מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

משלי לסינג

מאת: יהודה ליב גורדון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מִשְׁלֵי לֶסִּינְג / יהודה ליב גורדון

א. הַחִזָּיוֹן

בְּמַחְשַׁכֵּי הַיַּעַר הַהוּא, אֲשֶׁר נִסְתַּרְתִּי בוֹ כְּבָר פְּעָמִים רַבּוֹת לִשְׁמוֹעַ שִׂיחַת בַּהֲמוֹת שָׂדַי, רָבַצְתִּי בִּנְאוֹת דֶשֶׁא, עַל מֵי מְנוּחוֹת, וָאֲנַס כֹּחִי לְהַלְבִּישׁ אֶת אַחַד מְשָׁלַי רִקְמוֹת הַשִּׁיר וּלְהָבִיא צַוָּארוֹ בַחֲרוּזִים, כִּי כֵן נִסָּה לַ’פוֹנְטֶין לְהַלְבִּישׁ אֶת הַמָּשָׁל מַחֲלָצוֹת כָּאֵלֶה וַיִּלְבָּשֵׁהוּ. חָשַׁבְתִּי מַחֲשָׁבוֹת, קֵרַבְתִּי, רִחַקְתִּי; רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עַל מִצְחִי מֵרוֹב עֲבוֹדָה; עָמַלְתִּי, יָגַעְתִּי – וְלֹא מָצָאתִי; וָאָקוּם מַר בַּחֲמַת רוּחִי – וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַמָּשָׁל בְּעַצְמוֹ וּבִכְבוֹדוֹ עוֹמֵד לְנֶגֶד עֵינַי.

וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדּוֹבֵר בִּי וַיֹּאמַר: בֶּן אָדָם, לָמָּה תְכַלֶּה כֹּחֲךָ לָרִיק וְעִתְּךָ לַבֶּהָלָה? רָב לָאֱמֶת כִּי תִּתְכַּסֶּה בְמַעֲטֵה הַמָּשָׁל, וּמַה-לְּךָ וְלַחֲרוּזֵי הַשִּׁיר עַל צַוְרוֹנֶיהָ? הַאִם תֹּאמַר לְבַשֵּׂם אֶת הַבֹּשֶׂם? הִנֵּה זֹאת תּוֹרַת הַמָּשָׁל: מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעֵצָה יָכִין לֵב הַמְּשׁוֹרֵר; מִדְבָּרוֹ יִהְיֶה נָאוֶה וְקַל כְּדַבֵּר אַחַד הָאָדָם, וּבְלֶקַח מוּסָרוֹ – בִּינַת נְבוֹנִים תִּסְתַּתָּר.

עוֹדֶנִי מִתְבּוֹנֵן לַעֲנוֹת וַיַּעַל הַמַּלְאָךְ מֵעָלַי, וְאוּלָם אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹרְאַי מִתְלַחֲשִׁים, וְלֹא יַאֲמִינוּ בִי, לֵאמֹר: “לֹא נַעֲלָה הַמַּלְאָךְ מֵעָלֶיךָ וְלֹא נִרְאָה לְךָ מֵעוֹלָם! כִּי-אִם מִלִּבְּךָ הוֹצֵאתָ מִלִּים, יַעַן כִּי אֵין לְאֵל יָדְךָ לִכְתּוֹב מְשָׁלֶיךָ בְשִׁירִים, וַתְּשִׂימֵם בִּצְדִיָּה בְּפִי מַלְאָכֶךָ. אֲהָהּ, לָמָּה רִמִּיתָנִי”?!

כֵּן דִּבַּרְתָּ, קוֹרְאִי הַיָּקָר, לֹא נַעֲלָה הַמַּלְאָךְ מֵעָלַי וְלֹא נִרְאָה לִי מֵעוֹלָם, כִּי-אִם מָשָׁל מָשַׁלְתִּי וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ וַתּוֹסֶף לֶקַח. וְאוּלָם לֹא אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֲנִי הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר יְנַבֵּא חֲזוֹן לִבּוֹ וּבְפִי מַלְאַךְ אֱלֹהִים אוֹתוֹ יָשִׂים לְדַבֵּר.

ב. הַדְּרוֹר

“מַה-זֶּה תַּעֲשׂוּ פֹה”? שָׁאֲלָה דְּרוֹר רַכָּה בַשָּׁנִים אֶת הַנְּמָלִים הַחֲרוּצוֹת.

– “אֹכֶל לַחֹרֶף נְצַבֵּרָה!” – מִהֲרוּ הַנְּמָלִים לַעֲנוֹתָהּ.

– טוֹב מְאֹד מַעֲשֵׂיכֶן," אָמְרָה, “וְגַם אֲנִי כָּמוֹכֶן אֶעֱשֶׂה.” וַתָּחֶל לֶאֱסוֹף הֲמוֹן זְבוּבֵי מָוֶת וּפַרְעוֹשִׁים מֵתִים לְהָבִיא אֶל קִנָּהּ.

– “מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָךְ?” שְׁאֵלַתָּה אִמָּהּ.

– “אֹכֶל לִימוֹת הַחֹרֶף,” עָנַתָּה, “אִסְפִי-נָא גַּם אַתְּ אִמִּי, אֱסֹפִי. דַּרְכֵי הַנְּמָלִים רָאִיתִי וְחָכַמְתִּי”.

– “הַרְפִּי נָא בִתִּי!” הוֹכִיחַתָּה אִמָּהּ. “אַל-נָא תִּלְמְדִי מַעֲשֵׂי הַנְּמָלָה הָרוֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ כִּי לֹא דַרְכֵיהֶן דַּרְכֵי הַדְרוֹר אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמַיִם. הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָהֶם וְלֹא לָנוּ; כִּי נַחֲלָה טוֹבָה מֵהֶם הִנְחִיל לָנוּ יוֹצְרֵנוּ. בַּעֲבוֹר הַקָּצִיר, כִּכְלוֹת הַקַּיִץ, נִסְעָה וְנֵלְכָה מִזֶּה, וּבְאַרְצוֹת נֶגֶב, מָקוֹם שָׁם יְאוֹרִים חַמִּים רַחֲבֵי יָדַיִּם, נִישְׁנָה שְׁנַת מְנוּחָה, חָפְשִׁים מִדְּאָגָה וַאֲנָחָה, עַד אֲשֶׁר נִיקַץ לְקֵץ הַיָּמִים לְחַיִּים חֲדָשִׁים, בְּשׁוּב הָאָבִיב לְחַדֵּשׁ פְּנֵי הָאֲדָמָה.”

ג. הַשֶּׂה

יָמִים רַבִּים הִתְעַנָּה הַשֶּׂה תַּחַת יַד נוֹגְשָׁיו עַד כִּי כָּשַׁל כֹּחַ הַסֵּבֶל. וַיִּשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת לִרְאוֹת בְּעָנְיוֹ וּלְהָקֵל עֹל סֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ.

וַתַּעַל תְּפִלַּת הַשֶּׂה בְּעֵת רָצוֹן, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל הַשֶּׂה: צָדַקְתָּ, שֶׂה תָּמִים, כִּי בְרָאתִיךָ עָרוֹם מִכָּל נֶשֶׁק, וְאֵין מָגֵן לְךָ בְּיוֹם רָעָה. וְעַתָּה בַּמֶּה אֶתְקֹן אֶת הַמְּעֻוָּת הַזֶּה? הֲתַחְפֹּץ כִּי אָשִׂים מְתַלְעוֹת לָבִיא בְּפִיךָ וּפַרְסוֹת אַבִּירִים עַל כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ?

"לֹא, לֹא! קָרָא הַשֶּׂה. בִּקְהַל חַיְּתוֹ טֶרֶף אַל נָא תֵחַד נַפְשִׁי!

אוֹ אוּלַי – הוֹסִיף הָאֱלֹהִים – אָשִׂים חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֶיךָ וּמְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבֶּךָ?"

"הוֹי! – עָנָה הַשֶּׂה, הַנְחָשִׁים הַשְּׂרָפִים שְׂנוּאֵי נֶפֶשׁ כֹּל הֵמָּה.

– וּמָה אֵפוֹא אֶעֱשֶׂה לָךְ? – שָׁאַל הָאֱלֹהִים – אוּלַי אַצְמִיחַ קֶרֶן עַל מִצְחֶךָ וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפְּךָ אָשִׂימָה?

“אַף לֹא זֹאת, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! – הִתְחַנֵּן טוֹב הַלֵּב – כִּי אָז אֶהְיֶה נַגָּח כַּשּׁוֹר וּבְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה אַרְשִׁיעַ”.

– אַף אָמְנָם כֵּן! אָמַר אֱלֹהִים. כִּי-אִם לֹא תִהְיֶה לְאֵל יָדְךָ לְהָרַע לַאֲחֵרִים, אָז לֹא יִזָּהֲרוּ הֵמָּה מִנְּגֹעַ בְּךָ לְרָעָה.

"אִם כֵּן אֵפוֹא – נֶאֱנַח הַשֶּׂה וַיָשָׁב אָחוֹר – הַנִּיחָה לִי וְכַאֲשֶׁר הָיִיתִי אֶהְיֶה; פֶּן בִּהְיוֹת לִי הַיְּכֹלֶת יָבֹא בִי גַם הַחֵפֶץ לַעֲשׂוֹת רָעָה; וְטוֹב לִי לִנְטוֹת שִׁכְמִי וְלִסְבּוֹל עוֹד, מֵאֲשֶׁר יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעִי רַבִּים.

וַיְּבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת הַשֶּׂה בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשְׁכַּח רִישׁוֹ וְלֹא הִתְאוֹנֵן עוֹד.

ד. הַשּׁוּעָל וְהַנָּמֵר

מִי יִתֶּן לִי הַגְּבוּרָה וְהַמֵּרוּץ אֲשֶׁר לְךָ"! אָמַר שׁוּעָל מְקַנֵּא אֶל הַנָּמֵר.

– וּבִלְעֲדֵי זֹאת – שָׁאַל הַנָּמֵר – אֵין בִּי כָּל מְאוּמָה אֲשֶׁר תַּחְמוֹד יָפְיוֹ בִּלְבָבֶךָ?

“אֵינֶנִי רוֹאֶה כָּל מְאוּמָה”!

– וְעוֹרִי הַיָּפֶה הַנָּקֹד וְהַטָּלוּא? – הוֹסִיף הַנָּמֵר – הִנֵּה הוּא מָלֵא חֲבַרְבֻּרוֹת שׁוֹנוֹת וּשְׁלַל צְבָעִים, כַּחֲלִיפוֹת רוּחַ חָכְמָתְךּ קִרְבֶּךָ; וְלוּ לָבַשְׁתָּ כְּתֹנֶת עוֹר כָּזֶה וְהָיָה רוּחֲךָ מִבַּיִת וְעוֹרְךָ בַּחוּץ תָּמִים יַחְדָּיו.

"הִנֵּה בַּעֲבוּר זֹאת אֲמָאֵן בּוֹ! עָנָה הַשּׁוּעָל, כִּי זֶה כָּל חֶפְצִי לִבְלִי אֵרָאֶה לָעֵינַיִם כַּאֲשֶׁר הִנְנִי לִלְבָבִי וְלוּ חַנַּנִי אֱלֹהִים, וְנָתַן לִי נוֹצַת כָּנָף תַּחַת שַׂעֲרוֹתַי לִבְלִי יַכִּירוּנִי כָּל רוֹאָי.

ה. הָרוֹעֶה וְהַנּוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיִל

“הַשְׁמִיעֵנִי אֶת קוֹלְךָ, צִפּוֹר נָעִים,” אָמַר רוֹעֵה צֹאן אֶל הַזָּמִיר בְּעֶרֶב עָרֵב אֶחָד מֵעַרְבֵי הָאָבִיב.

“הוֹי! עָנָה הַזָּמִיר, הִנֵּה הַצְּפַרְדְּעִים יִשְּׂאוּ קוֹלָם יִשְׁרוֹקוּ, מִן הָאֲגַמִּים וּמִן הַיְּאוֹרִים, עַד כִּי אֵין נַפְשִׁי לְהַשְׁמִיעַ קוֹל רִנָּתִי אֲנִי. הַאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת שְׁרִיקוֹתֵיהֶם?”

"שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתָם! " עָנָה הָרוֹעֶה, אֲבָל לוּלֵא נִדְמֵיתָ אַתָּה כִּי אָז לֹא שְׁמַעְתִּים.

[הכרמל, שנה ג‘, תרכ"ב, גליון ב’ (כ' תמוז), גל' ד' (י"ב אב) גל' ז' (ג' אלול)].

ו. בְּרִיאַת הָאָדָם

חָפֹץ אֶחְפֹּץ לִבְרוֹא אֶת הָאָדָם – הִרְעִים אֵל הַכָּבוֹד בְּקוֹל גְּאוֹנוֹ מֵעַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ, וַיִּשָּׁמַע הַקּוֹל מִדַּבֵּר מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם.

אָז יָבֹאוּ שָׁלוֹם אֵש וּמַיִם וְעָפָר וַיִתְעָרְבוּ יָחַד; חֹמֶר גֹּלָם קרַץ מֵהֶם, וְהָרוּח בָּא וַיַעֲבֹר בּוֹ. בָּצֵק נָלוֹשׁ זֶה מֻנָּח לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם.

“מַה-דְּמוּת אֶעֱרוֹךְ לָאָדָם?” – שָׁאַל הַיּוֹצֵר אֶת כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם הָעוֹמְדִים עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ.

– תֶּן-לוֹ גֹּעַל פָּנִים! – קָרָא הַשָּׂטָן – וּבִגְבֹהַּ לִבּוֹ לָלֶכֶת תּוֹעָה בִּדְרָכָיו יַבִּיט אֶל תָּאֳרוֹ וְיִפּוֹל לְבָבוֹ.

– תֶּן-לוֹ עֵינֵי הַלַּיִשׁ הַמְזָרוֹת אֵימָה – אָמַר מַלְאָךְ אַכְזָרִי – לְמַעַן תְּמוֹגֵגְנָה לְבַב אוֹיְבוֹ בְּקִרְבּוֹ וֶהֱפִיצֻהוּ לְרַגְלָיו.

– יֵלֵךְ כַּתּוֹלָע עַל גָּחוֹן – יָעַץ מַלְאַךְ הָעֲנָוָה – לְמַעַן תַּזְכִּירֶנּוּ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יִזְחַל עָלֶיהָ מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּר מִשָּׁם, וְתָשַׁח רוּם עֵינָיו.

– תֶּן-לוֹ דְּמוּת הָאַרְיֵה – דִּבֵּר מַלְאַךְ הַגַּאֲוָה – לְמַעַן שְׂאֵתוֹ תְּבַעַת סוֹבְבָיו וּמֵרֹגֶז קוֹלוֹ יֵחַתּוּ, יִתְּנוּ לוֹ כָבוֹד וָעֹז, יָשִׂימוּ יָד לְפֶה וְיִדֹּמּוּ.

“וּמַה-בְּפִיכֶם גַּם אַתֶּם?!” דִּבֵּר הָאֱלֹהִים אֶל שְׁלֹשֶׁת הַמַּלְאָכִים רֹאֵי פָנָיו, הֵם מַלְאֲכֵי חֶמְלָה, חָכְמָה וְאַהֲבָה.

– לֹא מְזָרֶה פַחַד וּמֵפִיק אֵימָה יִהְיֶה הָאָדָם – אָמַר הָרִאשׁוֹן – הַעֲרֵה עָלָיו הָרוּחַ לְרַחֵם עַל אוֹיְבָיו, לִמְחֹל וְלִסְלֹחַ לָהֶם עַל פִּשְׁעֵיהֶם, לֹא דְמוּת הָאֲרִי וְלֹא עֵינֵי הַלַּיִשׁ יִהְיוּ לוֹ; הוֹד וְהָדָר תְּשַׁוֶּה עָלָיו.

– תַּמְשִׁילֵהוּ בְמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ – יָעַץ הַשֵּׁנִי – וְעַל כֵּן תֶּן-לוֹ רֹחַב לֵב, חָכְמָה וָדָעַת, וְיֵלֵךְ קוֹמְמִיּוּת.

– יֶאֱהַב וִיאֻשַּׁר בָּאָרֶץ! – דִּבֵּר מַלְאַךְ הָאַהֲבָה – אֵל רַחוּם וְחַנּוּן! עֲשֵׂה אוֹתוֹ כִּדְמוּתְךָ וּכְתַבְנִיתְךָ וִיהִי צוֹלֵחַ!

– “כֵּן דִּבַּרְתֶּם!” – נִשְׁמַע קוֹל שַׁדַּי מֵעַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ.

[כ“ו טבת, תר”מ]

יהודה ליב גורדון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה ליב גורדון
יצירה בהפתעה
רקע

אבל אשמים אנו

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

ומה היו כל בני-עירנו עושים מראשית השנה ועד אחריתה, אלמלא מיקולקה שהיה להם?

נוח היה להם לחיות בלי “תלמוד-תורה” בעיר, בלי “ביקור-חולים,” אפילו בלי פרנס הציבור מאשר בלי מיקולקה.

אביו של מיקולקה היה סנדלר עני, אבל השכור שבו היה גדול הרבה יותר מן הסנדלר. וכנוהג שבעולמם היה פוקד את אשתו לפרקים תכופים במקל ובאגרוף. והיא היתה משברת כלים בחמתה והלך לו הוא מרוב צער את “בעל-החבית”. ושוב מקל, ושוב אגרוף, וחוזר חלילה. דבר מנהג זה אינו סגולה בדוקה לפרנסה, ובשביל כך היה עני. אבל אצלם אין העניות ארסית כל-כך כמו אצלנו.

למיקולקה שלו לא דאג הסנדלר כלל, אף-על-פי שהיה בן-יחיד. פה מקום להעיר בדרך אגב, שהמלות בן יחיד, יתום, אלמנה, גרושה וכדומה, אף-על-פי שלכאורה הן מתורגמות לכל לשון, אין להן בתרגומן אותו המושג, שיש להן בעברית. לא לחינם נשארו אצלנו מלות אלו בז’רגון שלנו בצורתן העברית.

למיקולקה לא דאג הסנדלר, אבל אילו גם היה דואג לו, לא היה יכול לעשות בשבילו יותר ממה שעשה מיקולקה לעצמו.

מיקולקה התחבר עם נערים עברים; ולא רק שהיה תמיד שבע, אלא שהביא גם לאביו ולאמו חתיכות לחם-יהודים.

בשבתות הקיץ היה מסיר את המנורות מעל השולחנות ומקבל פרוסת לחם בשכרו. בשבתות החורף היה מבעיר אש בתנורים ומקבל אגורה ופרוסת-לחם. בימות-החול היה הולך לשחוט תרנגולת ומקבל אגורה שכר-הליכה.

וכבר ידע מיקולקה שצריך הוא לחכות בבית השו"ב עד שיתן לו הלז פתקה על השחיטה, משום מעשה שהיה, וגם את המעשה ידע לספר בדיוק.

ומלווה היה את הנערים אל חדרם; ואת הקטנים היה נושא על שכמו, ובחדר היה יושב ומחכה לנו עד… עד שיצאנו לאכול את ארוחתנו שלקחנו עמנו, והצטרף עם כל אחד מאתנו.

אכלן גדול היה מיקולקה.

אבל מבשר וחלב זה אחר זה היה נזהר. יודע היה שדבר זה אסור.

ומדבר היה ז’רגון כמומחה לדבר. ולא עוד אלא שלימדנוהו לברך על הלחם, על נטילת-ידים, על הפירות, אפילו “מודה אני” ו“קדיש” היה יודע. ראוי היה מיקולקה להיות ריש-דוכנא בחדר של מלמד-דרדקי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.