מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

[מה לאחותי כי חשבה]

מאת: יהודה הלוי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

"מַה לַּאְחוֹתִי כִּי חָשְׁבָה

יָמִים עַל מָצוֹר נִצְּבָה?

יוֹנָה, מַה לָךְ תִּתְנוֹדֲדִי,

כְּצִפּוֹר עַל גָּג תִּתְבּוֹדֲדִי,

לֵאמֹר: מָתַי בָּא מוֹעֲדִי?

בִּטְחִי לָךְ מֵאֲשֶׁר תִּפְחֲדִי –

הֵן תּוֹחַלְתֵּךְ לֹא נִכְזְבָה,

הוֹחִילִי הִנֵּה קָרְבָה!"

"הַיּוֹם כַּמֶּה אוֹחִיל צֳרִי

לָחְלִי, חֻלֵּיתִי מֵחֳרִי

אַפָּךְ, וַיֶחְשַׁךְ תָּאֳרִי

אָכֹל מִמַּעְלָלֵי פְּרִי,

וּבְתַנּוּר לוֹהְטִים אֶשְׁכְּבָה

מִיּוֹם שִׂמְחָתִי עָרְבָה!

וַיֹּאמרוּ אוֹיְבַי: נוֹאֲשָׁה

זֹאת מִישׁוּעָה, כִּי בוֹשֲׁשָׁה.

חֵי גּוֹאְלָהּ – אֵיךְ לֹא חֻפְּשָׁה,

לָנוּ לִצְמִיתוּת נֻטְּשָׁה?

אָכֵן לַשֶׁקֶר כָּתְבָה

חָזוֹן, וּנְבוּאָה נִכְתְבָה!"

"דַּי לָךְ, רַעְיָתִי, הִנְנִי

מַשִׁיב כָּבוֹד אֶל מַחֲנִי,

אַכְרִית זָר מִנַּחְלַת בְּנִי,

וּשְׁמִי אוֹדִיעַ, כִּי אֲנִי

לִגְאֹל נַחְלָתִי אֶקְרְבָה,

לִרְפֹּא לִמְשׁוּבָה שׁוֹבֲבָה.

הוֹמֶה לִבִּי עֵת אֶזְכְּרָה

אַהְבָה מִקֶדֶם נוֹצְרָה,

לָשׁוֹן לֹא תוּכַל סַפְּרָהּ,

כִּיקֹד גֶּחָלִים בּוֹעֲרָה,

רוּחַ קִנְאָה בִּי נָשְׁבָה,

עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה!"

יהודה הלוי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יהודה הלוי
יצירה בהפתעה
רקע

נוח להקפיד

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

שרוי הוא היום ברוגז ונוח להקפיד על-כול ועל-כול.

בכל אותן השנים שהוא מכהן דוקטור מדיציני, לא היה עדיין עליו יום קשה כזה.

בניו הקטנים חזרו מבית-הספר נכנסו לחדרו לברכו, והוא נותן בהם עין מלאה קפדנות-מגבוה. הם יוצאים נעלבים.

רעיתו נכנסת אליו, צוחקת ומספרת איזה ענין לוקח לב והוא מעמיד עליה פנים של סבלנות מתוך אונס. כרגע היא מפסיקה בפטפוטיה, נעלבת ושותקת.

ופתאום נדמה לו, שהיא שותקת בזדון, כדי להכעיסו. הוא מתחיל לבקש אחר איזה מבטא גס, בכדי לפגוע בכבודה.

השפחה נכנסת ומודיעה, שחולים מחכים בפרוזדור.

והוא משמיע תרעומות באזני רעיתו, מתוך הקפדה כבושה קצת, על שלימדה את השפחות להיות נוהגות באדון הבית קלות-ראש. נכנסות בשעת שאינן קרואות. ובכלל הוא מוצא חסרון בביתו, שחדר-המזון קרוב יותר מדי אל הטרקלין.

והיא עונה בהקפדה של תמהון, כי בנוגע אל השפחות מנהג זה לא חדש אצלו. כמדומה לה, שהוא עצמו התיר להן את הדבר בשעות הקבועות לביקור-חולים. ובנוגע לחדר-המזון, הן לא סוף חודש היום, ולא עתה היא העת לעקור דירה מבית לבית.

על ידי תשובה זו הוא בא לכלל כעס ופוסק וקורא עליה “פתיה”.

עלבון כזה עוד לא שמעה מפיו עד היום.

והוא בעצמו רוצה למצוא את הסיבה למעמד נפשו המשונה היום. ואינו יכול למצוא.

מה היום מיומים? מה נשתנה?

ערב פסח היום.

ומה בכך? גם בשנה שעברה וגם בכל השנים היה ערב-פסח!

היו שנים, שנדמה לו, שאינו מכיר כלל בחשבון הלוח העברי. ואינו יודע ומרגיש באותם הימים. אבל זו היתה מעין אונאת עצמו. אמת, שמאכילת חמץ לא היה נזהר, אבל את הימים, וביחוד את הלילות לא שכח. אילו היה שוכח, היתה היא מזכירתו. היא זהירה תמיד להכין מצות לאותם הלילות, ועוד איזה דברים היא מכינה אז. יש לה סיפור מעשה מיוחד בנוגע לכל זה. סוף אשה לפתיות. היא מתייחסת באיזה צד של קירבה לאיזה של“ה, תנא או רב, אלהים הוא היודע מי היה ומה היה של”ה זה.

וגם בחוסר-ידיעה זו יש הרבה מאונאת עצמו. מפני שבמקצת הוא נהנה מן ההכנות שלה, וגם הוא מצדו מתייחס למשפחת הורוויץ, וגם בבית אבותיו היו אוכלים בלילות אלו, “בורשטש” אדום, זכר לעלילה הידועה, שהעלילו פעם אחת על אותו של"ה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.