עזה כמוות

מאת גי דה מופאסאן / גי דה מופאסאן (פרוזה)

I

האור ירד אל בית-המלאכה דרך הפתח הפתוח בתקרה. זה היה מרֻבּע גדול של אור בהיר וכחֹל, חלל לבן על-פני המרחב אין-קץ של תכלת הרקיע, ששם עברו בחפזון עדות של צפרים.

אך משנכנסו אל החדר הגדול, החשוב והמרֻפּד, הועמו קצת קרני-האור הפזיזות שירדו מן השמים, התרככו, התנמנמו בתוך הרפידות, הלכו וגועו בתוך הוילונות, האירו אך מעט את הפִּנות החשכות, ורק מסגרות-הזהב אשר שם הָדלקו כמו פנסי-אש. המנוחה והתנומה נראו ככלואות במקום הזה, זו המנוחה המצויה בבתי אמנים, ששם נגלתה העבודה של נפש האדם. בתוך אלה הכתלים, משכן המחשבה, ששם מתאבקת המחשבה, מתאמצת בכל כֹחה להִגָלות, הכל נראה כעָיֵף ויגֵע ותשוש, משבאה המחשבה לנוח. הכל נדמה כמת לאחר אלה השעות של מַשבֵּר בחיים; והכל שובתים: כלי-הבית, הרפידות, התמונות הגדולות שלא נגמרה מלאכתן, כאִלו המעון כֻּלו יגע יגיעות בעליו, נשא עמו את עמלו, והשתתף במלחמתו שערך וחזר וערך יום-יום. ריח קליל ומַלאֶה של צבעים, של שמן-בֹּטם ושל טַבּק, נִדף ועלה ונקלט על-ידי המרבדים והרפידות של הכסאות; ובעד הדממה הכבדה לא הפריע שום שאון, מלבד הצריחות הקצרות והעליזות של הסנוניות, שחלפו על-פני החלונות הפתוחים, וקול המונה של פּריז אשר נשמע כמעט מעל הגגות. שום דבר לא זע, מלבד קרעי ענן קל של עשן כחֹל, שעלו לנֹכח התקרה מן הסיגַרה אשר בפי אוֹלִיבְיֵי בֶּרְטֵין, השוכב סרוח על הספה ופולט דרך שפתיו את העשן.

מבט עיניו התעלם במרחקי השמים ולבו בקש תֹּכֶן לתמונה חדשה. מה אמר לעשות? – את זה לא ידע עוד. הוא לא היה אמן קבוע ובוטח בעצמו, כי-אם חסר-מנוחה, ורוח-הקֹדש שבו בקשה בלי-הרף ובלי-קביעות את תקונה בכל גִלוּיי האמנות. הוא מצא עֹשר, כבוד, הגיע לפרסום רב, ועד סוף ימיו היה כאדם שאינו ידוע אל-נכון, מה האידיאל שאליו שאף. בתחלה לקחו את לבו עתיקות רומא, והוא היה למֵגֵן על המסֹרֶת של הקדמונים וכמוהם העלה את החזיונות הגדולים של ההיסטוריה; אחרי-כן נחה עליו רוח חדשה והוא צִיֵר תמונות בני-דורו בטעם צַיָרי-המופת. הוא היה איש משכיל, מתלהב, מתמיד בעבודתו, אוהב בכל נפשו את אמנותו, אשר ידָעָהּ עד להפליא, ובגלל יפי-רוחו הגיע במלאכתו לידי שלֵמות רבה וגמישות גדולה של כשרונו ושל סגֻלותיו בכל הנוסחאות של האמנות. אפשר גם …