מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אֵם מְבַכָּה עַל בִּתָּהּ

מאת: פרידריך שילר , תרגום: יהודה ליב גורדון (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

נושא השיר היא האגדה היונית הזאת: לְצֶרֶס בת יופיטער, הממונה על הצמחים, אבדה פרוזרפינה בתה ולא נודע אנה באה. ימים רבים בקשתה האם השכולה ולא מצאַתה עד אשר נודע לה כי מלאך הדומה חמד יפיה בלבו ויורידנה אתו לבאר שחת. ואחרי אשר כל יורד שאול לא יעלה והיא כבת אלהים לא תרא השחת וא“כ בתה לא תשוב אליה והיא לא תלך אל בתה, לכן עשתה את צמח השדה למלאך שלוח ופרי הארץ לציר אמונים בינה ובין בתה: הצמחים המציצים הם מלאכים באים מן הבת אל האם, והנובלים הם ההולכים מאת האם אל הבת. נקל להבין כי המשל הזה רומז על התמורה התמידית אשר בטבע, והוא ע”ד: תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון תשלח רוחך יבראון. עשבי השדה, שהללו נוצצין והללו נובלין, הם כמלאכים שלוחים וכסרסורים בין החיים ובין המתים.

הָאָבִיב יָשׁוּב מִמְּעוֹנוֹ רָקִיעַ

וַחֲדָשָׁה כַּנֶּשֶׁר תֵּבֵל תּוֹפִיעַ;

גַּבְנוּנֵי חֶמֶד עָטוּ צִיץ וָפֶרַח

מֵעַל כָּל הַפְּלָגִים נִצְמַת הַקֶּרַח,

וּתְכֵלֶת מוּפָזָה מִקְּצוֹת שָׁמַיִם

תַּשְׁקִיף אֵלֵינוּ מֵרְאִי מִשְׁקַע מַיִם;

הָרוּחוֹת יַשִּׁיבוּ שׁוּבָה וָנַחַת

יִישַׂגְשֵׂג כָּל עֵץ, כָּל פֹּארָה פֹּרָחַת;

שִׁירִים וּרְנָנִים בַּיְּעָרֹות הֵקִיצוּ –

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד עָלַי יִתְּנוּ קוֹלָם;

"פִּרְחֵי הָאָבִיב יָשׁוּבוּ יָצִיצוּ,

“בִּתֵּךְ לֹא תָשׁוּב – לֹא תָשׁוּב עַד עוֹלָם”.

יָמִים רַבִּים עָבְרוּ, שָׁנִים חָלָפוּ,

כַּדּוּר כָּל הָאָרֶץ רַגְלַי צָנָפוּ;

קַרְנֵי הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל שָׁלַחְתִּי

לִמְצוֹא אֶת בִּתִּי רִבִּיתִי, טִפַּחְתִּי,

אַךְ עִקְּבוֹתֶיהָ עַד כֹּה לֹא נוֹדָעוּ

אַף שֶׁמֶץ מֶנָּה אָזְנַי לֹא שָׁמָעוּ.

הַכֹּל, הַשֶּׁמֶשׁ, הַכֹּל אַתְּ חוֹשֶׂפֶת,

אַךְ לִי לֹא תוּכְלִי לִמְצוֹא הַנֶּאֱסֶפֶת!

הַאַתָּה, שַׂר עוֹלָם, יָפְיָהּ חָמַדְתָּ

וּבִנְעִימוֹת פָּנֶיהָ תִּשְׂבַּע נַחַת,

אוֹ אַתָּה, מַר מָוֶת, אוֹתָהּ שָׁדַדְתָּ

וַתּוֹרִידֶנָּה אִתְּךָ לִבְאֵר שָׁחַת?!

הוֹי, אֶת מִי אֶשְׁלַח מִי יֵלֶךְ לִי שָׁמָּה

בֶּאֱשׁוּן לֵיל נֶצַח וּבְבֶטֶן הָאֲדָמָה?

מִי יִצְלַח לִצְלוֹח נַחַל הַבְּלִיַּעַל?

אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה מִי יָרַד וַיָּעַל?

הֵן מִיּוֹם מֵימֵי הַנַּחַל יִנְהָרוּ,

עוֹד רַגְלִי אִישׁ חַי אוֹתוֹ לֹא עָבָרוּ,

וּנְאוֹת תֹּפֶת מַחֲשַׁכֵּי אֶרֶץ שַׁחַת

עוֹד לֹא נִגְלוּ אֶל עֵין נֶפֶשׁ צוֹלַחַת.

אֳרָחוֹת אֶלֶף יוֹרְדוֹת חַדְרֵי מָוֶת

וּמִשָּׁם לַחַיִּים לֹא אַחַת תָּשֶׁב,

וּנְהִי שַׁוְעַת בִּתָּהּ בִּבְאֵר צַלְמָוֶת

עַל כֵּן אֹזֶן הָאֵם לֹא תַּקְשִׁיב קָשֶׁב.

מַה-שָּׁפְרָה נַחֲלַת אִשָּׁה מִמְּתֵי חָלֶד

כִּי בַת-חֲלוֹף הִיא, כִּי לָמוּת תִּוָּלֶד

מַחֲמַד עֵינָהּ כִּי יֻקָּח מֵעָלֶיהָ

הִיא תֵלֵךְ אֵלָיו כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיהָ,

אַךְ גָּרֵי בֵית אֵל וּנְצוּרֵי אַל-מָוֶת

הֵם לֹא יִרְאוּ שַׁחַת, לֹא יִרְעֵם מָוֶת

וּבְעַצְמוֹתֵיהֶם אִם בּוֹא יָבוֹא רֶצַח

יַאֲרִיךְ מַכְאוֹבָם כִּגְבוּלוֹת הַנֶּצַח.

אַדִּיר בַּמָּרוֹם! אָנָּא הוֹרִידֵנִי

מִמּוֹשַׁב אֱלֹהִים לִבְאֵר הַשָּׁחַת,

שָׁם אַהֲבָתִי אֵל בִּתִּי תִּרְפָּאֵנִי

מִכְּאֵב אָנוּשׁ וּמִמַּחֲלָה נִצַּחַת.

לוּ שָׁם אֶל אֶרֶץ תַּחְתִיּוֹת יָרַדְתִּי

אֶל מֶלֶךְ בַּלָּהוֹת בַּלָּאט צָעַדְתִּי

(שָׁמָּה לִימִינוֹ בַּת-אוֹנִי יוֹשֶׁבֶת

עַל כִּסֵּא כִּלָּיוֹן בִּדְבִיר צַלְמָוֶת,

שָׁוְא תַּחְפֹּשׂ עֵינָהּ הַנְּמֹגָה לַמָּיִם

נֹגַהּ אוֹר יוֹם וּבְרָק שֶׁמֶשׁ שָׁמָיִם,

לַשָּׁוְא אֶל יוֹלַדְתָּהּ נַפְשָׁהּ נִכְסֶפֶת,

אֲנִי הַרְחֵק מֶנָּה אֶתַע זוֹעֶפֶת)

אֶפַּח בָּהּ רוּחִי וּבְחֹם לִבִּי אַחֵם

לִבָּה הַקָּפוּא עַד כִּי יָשׁוּב יֶחִי

וּבְכוֹר מָוֶת גַּם הוּא, לֹא יָדַע רַחֵם

גַּם הוּא מִקּוֹל בִּכְיִי יֵרֵד בַּבֶּכִי.

אַךְ שָׁוְא אֲצַפֶּה, הֶבֶל אֲיַחֵלָה,

אִמְרת אֵל נַעֲרָץ תָּקוּם וּתְהִי סֶלָה,

וּכְמוֹ כּוֹכְבֵי אוֹר בַּמְּסִלּוֹת יַיְשִׁירוּ

וּתְקוּפוֹת לֶכְתָּם הָמֵר לֹא יָמִירוּ.

מִמַּחֲשַׁכֵּי שַׁחַת הִסְתִּיר פָּנֵיהוּ

עַל דַּרְכֵי הַשְּׁאוֹל לֹא יָשִׂים עֵינֵיהוּ;

כָּל חַי וִיקוּם הַמָּוֶת יִבְלָעֶנּוּ,

עַד בִּלְתִּי שָׁמַיִם לֹא יַפְלִיטֶנּוּ,

עֲדֵי עַל נִבְכֵי נַחַל הַבְּלִיַּעַל

תִּשֹּׁב הָרוּחַ, יִגַּהּ אוֹר זוֹרֵחַ,

עֲדֵי גַּם שָׁם שֶׁמֶשׁ בַּהֲדָרָהּ תַּעַל

קֶשֶׁת בֶּעָנָן וּבְלַיְלָה יָרֵחַ.

הַאֻמְנָם לִצְמִיתוּת מֶנִּי אָבָדָה

וּכְמוֹת גֶּבֶר חָדֵל דּוּמָה יָרָדָה?

הַאַף אֻמְנָם כָּל אוֹת לִי לֹא הִשְׁאִירָה

בּוֹ אֶתְנַחֵמָה עֵת זִכְרָהּ אַזְכִּירָה,

וַעֲבֹ­תוֹ­ת אֲהַבָה, בָּם יַחַד רֻתָּקוּ

לֵב אֵם וּבִתָּהּ, הֲכֻלָּן נִתָּקוּ?

הֲכִי לֹא נִשְׁאַר כָּל צָמִיד וָחֶבֶר

בֵּין רֹאֵי שֶׁמֶשׁ וּבֵין יוֹרְדֵי קֶבֶר?

לֹא, לֹא לִצְמִיתוּת הָאֵל הִפְרִידָנוּ,

רַק מֵעֵינִי, לֹא מֵאָזְנִי, נַעֲלָמָה;

עוֹד שָׂפָה וּדְבָרִים אֵל נָתַן לָנוּ

לָשִׂיחַ יַחַד מֵעִמְקֵי אֲדָמָה.

עֵת הַנִּצָּנִים יָמוּתוּ יִבֹּלוּ

וּמֵרוּחַ הַסְּתָיו עָלִים יִפֹּלוּ

כָּל עֵץ יֵחָשֵׂף מֵעָנָף עַד שֹׁרֶשׁ

וַעֲרִירִים יַעֲמְדוּ סִבְכֵי הַחֹרֶשׁ –

אָז תָּבֹא תִּקְוָתִי בִּי וּתְחַיֵּינִי

מַסְלוּל וָדֶרֶךְ אֶל בִּתִּי תּוֹרֵנִי:

לַשַּׁחַת אַקְרִיב כָּל זֶרַע זָרוּעַ,

כָּל עֵשֶׂב כָּל זָג מִפְּרִי עֵץ נָטוּעַ,

וּבְמַעֲבֵה הָאֲדָמָה אוֹתָם אֶזְרָעָה –

צִירֵי אֱמוּנִים אֶל בִּתִּי לִי הֵמָּה;

הֵם לִי לָפֶה וּבָם עִמָּהּ אֶשְׁתָּעָה,

אֶדְרוֹשׁ טוֹבָתָהּ, לָהּ שָׁלוֹם אָשִׂימָה.

וּבְשׁוּב הָאָבִיב מֵחֶבְיוֹן שָׁמָיִם

אֶל קוֹל הַזָּמִיר צִלְצֵל הַכְּנָפָיִם

אָז יַעֲלוּ הַקְּבוּרִים מִמְּשׁוֹאַת אֶמֶשׁ

יַחֲלִיפוּ חַיִּים מִזֹּהַר הַשֶּׁמֶשׁ,

וּמִזְרַע כָּל פֶּרִי מֵתוּ לָעָיִן

זוּ נָבְלוּ לַשַּׁחַת הָיוּ כָּאָיִן

יָשׁוּבוּ יוֹפִיעוּ בַּגַּיְא וָגֶבַע

עֹטֵי רִקְמָתַיִם וּשְׁלַל כָּל צֶבַע;

וּבְעֵת נִצְרָם יִשְׂתָּרֵג, רוֹמָה יָעַל,

יִטָּמֵן שָׁרְשָׁם בֶּעָפָר מִתָּחַת

וַעֲטִינֵי הַתְּהוֹם וּשְׂחָקִים מִמָּעַל

יַשְׁקוּם דֶּשֶׁן עֲדָנִים יַרְווּם נָחַת.

רַגְלָם עַד עִמְקֵי הַשַּׁחַת תַּגִּיעַ

וּבְאַרְצוֹת הַחַיִּים רֹאשָׁם יוֹפִיעַ –

צִירֵי אֱמוּנִים מֵאֵת בִּתִּי הֵמָּה

הֵם לָהּ לָפֶה, עַל יָדָם אֶתְנַחֵמָה.

כַּשְּׁבוּיָה בַּתָּפְתָּה אִם יַעַצְרוּהָ

וּרְאוֹת אָת פָּנַי לַעֲלוֹת לֹא יִתְּנוּהָ

מֵרִבֹּאוֹת פִּיוֹת פִּרְחֵי תִּפְאָרֶת

אֶשְׁמַע הוֹד קוֹלָהּ, אֶשְּׁמָעֶנָּה דּוֹבָרֶת:

כִּי גַּם שָׁם בִּמְקוֹם אוֹר יוֹם לֹא זָרוּחַ

בִּמְקוֹם אֲבַדּוֹן וָמָוֶת נָשָׁקוּ

עוֹד תֶאֱהַב נֶפֶשׁ עוֹד יָחוּשׁ הָרוּחַ

וַהֲמוֹן הַמֵּעַיִם לֹא הִתְאַפָּקוּ.

וּבְכֵן בָּרוּךְ אַתָּה לִי, גַּיְא וָגֶבַע,

וּבְרוּכִים כֻּלְכֶם, צֶאֱצָאֵי הַטֶּבַע!

עַל מַחְלְפוֹת רֹאשְׁכֶם אָשִׂים זֵר קַרְנַיִם

וַאֲמַלֵּא כּוֹסְכֶם מִטַּל הַשָּׁמַיִם,

וִיפִי הוֹד הַקֶּשֶׁת אַחַר הַגֶּשֶׁם,

הַמַּחְפֶּרֶת יִפְעַת אֹדֶם וָלֶשֶׁם

וִיקַר אוֹר עַרְבַּיִם בִּקְצוֹת רָקִיעַ,

אֲשַׁו עֲלֵיכֶם וַהֲדַרְכֶם אַגְבִּיהַּ.

וּתְהִי לִי לַחֹק: כִּלְבוֹשׁ תֵּבֵל קֶרַח

אֶלְבַּשׁ אֲנִי קַדְרוּת אֵרֵד בַּבֶּכִי,

וּבְשׁוּבָהּ לִלְבּוֹשׁ נִצָּנִים וָפֶרַח

תָּשׁוּב גַּם נַפְשִׁי הַיְּבֵשָׁה וַתֶּחִי.

פרידריך שילר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של פרידריך שילר (מחבר)
רקע
פרידריך שילר

יצירותיו הנקראות ביותר של פרידריך שילר

לכל יצירות פרידריך שילר בסוגה שירה

לכל יצירות פרידריך שילר

עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

חילוף משמרות

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

חילוף משמרות (מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העלייה דרשו החברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על “הקטנות” ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או-או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמלי – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה והרעיון ייהפך לפרזה ריקה ונבובה, לריביזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחולייתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור סתום של יניקה והענף פורש לכל עבר ורוח – גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.