מִזְמוֹר לַדָּם

מאת אביגדור המאירי (שירה)

הַשֶּׁמֶשׁ פְּרוּעַת-אוֹר — וְעַל מְרוֹמֵי קֶרֶת

צֵל חֲמוּץ הַבְּגָדִים יִנֹּעַ פֹּה וָשָׁם —

אַשְׁרֶיךָ בֶּן-הַיַּעַר,

הִנֵּה חֲלוֹמוֹתֶיךָ: דָּם, דָּם וָדָם.

עָבִים עֲמוּסֵי-דָם מִתְחַשְּׁרִים עָלֶיךָ,

גֶּשֶׁם-נְדָבָה הוּא, הַמַּפְרֶה גּוּפֶךָ,

גּוּף חַיְתוֹ-טֶרֶף, שֶׁכְּפָאָהּ הַשֵּׁד, —

הִתְחַלְחֵל הַפַּעַם, הֵידָד, הֶאָח, הוּרָא —

חֲרוֹג מִמִּסְגְּרוֹתֶיךָ, כִּי בָּאָה הָעֵת.

הָרֵס אֶת סוּגָרְךָ, טִפְּשִׁים לְךָ סָגָרוּ,

וְשִׁירֵי תַּרְדֵּמָה בָּאֹזֶן לְךָ שָׁרוּ,

לַעֲשׂוֹתְךָ לְיֶלֶד יָפֶה, אוֹהֵב וָתָם,

הַשְׁחֵז אֶת צִפָּרְנֶיךָ,

וּפְתַח אֶת מִכְמַנֶּיךָ, אֶת גֵּיהִנֹּם הַדָּם.

פְּשׁוֹט אֶת עוֹרֶךָ, עוֹר-גֵּיתֶה הַקֵּרֵחַ,

עוֹר-נֹגַהּ סוֹקְרַטֶס, הַמּוֹזֵר בַּיָּרֵחַ

וְאֶל תּוֹךְ מַפְּלֵי-גֵוְךָ נְשָׁמָה מְפַטְפֵּט, —

אֱמָר-נָא הוֹן לַשֶּׁקֶר, הֵידָד, הֶאָח, הוּרָא —

וְצֵא בִּמְחוֹל-קָדְקֹד וַחֲשׂוֹף אֶת הַשֵּׁת.

וַחֲשׂוֹף אֶת הָאוֹן בְּעוֹרְקֶיךָ רוֹתֵחַ,

הַחוֹרֵק מַלְתָּעוֹת, גֻּלְגְּלוֹת לְפַשֵּׁחַ,

וְעוֹרֵר אֶת דָּמְךָ הָאָדֹם שֶׁנִּרְדָּם. —

קוּמָה בֶּן-הַיַּעַר,

אֱלֹהֶיךָ הַצְּמֵאִים הֵרִיחוּ רֵיחַ-דָּם.

אֱלֹהֵי יַעַר-עַד, כָּל שֶׁקֶר לֹא יָדָעוּ,

מִתּוֹךְ נִבְכֵי דָמֶיךָ שָׁוְא לְךָ קָרָאוּ—

עֲנֵה לָהֶם הַפַּעַם, הִנֵּנִי, אָבִי!

הִנֵּנִי, בֶּן-הַפֶּרֶס, הֵידָד, הֶאָח, הוּרָא —

וּבְעֶשֶׂר צִפָּרְנַי לְךָ טֶרֶף אָבִיא.

סְלַח-לִי, הוֹי נֶשֶׁר, צִפֹּרֶן-הַסֶּלַע,

הִתְכַּחַשְׁתָּ לְךָ בַּהֲבַאי דִּבְרֵי-בֶּלַע,

הִקְהֵיתִ‏י אֶת שִׁנַּי לִהְיוֹת לְבֶן-אָדָם. —

סְלַח-נָא לְעַבְדֶּךָ,

שֶׁהָיָה לְבֶן-בָּקָר, הַיָּרֵא אֶת הַדָּם.

סְלַח-נָא לִי, הוֹי, עַיִר, סְלַח לִי אֲרִי-רַעַם,

וַאֲנִי לֹא בָגַדְתִּי בַּיַּעַר גַּם הַפַּעַם,

אֲנִי רַק טַעְמִי כֹּה שִׁנִּיתִי מְעָט —

אֲנִי לֹא הִתְנַכַּרְתִּי, הֵידָד, הֶאָח, הוּרָא —

…