושים מעשי-רצח נוראים: מטילים המה את ביציהם בגופותיהם של בעלי-חיים אחרים, תולעים, חרגולים וכדומה. התולעים המתבקעים מהביצים הללו ניזונים מגופות קרבנותיהם, שהולכים למות ביסורים רבים, והמה – התולעים הצעירים – נבדלים לחיים, כדי לחזור על מעשי-רצח אלו בבוא שעתם הם.

מכל האמור למעלה הננו רואים, שהחזיון הנפלא של דאגת דור חולף לממלא-מקומו, מתגלה אפילו באותם האורגנים שהם משוללי כל הכרה ורצון, כצמחים, שהוא מתגלה גם בבעלי-חיים אלו שהמוות מפריד בין דור לדור, ומעולם לא ראו האבות את בניהם והבנים את אבותם. ודאגה זו מתגלמת לא רק באופן פאסיבי – על-ידי הורשת כל הסגולות האורגניות והאינסטינקטים על-ידי תאי-הזרע בלבד – אלא גם בעבודה אַקטיבית: הכנת מזון ותנאי-קיום מתאימים לדור נולד. גילויי אהבה ודאגה אלו אמנם באים שלא בהכרה פסיכית במובן שלנו, אבל בהם מונחים כבר כל היסודות של האהבה והדאגה בנות-ההכרה, שאנו רואים בבעלי-חיים עליונים, ואין בין אלו לאלו אלא הבדל כמותי ולא איכותי.

אולם אם אהבה ודאגה יש כאן, חינוך אין כאן, כי חינוך אנו קוראים להשפעה הישירה מדעת של דור אחד על משנהו. חינוך יכול להיות רק במקום שדור אחד זוכה לראות את משנהו, להיות בחברתו זמן פחות או יותר ארוך ולהשפיע עליו באופן ישר מדעת ושלא-מדעת. בעולם הצמחים אין איפוא מקום לחזיון זה. גם אצל בעלי-החיים אין גילוי חזיון זה אפשרי, אלא באלו שהגיעו לידי התפתחות פסיכית הגונה. אצל תולעת-הגשם, העלוקה וכדומה אין מקום לחינוך. עם הטלת הביצים נפסק כל קשר ביניהן ובין בניהן, כאשר נפסק הקשר בין העץ וזרעו עם נשירת הפרי.

הירושה הטבעית והחינוך אצל הדבורים והנמלים    🔗

מי מכם לא קר ולא שמע על כנסיותיהן³ של הדבורים והנמלים וסדריהן הנפלאים? אחדים מכם ודאי הסתכלו בהן ויודעים איפוא, שרוב העמל והטורח של הבריות הקטנות והנפלאות הללו, עיקר הסתדרותן, בניניהן הנפלאים אינם מכוּונים אלא כלפי גידול ילדיהן. הסתכלו בנחיל הדבורים: בטרם בא הדור החדש לעולם, בטרם הוטלו הביצים כבר מוכנות להן דירות נאות – הלא הם התאים המשושים, ואוכל טוב – הלא הוא הדבר הנפלא. אך כאן אין הדור החולף מסתפק בזה, כשאר החרקים שהזכרנו בפרק הקודם, אלא ממשיך הוא את דאגתו לילדיו גם בצאתם לאויר העולם, כי דור אחד זוכה לראות את משנהו ולחיות בחברתו. אמנם גם פה אין האֵם יודעת צער גידול בנים. מטילה היא את העבודה הזו על בנותיה ה“עובדות”, האחיות הבכירות של הדור הנולד. אבל אין להאשים את האם באֶגואיזם נפרץ. אל-נא נשכח שהיא מטילה בימי חייה כמיליון ביצים, כלום אפשר לה לשאת טרחוֹ של עם גדול ורב כזה? על-כרחה היא מחויבת להטיל את עמל הטיפוח על שכם בנותיה הבכירות. אולם הדור הנולד אינו מפסיד בזה כלום. כמה כשרון ומסירות מַראות אוֹמנוֹת

אלו בעבודתן זו! התולעים המתבקעות מהביצים הן בריות עלובות מאוד, חסרות-עינים וחסרות-רגלים, ואילמלא האוֹמנוֹת היו כלות מיד, וגם לטוות פקעת כראוי בבוא שעתן להתגלם אינן יכולות, והאומנות סותמות עליהן את תאיהן המגינים עליהן מפני שינויים אתמוספיריים, כאשר תגן הפקעת החזקה על גָלמה של תולעת-המשי. האהבה הרבה החופפת עליהן היא היא איפוא המצילתן מכלָיה. אך הנה נהפכו הגלמים לדבורים, פתחו את כלאן ויצאו לאויר העולם [והן] דבורים כאחיותיהן הבכירות.

כסבורים אתם שמעתה נגמר תפקידן של האוֹמנוֹת? לא ולא! הדבורים הצעירות אינן מסוגלות עדיין למלא את תפקידיהן, נזקקות הן עוד ללימוד ולחינוך. כשבועים הן נשארות עוד בכוורות, מתחנכות ב“עבודות הבית” הקלות בהשגחת האוֹמנוֹת, ורק אחרי סגלן להן אי-אלו ידיעות וכשרון-העבודה, יוצאות גם הן עם המון אחיותיהן אל מרחב שדה וגן, ושם, הודות להסתכלות אל מעשי הגדולים והחיקוי, הן קונות שלמוּת במלאכתן ומגיעות לידי בגרות שלמה. פה אנו נפגשים כבר עם גילויים פסיכיים של דעת והכרה ועם חינוך במשמעותה הנכונה של המלה הזו. ועוד, אנו נפגשים כאן עם גילוי נפלא לא רק של אהבת הורים, אלא של אהבת דור חולף למשנהו. כי בכל זאת לא האם היא המטפלת פה בפרי בטנה. ואצל הנמלים, יש אשר יגזלו במלחמותיהן את בני אויביהן ויחנכום באותה האהבה והמסירות שהן מראות לצאצאיהן הן. כשנעלה בסולם בעלי-החיים ונסתכל בעולם של בעלי-החוליות חמי-הדם, כמו עופות ויונקים, נמצא שחזיונות אלו מתעלים במידה זו או אחרת כמעט אצל כל המינים.

הירושה הטבעית והחינוך אצל העופות והיונקים    🔗

די להתבונן אל עופות-הבית שלנו, אל תרנגולת, זו דלת-המוח וקטנת-הדעת שבין העופות. נשמה יתירה נכנסת בה בהיותה לאם. כמה אהבה טהורה, כמה גבורה ואומץ, זריזות ומרץ היא מגלה פתאום. מה יפה ונלבבה היא בחברת אפרוחיה הרכים, אלו הבריות החביבות, שחן מיוחד של רוך חופף עליהן. הסתכלו-נא איך היא מלמדת אותם להשתמש ברגלים ובמַקור לחיטוט ולתפיסת האוכל, להפלות בין אוהב לאויב; איך היא מסתמרת פתאום ועומדת מוכנה למלחמה [עם אויב] ויהיה האויב מי שיהיה, אין מורך לפניה; עזה ממוות אהבתה! אך התרנגולת שלנו ובני מינה והרבה ממיני השׂוחים ועוד מינים אחדים הנם מהמאושרים שבין העופות, אינם יודעים צער גידול בנים מהו. אפרוחיהם מתהלכים על-פי-רוב מיד [לאחר] ההתבקעות, ומוצאים בעצמם את אכלם. אבל רוב העופות נאלצים להאכיל את אפרוחיהם הרכים, [שהם] בלתי מפותחים כלל, ערומים, תשושים [לאחר ההתבקעות] ואינם יודעים אלא לפתוח את מַקורם ולקרוא כל היום: הב, הב! מה רב פה עמל האם ודאגותיה! לא תמיד ערוךְ השׁולחן לפני בעלי-החיים, כאשׁר ידַמו בני-אדם. גם פרנסתם של זוללים אלו קשה כקריעת ים-סוף. ואם קשה היא דאגת הפרנסה, עוד נורא ממנה פחד אויב ויראת השכוֹל: כמה אויבים אורבים לאפרוחים הרכים! והנה על-פי-רוב יבוא לעזרת האם גם האב, שניהם משתתפים, לאחר ברית אהבתם, בבנין הקן, שאינו בא בעיקר אלא בשביל הדור הצעיר. כמה כשרון ודעת מתגלה לפנינו פעמים רבות בבנינו של הקן! יש שעומד אתה לפני קן שכזה, מסתכל בו, לומד אותו, ואינך מאמין ממש למראה עיניך. מה עדינה ונפלאה העבודה ומה מתאימה היא לתעודתה: לשמור על חומם של הביצים והאפרוחים, להגן עליהם מפני גשם ורוח ומפני אויב, ולפעמים יש בו גם קישוטים, לסַפק את החוש האֶסתיטי של בוניו. וכל זה הן נעשה בלי כלים ומכשירים, ובחומר כה פשוט!

ולאחר שהוטלו הביצים, מתחלפים ההורים, תחילה בדגירה ולאחר שנתבקעו – משתתפים שניהם בגידולם של האפרוחים, בהאכלתם ובחינוכם. צריך ללמד את הקטנים לעוף, ופעמים רבות – על-כרחם; צריך ללמדם לתוּר אחרי אוכל. כללו של דבר: צריך להכינם לקראת החיים. ורק כשהושגה מטרה זו, נפסק מעט-מעט הקשר המשפחתי. הדור הצעיר נפרד מעל הוריו ומתחיל להיות עומד ברשות עצמו.

חזיון זה הולך ונשנה גם אצל היונקים, ולפעמים עוד ביתר עוז. די להתבונן אל בהמות וחיות-הבית שלנו, אל הפרה, וביחוד אל החתול. כמה טורח זה בגידול גוּריו, הנולדים עיורים ותשושים, להאכילם ולחנכם, ללמדם הלכות טריפה לכל פרטיהן; וכמה כשרון פדגוגי מראה טורף זה בעבודת החינוך שלו! כיצד הוא משתמש בפקעת-חוטים, בגלילים, בכל עצם הבא לכפו לתכלית תרגיליו; כיצד הוא מלמד את גוריו מן הקל אל הכבד, בהביאו להם תחילה עכברים מתים למחצה ואחר-כך יותר עזים וכדומה. העבודה, כדאי היה להתבונן קצת יותר אל משחקיו של בן-ביתנו זה עם גוריו. אפשר שבן-האדם בחיר-היצורים היה לומד ממנו דבר-מה.

מכל האמור למעלה הננו למדים:

א. שבכל העולם האורגני קיים קשר נפלא בין דור לדור, והוא קשר הירושה, היינו: שכל יצור מהדור החולף מקפל בזרעו לא רק חלק חמרי מגופו, אלא גם את כל כוחותיו וסגולותיו הנסתרים, ועל-ידיהם בונה הזרע את עצמו גם לאורגניזם יותר מורכב בתבנית דומה לזו של מולידיו.

ב. שבאורגניזמים יותר מפותחים ומורכבים, אפילו בעולם הצמחים, מתגלה הקשר הזה בתמונה יותר גלויה, בדמות דאגה ממשית של דור חולף לדור מחליפו. ככה משאירים הרבה צמחים ירושה חמרית של ציבורי מזון לזרע, דואגים להקל נביטתו והשגת מזונותיו בהרחיקם אותו מעצמם ומאחיו.

ג. שבעולם החי הננו נפגשים עם חזיון של ירושה רוחנית יותר מורכבת, עם ירושת ידיעות שונות, כשרון-עבודה וכדומה. או כמו שרגילים לקרוא לזה – אינסטינקט, שהדור החולף מקפל בזרעו, והדור החדש נולד איפוא ותורתו עמו, כפי שאנו רואים אצל תולעי-המשי, העכביש ושאר בעלי-החיים.

אולם בשלושת החזיונות הללו אין מקום לגילויים פסיכיים של דאגה אמיתית, אהבה, הכרה וכדומה. ואם אמנם אין אנו יודעים כיצד הם נעשים, אבל בשום אופן אין אנו יכולים לבארם באותן ההרגשות הפסיכיות שאנו מרגישים בהביטנו על תוצאותיהם. וכשאנו משתמשים במקרים הללו במלים: דאגה, אהבה וכדומה, אין זה אלא לשׂבר את האוזן.

ד. אצל הרבה בעלי-חיים, ביחוד אצל בעלי-החוליות חמי-הדם, הננו נפגשים עם חזיונות יותר מורכבים, עם חזיונות פסיכיים. ושם מוצאים אנו טיפוח וטיפול ישר של דור אחד במשנהו, גילוי הכרה, דאגה ואהבה במובן שלנו. ועם זה הננו נפגשים אם אותה עבודה שאנו קוראים לה חינוך, היינו השפעה מדעת של הגדולים על הקטנים, של דור חולף על דור מחליפו, ומכוּונת לתכליות ידועות, שביסודן מוטלת תמיד השאיפה להיטיב עם המתחנכים, לפתח את חושיהם וכשרונותיהם, למסור להם את הנסיונות שרכשו הדורות שעברו. כללו של דבר: לסגלם לחיים ולמלחמת-קיומם.

מעלותיהם וחסרונותיהם של הירושה הטבעית והאינסטינקט    🔗

מתוך הדוגמאות המעטות שהבאנו בפרק הקודם, אפשר היה לעמוד על פרט אחד הראוי לשימת-לב מיוחד, והוא, שדווקא אצל בעלי-החיים המפותחים ביותר במובן הפסיכי אנו מרגישים כעין ליקוי בירושה הטבעית וביחוד באינסטינקט. ובאמת, נקח, למשל, את הפרפרים הטוֹוים (ממין תולעת-המשי), הנופלים הרבה מן הדבורים בכוחותיהם הפסיכיים – והנה הם מתבקעים מתוך ביצתם [כשהם] מזוינים בעינים וברגלים, ומיד, בלי כל עזרה צדדית, הם מוצאים בעצמם את מזונותיהם ומגינים על עצמם. באותם הכוחות הנמצאים ברשותם טוֹוים [הם] בעצמם את פקעותיהם על הצד היותר טוב. כללו של דבר: הם מוצאים את עצמם בתוך עולמם בלי עזרה צדדית, אפוטרופסות וחינוך. [ואילו] מתוך ביצי הדבורים והנמלים מתבקעות בריות עלובות, חסרות עינים ורגלים, חסרות ידיעה לטוות פקעת כראוי, וגם לאחר שעברו עליהן גלגולים שונים, והן נעשות לדבורים ונמלים ממש, עדיין זקוקות הן ללימוד ולחינוך. הא כיצד? כלום צרוּת-עין יש כאן מצד הטבע? אמנם בתנאים הנוכחיים שלהן אין להן לתולעים המתבקעות בכוורת או בקן-הנמלים צורך בעינים כי בין כך לא תראינה כלום בחושך אשר סביבן, וברגליהן לא תוכלנה ללכת בתא הצר, אבל כלום לא היה טוב להן אילו היו נולדות יותר שלמות ומזוינות לקראת החיים, ואילו יכלו להסתפק בלי התא והאוכל המוכן, בלי אוֹמנוֹת ומחנכות?

עלו בסולם-החיים אל העופות והיונקים ותיפגשו כסדר עם החזיון הזה, הבולט ביותר אצל הטורפים. כמה עלובים המה אפרוחי הנשר או גורי משפחת החתולים. והנה האדם, נזר הבריאה, כמה עלוב-העלובים הוא האדם בימים הראשונים להיוָלדו! לא פעם מביט הוא בקנאה על בעלי-החיים הנמוכים, שאינם יודעים צער גידול בנים, ועל בניהם הקטנים – שאינם יודעים כובד עוּלה של אפוטרופסות לחינוך ולימוד. כדי להבין במקצת את החזיון הזה, עלינו להתבונן קצת יותר אל מהותם של הירושה הטבעית ושל האינסטינקט – מעלותיהם וחסרונותיהם. כמה שלא יפליא אותנו עושר הגוָנים של העולם האוֹרגני, הנה כל אוֹרגניזם בפני עצמו, בהחילו להתפתח ולבנות את עצמו, אינו חפשי לבחור לו תכנית, תמונה⁴ וגון כרצונו. מחויב הוא להצטמצם באותו דפוס הקצוב וערוך לפניו מראש – והוא דמותם וצלמם של אבותיו, כי תכנית זו קיפלו בו יולדיו עם תאי-הזרע שלהם. כך הוא הדבר בנוגע לבנין וכך הוא בנוגע לאינסטינקט. והוא עושה כל מה שהוא עושה בלי כל רצון ובלי הכרה. כי האינסטינקט, כשהוא לעצמו, אינו אלא הרגל שהתמיד במשך דורות רבים ונסתפג, אם אפשר לאמור כך, בתוך-תוכו של האורגניזם, לתוך כל תא ותא שלו, ונהיה לסגולה בלתי-נפרדת שלהם. מתוך נסיוננו אנו נוכל להיוכח מה גדול כוחו של ההרגל. [אפילו] כשהוא מתמיד רק זמן ידוע מחיינו, הרי הוא נעשה שליט בנו ומפקיע הרבה תנועות ומעשים מרשות הכרתנו ורצוננו. [אך] כשאותו הרגל נמשך משך דורות, הוא מתחיל עובר בירושה; תחילה כנטיה באורגניזם הצעיר כלפי פעולותיו; אחר-כך, כשהוא הולך ונמשך – כאינסטינקט חלש, הנותן מקום כל-שהוא להכרה ורצון לנטות ממנו בשעת הצורך. אולם כשהוא מוסיף וממשיך, הרי נעשה מוצק⁵ של פעולות עיורות שאין לו ליצוּר שום שליטה עליהן. גבולות צרים אלו, שהירושה הטבעית שׂמה לפני כל יצוּר, תנאי הכרחי הוא לאפשרות קיומו. בלעדיהם היה אובד בתוך האפשרויות לאין סוף של תכניות ותמונות, והתפתחותן, שהיתה אז נתונה ברשותן של השפעות רגעיות, מקריות וקלות-ערך, היתה תמיד מקבלת תמונה מתנגדת לתנאי הסביבה ודרישותיה הקבועים, והיצוּר היה כלה ואובד מאליו. במה דברים אמורים, כשתנאי הסביבה אינם משתנים במשך דורות; אז דפוס מוכן זה ודאי מַעלה הוא לו, כי הוא התפתח במשך דורות ובא לידי הרמוניה שלמה עם תנאי הסביבה. גם אם התנאים משתנים והשינויים הם אטיים מאוד, יכול היצוּר להשתנות גם הוא שינוי כל-שהוא, בהתאמה אל שינויי התנאים – אף בגבולות הצרים של דפוס ירושתו. ולא עוד, כשהשינויים הללו מתמידים משך דורות רבים, הרי נכנסים גם המה במסורת הירושה. אבל אם השינויים בסביבה של היצוּר ממהרים לבוא והוא נשאר רתוק בחבלי ירושתו, שאינה מתאימה כבר לתנאים החדשים, הרי סכנת כלָיה צפויה לו, ולא מין אחד אבד מסיבה זו מהעולם. לא כן הדבר כשהירושה הטבעית אינה לוקחת אליה את הטורח להביא בעצמה את האינדיבידום לידי שלמות מוחלטת של מינו, ומטילה קצת מגמר מלאכתה על שכם יולדיו, בתור עבודת טיפוח וחינוך, פחות או יותר מתוך הכרה ודעת, ויחד עם זה היא מתישה קצת את כבליה, ביחוד במה שנוגע לאינסטינקט, ומשאירה אפשרויות של שינויים יותר רחוקים בפיתוח כשרונותיו וידיעותיו של היצוּר, [הרי] חופשה זו מוציאה את האינדיבידום מכלל סכנה, אפילו כשהתנאים מסביב ממהרים קצת להשתנות.

כי הטיפוח והחינוך מצד האבות או המשפחה וכשרון ההסתכלות והחיקוי מצד החניך יכולים להטות במידה ידועה את סגולותיו בהתאמה אל התנאים שהתחדשו, ולהביאהו שוב לידי הרמוניה עם העולם המקיפו. אך כל זה אפשר בשני תנאים: א. כשהדור הנולד אינו דור יתום; ב. כשהמין כולו מחונן בכוחות פסיכיים הגונים, העלולים למלא מדעת והכרה את אשר לא גמרו הכוחות העיורים של הירושה.

מעתה נבין את החזיון שעמדנו עליו בראשית הפרק. אי-השלמות בבנין, שאנו פוגשים אצל הרבה מבעלי-החיים העליונים ורפיון האינסטינקטים בערך, מעלה היא להם, כי במקום כוח עיור של ירושה שאינו מרגיש בהוֹוה ומציאותו, באו כוחות פסיכיים פקוחי-עינים, הרואים את המציאות ומתכוונים להסתגל אליה. ליתר ביאור נביא דוגמאות אחדות.

ישנו מין פרפר של אלון ושמו תהלוכן ( Cnethocampa processionea ). תולעתו של פרפר זה יוצאת לתוּר אחרי אוכל בתהלוכה מסודרה, אחת בעקב רעותה: זו ההולכת בראש מוציאה מפיה חוט משי, ושאר התולעים הולכות עליו בטח כעל גשר-ברזל. חוט זה ישמש להם גם למורה-דרך בשובם לקנם. כשנוטלים את המנהלת [הרי] זו שמאחריה באה מיד במקומה וממלאה את תפקידה על צד היותר טוב, – אינסטינקט מצוין, המקל להן הרבה את מלחמת קיומן. והנה מה שמסַפר לנו הטבען הצרפתי פאבּר בנוגע לתולעים אלו. הוא רצה לראות אם יש בהן עצמיות כל-שהיא למצוא את עצמן בתנאים קצת לא-רגילים, מה עשׂה? הלךְ והעלה את המנהלת על זֵר אגן אחד,⁶ והנה החלה תהלוכה בעיגול, תהלוכה שאין לה סוף, שנמשכה כמה מעת-לעת, עד אשר, הודות לרעב, נפלו אחדות ארצה. החוט נקרע ונשאר תלוי מעבר לשפה כלפי חוץ, וכשהחלו ללכת אחריו, מובן שירדו וניצלו ממוות.

שוב ניסו ניסיון שכזה: שׂממית-הצלב טוֹוה בשעת הטלת הביצים כעין שק בתוך שק מעשה אמן, תולה אותו במקום נסתר מאויבים ורטיבות, מטילה שם את ביציה, מכסה בטוייתה את פי השק ושבה נרגעת, בחשבה, כנראה, שילדיה יזכו לצאת לאויר העולם בריאים ושלמים. והנה בא אחד הטבענים, הוציא את השק הפנימי עם הביצים, והאם המשיכה לעבוד על הטויה החיצונית, בלי ראות שׁהיא כבר שַׁכולה ולשׁוא עמלה. כה גדול העוָרון שׁל המשועבד כולו לאינסטינקט. הייתכן דבר שכזה אצל העופות והחיות, הזקוקים לחינוך ולימוד? בהחלט נוכל לענות: לא! אצלם דבר שכזה אי-אפשרי הוא!

וזה שמסַפרים לנו ציידים. בהרבה מקומות באוסטרליה ובאיי האוקינוס השקט לא ידעו העופות על האדם, מהותו ומוּסרו, וכשהופיע לפניהם בפעם הראשונה אחד הציידים, לא רק שלא ברחו ממנו אלא התקרבו אליו והסתכלו בפניו בסקרנות מיוחדת. לא עברו שנים מועטות והמה הספיקו להכיר את מידותיו של האדם ואת כוח רובהו, ובאורח-חייהם של העופות בא שינוי גדול. עופות שהיו חיים במקומות גלויים, נהיו לעופות-יער, שינו את מקומות קניהם וגם את בניהם, והתחילו שומרים את צעדי האדם ומכירים [אף] ממרחק רק בפי רובהו, והמציאו תחבולות-זהירות נפלאות, עד כי הרבה מינים [מהם] קצור תקצר עתה יד הצייד להשיגם, למרות כל עמלו וערמומיותו. מה היה עם העופות הללו אילו היו קשורים אל האינסטינקט שלהם באותו העוָרון כתהלוכן או כשממית?

 

פרק שני: הירושה הטבעית והחינוך אצל האדם    🔗

התרופפות האינסטינקט אצל האדם ויחס אדיש לחינוך    🔗

אילו לא ידענו את עצמנו, אילו לא ידענו כמה רחוקים אנו מהשלמות וההרמוניה עם הטבע, כמה נופלים אנו בהרבה והרבה דברים משאר בעלי-החיים, וכמה אומללים אנו מהם, היינו יכולים לדון קל-וחומר, ולאמור: אם שחרור כל-שהוא מהאינסטינקטים מעלה היא ליצוּר, שחרור גמור מכל-שכן. והאדם הוא איפוא המאושר ביותר בין בעלי-החיים, המוכתר⁷ יותר, כי אין לך בריה בעולם שהאינסטינקטים שלה יהיו כה חלשים, כה כהים ומטושטשים כמו אלו של האדם, וביחוד של האדם הקולטורי. וצדקה האגדה התלמודית המספרת, שעם צאת העוּבּר לאויר העולם, בא מלאך וסותר לו על פיו ומשכיחהו את כל תורתו שלמד במעי אמו. ובאמת היכן הם כל הידיעות הרבות, הסגולות וההרגלים, כשרון-העבודה שרכשו אבותיו? מדוע העבירוהו מנחלתם, דבר שגם השׂממית אינה עושה? אין זאת שמלאך צר-עין בא ומשכיחנו כל זאת. ואמנם כן, עכשיו כשליקויינו מתחילים בולטים לפנינו יותר ויותר, כשהחילונו להבין את ערכו האמיתי של אָשרנו, החילונו להרגיש שמלאך רע הוא זה שעקר אותנו מהטבע אמנו, מנחלתנו, מירושת-אבות היותר יסודות – מהאינסטינקטים שלנו. וּמלאך רע זה אינו אחד, אלא שנים והמה: ההתפתחות המהירה הנפלאה והמשונה של האדם וחינוכו הרע.

ההתפתחות כיצד? נתאר לנו את האדם הקדמון, האדם-הקוף, בתור בן יערים עבותים, שוכן צמרות וניזון בפירות. אלפי שנים עברו עליו ללא שינוי והוא כבר רכש לו אינסטינקטים מתאימים לחייו, כשאר שכניו גרי היער. אך הנה נידח משום-מה מהיער, והודות לשיטת העצבים והמוח המפותחים שלו התגבר על האינסטינקטים שלו ועל הרגליו הקודמים, שינה את אופן חייו ויהי לצייד שוכן מערות. בכוח הפסיכיקה שלו הסתגל אל התנאים החדשים עוד יותר, הוא החל לסגלם אליו והחזיק מעמד. והנה התחילו נקלטים בו הרגלים חדשים – הרגלי צייד, שהתחילו נהפכים במשך הדורות לאינסטינקטים, אולם לא הספיקו ה אלו להיקבע בו כראוי, והוא כבר עובר מציִד למרעה בקר וצאן, ושוב חינך את האינסטינקטים הקודמים כדי לסגלם להרגלים ואינסטינקטים חדשים, אך גם להם בא הקץ. הרועה נהיה לעובד-האדמה, עובד האדמה – לבעל-מלאכה, לסוחר, למלַמד וכדומה. היש איפוא להתפלא אם רואים באדם אינסטינקטים שונים מתרוצצים, וכולם יחד חלשים ומטושטשים? אולם גם מה שנשאר לו עוד לפליטה מהאינסטינקטים הכי יסודיים, הכי בריאים והכי נחוצים לו, כמו האינסטינקט של שמירה עצמית, שאיפה לפיתוח הגוף והחושים וכדומה, גם המה כמעט שנחנקו, והולכים ונחנקים בעֶטיוֹ של החינוך הרע. אך כיצד קרה, שאותו החינוך שתפקידו למלא את אשר החסיר האינסטינקט, וביתר כשרון והתאמה אל הטבע ואל התנאים המקיפים את היצוּר (והחינוך ממלא באמת את תפקידו זה אצל שאר בעלי-החיים), כיצד נהיה גם הוא לרועץ לאדם? על חזיון מוזר זה אנו מוצאים שוב תשובה באופן התפתחותו המשונה של האדם. שאר בעלי-החיים יודעי-חינוך שוקטים במידה ידועה על שמריהם. לא חלו בחייהם שינויים יסודיים מימים קדמונים, [ועל כן] לא חלו שינויים גם באָפני החינוך שלהם, שהוא בלתי-מורכב ופרימיטיבי מאוד. לאט-לאט עבר החינוך אצלם מהרגל לאינסטינקט כמעט קבוע, וגם הוא נעשה כמעט שלא בהכרה. אך אותה ההרמוניה, ששלטה תחילה בין החינוך ובין הטבע מסביב, נשארה שלטת גם כשהחינוך נשתחרר בתור אינסטינקט מממשלת הרצון וההכרה. לא כן היה הדבר אצל האדם: עם השינויים היסודיים שחלו מדי פעם בפעם בחייו, היו מחויבים גם אפני החינוך להשתנות שינוי יסודי, ולא יכלו איפוא להיקלט בנפשו כאינסטינקטים ולהיות לו למורה-דרך. חוּט-השני של האינסטינקט, מורה-דרך נפלא זה של כל עולם החי, הולך ונפרע כל פעם אצל האדם. והוא נבוךְ ותועה בלַבירינת הנורא שׁל תנאי-החיים המסובכים, ועליו לחפש ולמצוא לו כל פעם את דרכו בכוח הפסיכיקה שלו, אך כשיש מקום לחיפוש יש גם מקום לשגיאה וטעות, וכשם שהאדם תעה פעמים אין ספור בשאר דרכי חייו, מחוסר מנהיג פנימי קבוע, כן תעה ותועה הוא עדיין בדרכי החינוך, וגם שם וגם פה עלה לו אבדן דרכו בקרבנות רבים ונוראים.

אולם, אם בהרבה מגילויי חייו כבר מצא האדם את סוד רפיונו וכוחו, ויודע הוא שעליו לבטוח רק בכוחותיו הפסיכיים, בהסתכלותו, בלימודו ובנסיונו, ולפיהם למצוא את עצמו בתוך עולמו וגם לשלוט בו, הנה במה שנוגע לחינוך כוחותיו הנרדמים הוא עודנו מאמין, כנראה, שיש לו לפחות בזה כעין אינסטינקט ומדריך פנימי שיכול לבטוח בו, והלכך יכול הוא להסיח את דעתו מדברים אחרים. ובאמת במה יבואר החזיון הזה, שגם רוב המשכילים, גם אלה שלא קראו ולא שנו בתורה זו, מתיחסים יחס כה אינדיפירנטי אל החינוך, וחושבים את עצמם למומחים בו – אם לא באמונה זו? היכּנסו את ביתו של אדם משכיל וחפשו באוצר ספריו, ותמצאו שם מה שתמצאו. אם בעל-מקצוע הוא, ומצאתם אצלו ספרים ביחוד במקצוע שלו, ואם אינו בעל מקצוע מיוחד, ומצאתם אצלו ספרים על נושאים שונים שבעולם, אך ספרי-חינוך מאן דכר שמם. והמשכיל הזה אבה הוא לילדים, ולפעמים הוא גם עסקן ציבורי ומשפיע באופן ישר גם על החינוך בבתי-הספר שבסביבתו! את השקפתו על החינוך אפשר לנסח בקירוב באופן שכזה: חינוך בנים, כלידתם, תורה אינסטינקטיבית היא, שאינה צריכה לימוד, והא ראָיה: אשתי, שלא היה לה לפני היותה לאם כל מושג מחינוך, [והיא] מחנכת עכשיו את בני על צד היותר טוב, וגם אני ככה. ולא רק אנו המשכילים, אלא גם ההמונים מחנכים את בניהם בלי דעת תורה, והנם גדלים, חיים וקיימים. ואם אמנם גדולה התמותה בין הילדים, ורבים מאוד בעלי-המומים והחולים בעולם, ורבה הרשעוּת וגדולה האכזריות, ואיש את רעהו חיים יבלע, אבל, הלא יש המון מיקרובּים ומזיקין ותנאים אֶקונומיים רעים. אלא מאי, זולתי חינוך יש עוד לימוד, וצריך להקנות לילד סכום של ידיעות נחוצות? – הנה לתכלית זו ישנם בתי-ספר, שאנשים מיוחדים לכך, המקבלים משכורת, עושים שם מלאכתם.

מובן מאליו, שהשקפות ההמון אינן עולות על השקפתו של משכיל זה. וכדי להבין מה מסוכנה השקפה שלטת זו, נתבונן קצת יותר קרוב אל תוצאותיה…

החינוך הלקוי אצל האדם ותוצאותיו    🔗

בפרקים הקודמים ראינו, שבמקום ששולטים אינסטינקטים קבועים ומוצקים, שם אין מקום להתגלותם של הכוחות הפסיכיים ואין מקום לחינוך. מאידך גיסא, במקום שמתגלים כוחות פסיכיים, שם לקויים קצת האינסטינקטים, ואת חסרונם ממלא החינוך, המיוסד על הכוחות הפסיכיים הללו. הוא מחזק את הנטיות וההרגלים הנחוצים ומחליש את אלו שאינם נחוצים. החינוך מוסר באופן ישר אותם הנסיונות והידיעות שרכשו האבות שלא הספיקו עדיין להיהפך לאינסטינקטים. בה במידה שהאינסטינקטים לקויים יותר, ולעומתם עשירה יותר מסורת האבות, ותנאי החיים יותר מורכבים ומגוּונים – בה במידה צריך החינוך להיות גם הוא יותר אינסטינקטיבי, יותר מורכב ומגוּון, ויחד עם זה יותר כבר ויותר אחראי, כי גורלו של האינדיבידום ועתידו תלוי בו. לידי מדרגה זו הגיע החינוך רק אצל האדם; כי רק אצלו נתרכזו התנאים המנויים לעיל. השׂכל מחייב איפוא, ששכלולו של החינוך צריך היה להיות לשאיפה היותר כבירה של האדם, ותורת-החינוך צריכה היתה להיות התורה היותר נפוצה, כי הן כולם הם מחנכים. [אך,] כולנו יודעים עד כמה רחוק דבר זה מהמציאות. הבא נתבונן איפוא מקרוב אל התוצאות של חטא זה של האדם וגמולו, כי בטבע כרוך העונש בחטא, ואינו אלא תוצאה ישרה ממנו.

חינוך האדם מסתעף לשלושה סעיפים עיקריים, אשר גם בהיותם קשורים ומשולבים איש ברעהו ונכנסים איש בתחומי רעהו, צריך בכל זאת לקבוע לכל אחד מדור בפני עצמו, והם: חינוך גופני, חינוך חברתי-מוסרי, חינוך לימודי-שימושי.

החינוך הגופני    🔗

הבה נתבונן ראשונה ונראה מה נתן לנו החינוך הגופני שלנו. עובדה היא שהאדם, ביחוד האדם הקולטורי, לקוי בגופו, וקשה מאוד למצוא אדם שלם בגופו, בפרט במרכזים קולטוריים. מחלות לאין סוף, רובן ממאירות ונראות, אורבות לו לאדם, פורשות רשת לרגליו וצדות ממנו מיליונים, מיליונים. רבים מהניצודים כלים ואובדים, והשאר ממשיכים אמנם את חייהם ימים ושנים, אבל כוס החיים שהם שותים מהול ברעל מחלתם, ועולמם חשך בעדם. והולכים לגיונים לגיונים של עלובי-חיים אלו ומרעילים גם את האתמוספירה סביבם, ושותים כל אחד במקומו ופינתו מרירות ועוני, צער ויסורים, דמעות ויאוש. ונמצא בן-האדם טובע בים של דאגות וצרות, ואפילו אלו המאושרים שלפי בנין גופם יכלו ליהנות מהחיים במלואם. וכלום אשמים בזה אלו המיקרובּים הזעירים, ורק הם? הן ידוע הדבר, שכמעט כולם אין להם שליטה בגוף בריא ומפותח כראוי; כי בגוף האדם הנורמלי יש תמיד מגינים נסתרים, העומדים לו כתריס בפני הפורענויות, ורק חולשתו של האדם, ירידת כוחותיו, סוללות דרך לפניהן. הרי סימן, שהאדם הקולטורי גופו לקוי למפרע. במי האשם? יאמרו בתנאי-החיים שלו, במצבו האֶקונומי, בחלוקת-העבודה, המחלישה אברים ידועים על-ידי עבודה ושימוש למעלה מהכוחות, ושאר האברים – על-ידי חוסר כל עבודה ותנועה, במלחמת-קיומו הקשה, ועוד ועוד… אמנם כן, כל אלו הם גורמים חשובים לערער את בריאותו של האדם, אך כלום מהם מתחיל האסון? כלום יוצאים בני-האדם מתקופת הילדות והנערות בריאים, כדבעי? הריסת גופם הלא מתחילה אז, בתקופות הקדומות הללו, ורק אז. כלום לא מכוּונת שיטת-החינוך שלנו, הן זו של הבית והן זו השוררת בבית-הספר, להרוס את בריאותו של הילד?

“אהבת הקוף” – פתגם שגור הוא בפי בני-האדם לציון אהבה טיפשית, הממיתה מרוב חיבה את נושא אהבתה. אולם האדם פוסל כאן את הקוף במומו הוא. הקוף בן-הטבע, בעל אינסטינקטים בריאים, בודאי לא יעשה זה, [אך] האדם עושה כסדר מעשי שטות שכאלו. כלום יודעת האם, מלבד יוצאות מהכלל, את הפיסיולוגיה של בנה ואת חוקי ההיגיינה כדי שתדע כיצד לכלכלהו, כיצד לפתח את כוחותיו? ורק ידיעה זו יכולה להחליף את חולשת האינסטינקט ולהיות למורת-דרך בתוך התנאים המשונים והמלאכותיים, שבהם הולך וגדל ומתפתח הילד. התבוננו אל התמותה הנוראה של הילדים, אל המון המחלות האוכלות את היצורים הרכים הללו, חקרו אחרי סיבותיהן, אם לא תמצאו 70 אחוזים מהן בשגיאות ההורים: כאן פיטום מתוך אהבה, ותוצאותיו – קלקול אברי העיכול; שם שמירה יתירה מפני האויר, ותוצאותיה – צינה עם המסתעף ממנה; כאן עיכוב התגלות האינסטינקטים היותר בריאים של הילד: הצורך בתנועה רבה, תרגילים המכוּונים לפיתוח כוחותיו וחושיו ושמירתו העצמית. בכמה לאוין ו“לא-תעשה” מוקף הילד אצל האם הרחמניה: אל תרוץ, אל תקפוץ, אל תטפס, אל תשתה; כאן סכנה לך, כאן סכנה לבגדיך, כאן ישלחו בך בני-האדם את לשונם, וכדומה. על השגיאות בנוגע לפסיכולוגיה של הילד ידובר להלן.

וכך הולכים כוחותיו של הילד ומצטמקים בעודם בראשית התפתחותם. אחר-כך תבוא תקופת הלימוד עם עוּלה הנוראה, עם גירוּי העצבים שבה, עם צמצום הגוף ומתיחת הנשמה בחזקת היד, וגומרת את אשר החלו ההורים. והעלם הבוגר יֵצא למלחמת-קיומו מלא ליקויים גלויים ונסתרים ומוכן לכל הפורענויות, וכשיבוא האסון לאחד הקרבנות הללו, בוכים ההורים השכולים ותובעים מהשמים את נזקם ועלבונם. עליהם אפשר לקרוא את הפסוק “איולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו”. כי גם השגיאות הנעשות בחינוך על-ידי הכוחות המאוחדים של החברה בבתי-האולפנא השונים, מקורן גם הן בבערות ההורים וצרוּת השקפתם בנוגע לחינוך, כי אין בכלל אלא מה שבפרט ובית-הספר בכללו אינו אלא אספקלרית סביבתו.

לעתים רחוקות, כשבית-הספר משתחרר מעט מעוּלה של הסביבה ורוצה לתקן קצת אי-אלו שגיאות, מיד מתחילה החברה בעִורונה להילחם בו. וכלום צריך להביא ראָיות למעשים בכל יום אלו?

אולם מה שלא מספיק החינוך לקלקל, בא האדם הבוגר ומהרס בידיו מדעת, ושוב – על-ידי חוסר אינסטינקטי-חיים חזקים של ירושה, וחוסר דעת חיים והרגלים בריאים – פרי החינוך. הסתכלו כיצד חי האדם הקולטורי: לרגל גירוי חוש-הטעם על-ידי הכשרה מלאכותית של מזונותיו ושיקוייו, נהיו מאכלו זלילה, שתייתו – סביאה; על-ידי גירוי עצביו ודמיונו, נהפך מילוּא התפקיד של קיום מינו – לזנות וניאוף. נוסף על זה הוא מרעיל את עצמו מדעת על-ידי מיני רעל: שותה ניקוטין, אלכוהול, אופיום וכו'… דומה, שהאדם הקולטורי שואף לאיבוד עצמו לדעת. אבל הדבר אינו כן: גם האדם הקולטורי חפץ חיים, חפץ מאוד, אלא שאינו יודע כיצד לחיות, מורה-דרך אין לו, חינוך של דעת חיים והרגלי חיים בריאים חסר לו, ונמצא חסר הכל. מכאן מקום לאותו פסימיזם נורא התוקף פעמים רבות את האדם הקולטורי החושב ומרגיש. עם כל ממשלתו בכוחות הטבע, מרגיש הוא את חולשתו בנוגע לעצמו, עם כל התורות שדרש בבתי-המדרש השונים, תורת-התורות, תורת-חיים נשארה זרה לו, אם כי להלכה גם היא ידועה לו.

אולם אם במה שנוגע לליקוי הגוף בכללו, עוד ישנו אחוז ידוע שיצא שלם מכל אבני-הנגף שׁל החינוךְ ונהנה פחות או יותר מבַריוּת גופא, הנה במה שנוגע לחושים, לקויים כל האנשים הקולטוריים בלי יוצא מן הכלל. עיורים וחרשים למחצה, סתומי-אף וכהי-מישוש תועים אנו בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. מה בצע במיקרוסקופ ובטלסקופ אם על עיני האדם הקולטורי קצרות הראות פרוש תמיד מסך המבדיל בינו ובין עולמו? מה לו ולמיקרופון, אם אזניו אינן מסוגלות להקשיב אל שירת העולם והחיים, המפכה תמיד בטבע? אם סוד שיח כל שיח, לחש עלים, רחש דשא וזיז שדה נשגבים מהקשבתן? ובזה שנשאר לו מחושיו, כלום יודע הוא להשתמש? כלום יודע הוא לראות גם כשעינו תופסת, או לשמוע גם כשאזניו מקשיבות? כלום אומר לו חוש-המישוש מה שיכול היה לאמר לו? יֵצא לו אדם קולטורי אל השדה, מזוין במשקפים על עיניו וגם דוּ-משקפת מוכנה בידו, ועל-ידו צייד פרא ערום למחצה וגם עיניו המבריקות, כמובן, ערומות. זה וזה מסתכלים סביבם, אולם בה בשעה שלפני הפרא מתגלים עולמות שלמים, האדם הקולטורי אינו חש בהם ואינו מרגישם. הנה עקבות מטושטשים בדרך, עשב תלוש בצדו, ענף שבור, חש בהם הפרא וקורא בהם כבספר פתוח, ומסתרי-מסתרים, שלכאורה רק השמים והארץ היו עדיהם, מתגלים לפניו. הנה כאן עברה חיה פלונית, פה עבר אדם שכזה, פה נרדפה בריה עלובה ופה נפלה חלל. זכרוּ את הסיפור ב“מדרש איכה” על דבר העבד העברי והיוָני. היוני העירוני לוטש שתי עיניו ואינו רואה, והעברי, הרועה, איש הטבע, מסתכל בחול הדרך ואבקו, ולפניו מתגלה התמונה של גמל עיור בעין אחת, טעון שני נודות, אחד של יין ואחד של שמן, ועוד. כך הדבר גם בנוגע לחוש-השמיעה. ואפילו חוש-המישוש, חוש אֶלמנטרי זה – מה נותן הוא לנו ומה יכול היה לתת? התבוננו נא מה נותן חושׁ זה לעיור, שׁהוא מְפַתחוֹ, ותבינו.

זה מצבם של חושי האדם הקולטורי, בחיר הבחירים של יצורי עולם!

אבל אין לשכוח, שליקויי החושים ליקויי החיים המה, כהותם כהות החיים היא וירידתם! כל העולם וגילוייו אינו משתקף בנו, אינו שופע לתוכנו אלא דרך החושים. כל עולמנו הפסיכי ופלאותיו, הרגשותינו היותר דקות, מחשבותינו היותר נשגבות ונאצלות מקורן באותם הרשמים, שהחושים מביאים לנו מהעולם החיצוני, ומהותן ואיכותן תלויות במהותם ואיכותם של אותם הרשמים. מה פלא איפוא, אם נפגשים אנו לעתים כה קרובות עם כהות מפליאה של הרגש והמחשבה בין אנשים דמתקרים קולטוריים, מה פלא, אם הרבה והרבה קובלים על ריקוּת חייהם, על ריקוּת ושממון החיים בכלל. למי הם דומים? לאותו אדם, היושב עם זהרי צהרים בחדר שתריסיו מוגפים וקובל על חשכת העולם. בן-אדם! לא העולם חשוך אלא תריסיך מוגפים. פתח אותם ותשתפך האורה! ובאמת, מדוע ממהר העולם להזדקן עלינו בחצי ימינו הקצרים, כלום כל-כך חד-גוֹני הוא ומשעמם? אך לא! תמיד רענן, תמיד צעיר ותמיד חדש ומחַדש הוא העולם, אלא שחושינו, כלי-הקיבול שלנו, חושינו הלקויים והחלשים, חושינו שאני משתדלים, באופן חינוכנו וחיינו, לקלקל כמו בכוונה, חושינו אלו הם המזקינים ומטשטשים את עולמנו. מפכה סביבנו מעיין מים חיים, ואנו סותמים בידינו את הצינורות ומתעלפים בצמא.

ובאמת, מה עושים אנו, מה עושה בעיקר החינוך, שמטרתו הכנת האדם והכשרתו לחיים, לפיתוח החושים? כמעט כל היונקים אין חושיהם שלמים בהיוָלדם. דווקא הטורפים, למשל, המצטיינים בראִיה מצוינה נולדים עיורים, ורק על-ידי חינוך ותרגיל בתקופת ילדותם הביאו את חושם לידי שלמותו הטבעית, והחינוך אצל האדם אינו בא אלא לעצור את התפתחות החושים ולקלקלם!

היש לאם המחנכת מושג מהצורך לפתח את החושים של ילדיה (ברוב האמהות הכתוב מדבר), או היש לה לפחות רגש אינסטינקטיבי כל-שהוא להגן עליהן מפני קלקול? לא הא ולא הא. אוהבת האם את ילדיה, אבל אהבה זו, מחוסר אינסטינקטים ומחוסר ידיעת חינוך, נהפכת לחרדה. מרגישה היא האם שאלפי אויבים נסתרים אורבים לילדיה, והיא אינה יודעת כיצד להילחם אתם, כיצד להבטיח את קיום פרי בטנה. בטחון של ידיעה אין לה, והיא חרדה תמיד, וחרדתה זו היא האויב היותר נורא למחמדי נפשה. חרדה יתירה זו עם על הגזירות וההגבלות הנובעות ממנה שׂמה את הילד לצפור כלואה בכלוב, מעכבת בעד התפתחות גופו, וגם בעד התפתחות חושיו, כי אין חוש מתפתח אלא על-ידי שימוש רב ומגוּון, על-ידי רכישת הרגל ונסיון. וזה אפשר על-ידי שיטה מסוימת של תרגילים ומשחקים מיוסדים על חוקי הפיסיולוגיה והפסיכולוגיה (כאשר יבואר להלן בפרוטרוט) או, יותר פשוט ויותר טוב, על-ידי קשר ישר בין הילד והטבע בחופש ובמרחב. היודעות רוב האמהות על שיטה שכזו? והקשר הישר של הילד עם הטבע, החופש והמרחב, הלא היא המפלצת של האם הקולטורית או הנמצאת בסביבה קולטורית. כמה עמלה אֵם אוהבת שכזו לשלול מילדיה את מרחבי השדה, אפילו כשהם דרים בכפר! על ילדי העיר אין לדבר.

אולם צריך להודות, שיותר מאשר על הבית חל חטא קלקול החושים על בית-הספר. דירתו, רהיטיו ושיטת הלימודים שלו (אמנם, בהרבה מדינות הולכים כעת בצעדים אנרגיים ומהירים כלפי תיקונים רדיקליים בנידון זה), אותם הלימודים הנוסדים⁸ על קלקול העינים, המתת הידים והחלשת שאר החושים. אולם, כאן שוב עלי להזכיר, שליקוייו של בית-הספר, שיטתו הגרועה אין לבקשם בעובדים בו, אלא בסביבה החסרה הבנת חינוך, הסובלת, תומכת ונותנת קיום לבית-ספר שכזה.

כאן ודאי ישאלוני שוב: ומה בצע בחינוך יותר משוכלל, אם מלחמת-הקיום הנוראה, העיר עצמה, הפאבריקה, הדלות והעוני והמסתעף מהם ימוטטו את כל בנינו של החינוך הכי טוב, ויהרסוהו בלי חמלה?

אמנם כן! קשה ונוראה היא מלחמת-הקיום שלנו, אך האין למלחמה זו כל שייכות לחינוך, והוא אינו יכול להכניס בה כלום, להקל אותה, לשנותה, לתת לה נטיה אחרת? כלום אין במלחמה זו אלא בליעת איש את רעהו, פשוטה כמשמעה?

אך כאן נגענו כבר בסעיף השני של החינוך, בחינוך החברתי-מוסרי.

החינוך החברתי-מוסרי    🔗

שמצבנו החברתי-מוסרי חולה ולקוי, שמלחמתנו איש עם רעהו מלחמת-הרס היא ולא מלחמת-קיום, – מרגישים אנו כולנו, ושאלת תיקון החברה, תיקונים רדיקליים, מנסרת בעולמנו זה כמה וכמה שנים, אך כמעט תמיד שוכחים, שתיקון החברה אין לו קיום אלא עם תיקון האדם שבחברה; שליקויי החברה אינם נובעים ממעיינות נסתרים, מטפיסיים, אף לא משגיאות הקיים בלבד, אלא מתוך קלקולו החברתי והמוסרי של כל פרט ופרט שבה. “תיקון האדם” הנה הסיסמה היחידה, שצריכה להיות לשואפי התיקונים ולכל המצֵרים בצרות בני האדם ושואפים גאולתם. אולם מאימתי יתחיל תיקון זה וכיצד ייעשה?

היתחיל מאותה התקופה, שבה נכנס חלק ידוע מהדור הצעיר תחת השפעת תעמולה של מפלגות ידועות, כשהוא כבר בוגר, והרגליו ואָפיו כבר נסתמנו ונקבעו? ובאותן התחבולות, שמפלגות אלו ניגשות לתקנו, באותה תעמולת השנאה והנקם, תאוַת ההרס וגירוי החיה שבאדם? מתוך נסיונן המר של מפלגות אלו עצמן, מתוך הבגידה ושאר הליקויים הרוחניים שבהמוניהם הם נוכל להיוָכח שלא זו הדרך. על-כרחך הווי אומר שתיקון האדם צריך להתחיל מאותה התקופה הקדומה של חייו, שכל אָפיו עדיין בבחינת קיבוץ נטיות רופפות שונות ומתנגדות, שאפשר קצתן לפתח וקצתן לאַטרף⁹ או להחליש; באותה התקופה הקדומה, שעוד אפשר בה, על-ידי מעשים וחיקוי, להקליט בתוכו הרגלים רצויים ולמנוע בעד התפתחותם של הרגלים אי-רצויים, כלומר: באותה תקופת-הילדות הקדומה, שהחינוך בכללו צריך להחל בו. העושים אנו כזה? הנותנים אנו לבנינו חינוך חברתי-מוסרי שיהא עלול להשביח אותו כל-שהוא? הסתכלו בחינוך הביתי שלנו, בקרו את בתי-הספר ותראו שמחינוך חברתי, כלומר מהכנה מדעת לשם חיים חברתיים בעתיד, אין לדבר. מכינים את הילד במתימטיקה, בגיאוגרפיה, בהיסטוריה וכו', מכינים אותו גם במלאכות ובתורות ספציאליות שונות לשם הכשרתו לחיים, אבל להכין אותו לחיים בתוך אותה החברה שבה יצטרך להשתמש בכל ידיעותיו, להבינו מהותה של החברה, יחסיה המציאותיים והרצויים – כל זה או שלא ייזכר ולא ייפקד או שמסורס באופן צבוע, כמו שנהוג בהרבה ספרי-לימוד טנדנציוניים, שנוח היה יותר אילו עברו בשתיקה על שאלה זו. גם חינוכו החברתי של בית-הספר כשהוא לעצמו עם הביורוקרטיה שלו, עם המורים המושלים והתלמידים הנתינים, עם שיטות העונשין, הפרסים, התעודות והאותות,¹⁰ ההתחרות והשאה – כלום עלולים המה לשפר את האדם כל-שהוא? המוסרי שבבית, שכולו אינו קיים אלא על חיקוי, מי המה האובייקטים העומדים נגד עיני הילדים לסמל הקיים? הלא אותם ההורים, אותו הדור החולף, נושא ההווה ופגעיו וקלקוליו. וההורים הללו רובם אמנם היו רוצים שבימי בניהם ישופרו החיים, שהחברה תזכה לסדרים יותר טובים ונוחים, הרבה מהם אולי מכירים גם בליקוייהם, והיו רוצים שבניהם יהיו יותר טובים מהם, אך מה עושים המה להשגת מטרתם זו, מהו החינוך המוסרי שאלו המעוּלים נותנים לילדיהם? מוס-שבעל-פה מלא שקר וצביעות, ניגודים וסתירות לחייהם ולמעשיהם הם, וחיי יום-יום מלאים כל הרעל שבחברה וסדריה בלי כל הכרת האחריות, בלי זהירות כל-שהיא. תוצאות החינוך הזה הוא שוב אותו הדור הפלסתרי,¹¹ שכל נפש יפה נחנקת באתמוספירה המוסרית שלו, אותו האֶגואיזם העיור, אותה העריצות והעבדות, אותו הרֶשׁע והאכזריות שלו, אותה החולשׁה וטמטום הלב, כלומר: כל אותו טיט היוֵן, שבו שוקעים הדורות דור אחרי דור, ואין גואל ואין מושיע.

רוב האבות וגם בתי-הספר רוצים למלאות פירצה זו שבחינוך על-ידי לימודי הדת ומוסרה. אצל עמי הנוצרים לא יכול היה מוסר הדת לשפר את החיים החברתיים ולתקנם, מטעם פשוט מאוד: המוסר האֶוַנגלי, וזה של אבות הכנסיה, כולו עומד בניגוד ושלילה לחיים בכלל ולחיים הסוציאליים בפרט; והמושפע באמת ממוסר זה אין לפניו אלא שלילת החיים והחברה על-ידי נזירוּת וסגפנות. ואלה שהחיים התגברו בהם על השפעה מזיקה זו, והם הרוב היותר גדול, הניחו את תורתם זו בקרן-זוית, והשתמשו בה אך למַסוה של צביעות ושקר לכסות על כל תעלוליהם ורשעתם, שעשו מחוסר יסודות-מוסר אמיתיים. ודברי-הימים יעידו. אצלנו אמנם היה המצב הרבה יותר טוב. מוסר הדת שלנו בעיקרו הוא מוסר החיים, והלכך חיזקה הדת והרימה את הגובה המוסרי של אומתנו כל עוד כוחה היה אתה. עכשיו, כשנתרופפה הדת, חלשה גם ההשפעה המוסרית שלה. וכשאנו רוצים לשמור על מוסר היהדות, אנו הולכים ותועים, מוסיפים שגיאות על שגיאות, וכל שגיאה עולה לו לאדם בקרבנות אין חקר.

החינוך הלימודי-שימושי    🔗

אולם מה שנשאר עוד שלם מהשגיאות שבשני סעיפי-החינוך הראשונים, באות ומחריבות השגיאות בסעיף החינוך השלישי – בחינוך לימודי-שימושי. מה מעטים ודלים בערך הם הידיעות והנסיונות, שיש להם אפילו ליונקים העליונים למסור לדורותיהם. במשך שבועות מספר הם נמסרים כולם בעזרת ההסתכלות, התרגיל והחיקוי, כי מעט מאוד יש להם למלא בפגימת האינסטינקטים שלהם. ומה רב ועצום הוא החומר הנסיוני, הידיעות שנצברו אצלנו במשך הדורות! כל חיי-האדם, הארוכים בערך¹² אל שאר בעלי-החיים, אינם מספיקים להקיף אפילו חלק קטן מחומר זה, והוא כולו הלא נחוץ למלחמת-הקיום, כי מי יכול להגיד מראש מה טוב לו לאדם לבכּר בחומר זה, לסגלהו, ומה לרחק? ואם אמנם המציאות הכריחה את האדם הקולטורי לחלוקת עבודה מסועפת, הנה בכל זאת אי-אפשר לכלוא אותו במסגרתו הצרה של מקצועותיו. האדם הוא שלם רק אז כשכל עולמו נתון בלבו, כשהוא יכול להקיף, ולוּ רק בקויו הכלליים והיותר בולטים, את כל אותו הרכוש שהנחילוהו הדורות שעברו. איך להשיג מטרה זו? הן כל זה דורש מהילד לימוד ועמל במשך זמן רב מאוד. נוסף על זה הלא צריך לבחור, ובתקופה מוקדמת, לכל אחד ואחד באותם הלימודים הספציאַליים, שיצטרך לעשותם, מיד בצאתו לחיים עצמיים, קרדום לחפור בו, וגם המה דורשים הרבה זמן ועמל אין-סוף. ותקופת הלימודים כה קצרה, וכוחות הילדים כה דלים, ומלחמת הקיום מאיצה, דוחפת וקוראת: מהר, מהר הזדיין וצא למלחמה. שאלות חמוּרות אלו הן כל-כך חשובות לכל משפחה, לכל אב ואם, לכל מי שעתידו של האדם יקר בעיניו, עד כי היו צריכות לכאורה להיות השאלות היותר בוערות של החיים, שאלות שכל המפלגות, כל השדרות היו צריכות להיות מעוניינות בהן, להקדיש לפתרונן את כל כוחן ואונן.

אולם הסתכלו נא סביבותיכם וראו באיזו קלות-ראש, באיזה היסח-דעת מתיחסים בני-האדם אליהן וכיצד הן נפתרות. אמנם אינם חוסכים מהילדים המתלמדים עמל ויגון, עבודת-פרק עד כדי הריסת הגוף, אבל על מה יוצא עמל זה? הילדים היוצאים מבית-ספר עממי, שמטרתו להכשיר את הילדים להשתלמות פיסית ורוחנית, אינם יוצאים מוכשרים לא לזה ולא לזה. להשתלמות פיסית לא ניתנה הדחיפה המספיקה, מחוסר תרגילים ועבודה; ולהשתלמות רוחנית ניתנת על-פי-רוב דחיפה שלילית, מפני העמסת החומר הרב, בחירתו ושיטות לימודו הגרועות, ההלאה התמידה וכדומה. ובתי-הספר התיכוניים, המוצצים את כל לשד הנערוּת והבחרוּת, מה נותנים המה לעלם בצאתו לחיים? סבל של לימודים שאין להם כל ערך בחיים, ההולכים ונשכחים מיד, גוף הרוס למחצה, והרבה הרבה זכרונות מרים של לחץ, עבדוּת, אבדן כוח וזמן ואבדן ילדוּת. וכשמסתכל העלם ברכושו הרוחני עומד הוא ותוהה: 8–10 שנות עבודה ועמל, השנים היותר יפות שבחיי, ומה קניתי בהן?

וההורים, המקריבים קרבנות כל-כך מרובים בשביל להקנות לבניהם השכלה בינונית, עיניהם לתעודה ולציוּן, ואינם חודרים לעומקו של הדבר, ואינם מסתכלים בנפשות בנם ובתם, כי מהו החינוך, כי ישימו אליו לב!

זהו המצב הכללי של חינוך האדם.

שחורה היא התמונה ושחורה עוד ממנה המציאות…

אך כל זה היא השלילה, והחיוב היכן הוא? ואולי אין עדיין כל חיוב: אין דרך ואין שביל ואין גם כוכב מאיר?

אך לא, במאה האחרונה נוצר והונח היסוד לחיובו של החינוך. נמצאו הרבה דרכים לפתרונו הרצוי, הולכים ונמצאים גם הפתרונים עצמם, רובם עודם להלכה, אבל מעט-מעט הם עוברים גם למעשה. תורת החינוך נהיתה בזמן האחרון למדע חיובי רחב ועשיר; מדע הנשען לא רק על המחשבה המופשטת, אלא גם על הנסיון, מדע הנעזר וקשור בשאר ענפי המדעים, ובצעדי-ענק הולך מדע צעיר זה ומתפתח ופותח לפנינו כל פעם אפקים יותר ויותר רחבים, יותר ויותר מאירים. צריך רק שתורה זו ביחוד תהי קנין הכלל, קנין כל בונה קן ובא בברית המשפחה; צריך שכולם, כולם יהיו למורים, ואז בכוחות המשותפים של המומחים והעם אפשר יהיה לתקן את החינוך, לשכללו ולהביא על-ידו גאולה לעולם. אמנם אין זו עבודה לדור אלא לדורות, אבל מי יסוג אחור בפני זה?

למסור כל-שהוא מהחיוב שבחינוך המודרני יוקדש החלק השני של הספר הזה.

[לא נשלם] ¹³