לוגו
שלושה פרקים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

באיזה מקום בווייטשפל אשר בבירת אנגליה הענקית, רבת העליליה, רבת הכבוּדה ורבת הכוֹבד, מזדקרת ועולה רחובה צרה וקצרה ו“סמטת המסגד” שמה. באותה רחובה בית, אשר חנות לממכר מים מינראַלים ועתונים מימין לפתחו, תמחוי זול בשביל פועלים משמאל לפתחו, ומעבר לפתחו, במסדרון – שלבים על גבי שלבים, מאובקים, מושחרים ורקובים, כשִני בעל-הבית הזה, הזקן. ממעל לשלבים – מקום פנוי, דלת ומעון נמוך, עֲלִיהָ. באותה העליה היתה לפנים הביבליותיקה הרוסית ו“חדר-המקרא שלא על מנת לקבל תשלומין” שלה.

המפקח על אותה הביבליותיקה היה איוואַן אלכּסיוביץ אלכּסיוב, רוסי גביח כבן חמישים ומעלה, גולה מארץ-מולדתו וגֵר-גָר בשכונת היהודים אשר במזרחה של לונדון זה שנים רבות. רבים מגרי הגיטו אשר ידעוהו פנים, בראותם אותו משוטט ברידאקציות, בבתי-הדפוס, בבתי מזון ובמקומות של ציבור יהודיים, ולא ידעו את שמו ועסקו, חשבוהו ל“שלהם”, אף ע פי שחוץ מזקנו היתה צורתו, וביחוד חוטמו, רוסית טיפוסית. אחרים, להפך, סיפרו בשמחה על אלכסיוב הרוסי, אשר בין היהודים חלקו, ותלו בו יופי של אגדה על דבר עברו המזהיר, איך שהיה מתחילה שר קוֹזאַקי וכו' וכו'.

שר גדוד קוזאקי לא היה אלכסיוב מימיו, אבל גדול וגבוה היה האיש, מהלכו במרוצה מכוונת, תלבשתו ברישול מכוון, לחייו לבנות ומלאות, וזקנו ארוך, שחור, חיוור זעיר-שם, פטריארכלי, עשוי, מסורק ורטוב תמיד באיזו לחלוחית. בשערות ראשו, להפך, לא נמצאו כל חוטי כסף והיו מסובכות וארוכות. עיניו לא היו אלא שתי חיתי"ן קטנות, כהות ובעלות הבעה בלתי ברורה, קצת מזקנה וקצת בגלל המשקפים אשר כּיסוּן. בכלל, בכדי שלא להאריך, היה איוואן אלכסיוביץ אדם בעל צורה, אחד מאותם בעלי הצורה העושים רושם על ישרי לב ושותלים רגש כבוד בלבותיהם. אלא שבשעה שהיה מסיר את משקפיו מעל חוטמו ומרים מבלי משים את זקנו, שעל ידי זה היה מתגלה פי כותנתו הנרפש והמגואל, היה רעיון צדדי בוקע בלב הרואה וטורדו, כי האיש היה הולך וזקן וכי שרוי הוא בלא אשה.

איוואן אלכסיוביץ היה המפקח: היה מאסף ממון לתכלית זו אצל מכריו הרוסים האמידים ועל ידיהם גם אצל האנגלים הליבראלים דורשי חופש רוסיה, אף על פי שהוא, אלכסיוב בעצמו, ידע, בכל עשרות השנים אשר שהה בלונדון, רק לבטא מספר מלות אנגליות בלי שום קשר ובאופן רוסי ובמבטא רוסי המעורר לגלוג בקול. בהבדל מבני ארצו הצעירים הפליטים, השוכנים בין היהודים, שלומדים לומר, לכל הפחות, “גוּטֶרר בּררוּדֶרר” וכיוצא בזה, לא ידע אלכסיוב אפילו מילה יהודית אחת, חוץ מ“עסק” שבה היה מתכוון להשתמש לצורך ושלא לצורך.

כל עסקו של אלכסיוב בלונדון היה – “הביבליותיקה שלו.” עסקים אחרים לא היו לא. היה כותב בעצמו את כל מכתבי הבקשות להוצאות-ספרים ולעתונים רוסיים, שייטיבו לנדב ולשלוח את כל מה שהם מוציאים בשביל “הביבליותיקה הרוסית החפשית”, ורובם של העתונים והתוצאות הפרוגרסיביים היו נענים ושולחים. במעונו הפרטי של איוואן אלכסיוביץ נצברו גלי גלי ספרים, בּרוֹשוּרות, גליונות, בלי שום סדר, והמלחמה התמידית היתה נטושה בינו ובין הנלהבים והמובהקים שבין המבקרים-הקוראים היהודים, שבית-בליעתם היה רב ממה שהביבליותיקה יכלה לספק, ודרשו, איפוא, בכל תוקף, שיואיל איוואן אלכסיוביץ למסור להביבליותיקה את כל הנמצא בביתו, כי “למה זה תרקב ספרות שלמה אצלו, אוצר בלום, בלי כל תועלת חברתית?!.. הלא מוטב”… והדברים ארוכים.

איוואן אלכסיוביץ היה המפקח. שתי נגינות היו לו בקולו ובאחרות לא השתמש: אחת – בשעת שיחה עם חבר פוליטי ידוע, עם איזה נדבן או עם “בּאַרישניה” קוראת – היתה באה בלחישת-הקֶרֶב, בהתגנבות אל תוך לבו של בן-שיחו, בהי-הי-הי פסוק שבאמצעיתו, בהתחלת “וידיטיה-לי, וידיטיה-לי?” בסימן השאלה, ועל כל אלה קרום של איזה רוך, של איזה טוב-לב וצדקת נפש; השניה – בשעת דיבור אל הממונים מטעמו בחדר-המקרא או אל המורדים בו ודורשים ממנו במפגיע את הספרים הגנוזים באוצרותיו (פֶּרוּן הוא היודע, למה היו דרושים לו אותם ספרים ולמה התעקש לגנזם?) – בהעברת ענן על הבבות, בהרעמת החוטם העבה והכחלחל, בכינוי דוקר “בּאַטיוּשקה מוֹי”, בנענוע ראש של תוכחה שהיה בו בכדי להוכיח, והעיקר: ההתחלה “רואים אתם, רואים אתם, רואים אתם!” היתה באה משולשת ובסימן הקריאה. –

איוואן אלכסיוביץ היה המפקח; ואולם משרתיו עושי רצונו – שמוטל עליהם לשבת כל היום ועד האשמורה בלילה בחדר הביביליותיקה והמקרא, לכבד את הבית ולהמציא מים לצמאים, לחלק את הספרים והעתונים בין המבקרים, להיענות לדרישותיהם, לטפל בהם ולבוא בדין ודברים בלתי פוסקים עמהם – היו בחורים אידיאליסטים מילדי העברים, אשר חלקם נפל להם בנעימים: כל אותן המלאכות המנויות למעלה וששה שילינגים משכורת לשבוע בכסף אנגליה לקנות ליטרא לחם וציר דגים מלוחים בכל יום ויום. בּרוֹשוּרות ועתונים היו קוראים חינם.

הממונים – מראשית דברי ימי בית העקד על התמנותו של נילמאן – היו מתחלפים חדשים לבקרים ואי-הסדר אשר בקטלוגים וברשימות שמות הקוראים וברשימות הספרים היה למופת. חלקים שניים בלי חלקים ראשונים, ז’ורנאלים בלי שערים, קונטרסים בלי כריכות – והכל מבולבל ומעורב ומסוכסך ולא על מקומו. ובֵילֶה, עלמה מגודלה, אמיצה, זקופה, שתקנית, שהיתה באה יום-יום ומבקשת את ה“איכרים” לטשכוב, היתה שבה פעם בפעם על עקבה בידים ריקות ובשתיקה של אי-רצון, מפני שידעה, כי צריך להיות הספר הזה כאן, צריך, ואף-על-פי-כן אינו בנמצא! היא היתה מבלי-משים מניעה בראשה היפה, המכתר שערות יפות, ויוצאה ריקם, זקופה, שתקנית.

הרחק-הרחק וקרוב-קרוב, באותם המדבריות הקרים, באותן הערבות הבוערות, הסתכסך והתחולל אותו הדבר הפשוט כל-כך והבלתי מובן כל-כך. שם נמשכו המסעות, שם עברו הפקידים, שם עופפו החצים, שם ננעצו הכידונים, שם התגוללו הכדורים ונרמסו האנשים – שם היתה ה מ ל ח מ ה. וכאן, בזוית זו, בחדר-המקרא, ישבו הרבה מאותם פליטי החרב, מאותם הנמלטים, ובלעו את הידיעות הבאות ולעסוּן ואכלוּן, כאכול איש, אשר לחמו לו, את לחמו!

פליטי החרב, הנמלטים, היו באים יום-יום, יורדים מעל הספינה, חדשים-חדשים, עד לאין קיץ. בלילה היו לנים שלושה על רפידה אחת, או היו מתהלכים בחוצות, מתהלכים ולא יושבים, כי קרים היו הלילות, ולשבת על מקום אחד אסור גם מטעם הרשות. וביום היו ממלאים את הפרוזדור הקטן והעקום אשר ממעל לשלבים ואת חדר-המקרא, היו שותים מים, מפהקים, שומעים חדשות, יושבים על הספסלים, נרדמים. איוון אלכסיוביץ היה בא בטיסה לרגע אחד גם הוא אל הבית, לפעמים בצהריים ולפעמים בערב, והיה מרעים את בבותיו ומפקד: “אסור להתנמנם! אין כאן אכסניה, רואים אותה?! קראו, קראו את הפּרֶיסה! התפתחו!”

ימים ולילות היו עוברים, והאנשים היו נהפכים ל“פרצופים”, הפנים לגזרי פחם, הבגדים הישנים לטלאים, גופים בריאים למקלות דקים ומעילים בעלי-קצוות – למקטרנים קצרים. בעלת המעון מתחת התחילה להתרעם ולגרש מן המסדרון שממעל להשלבים, ואולם קול הצפצוף שלה לא נשמע. “הירוקים” תפסו את המקום והיו ניצבים שם מן השעה השביעית בבוקר עד השעה העשירית בערב, מועד היסגר הביבליותיקה. ושם, באותו המקום, סבלו את שממון-החיים, ושם היו מתַנים את דבר תנאי קיומם ומתגרים בבעלת-הבית ונלחמים בה וחוששים מפניה ומספרים דברים על טיוליהם בלילות ועל פגישות שונות. הבאים קצת בימים הזכירו גם שמותיהם של המיסיונרים, המצאותיהם, דרשותיהם ו“אינסטיטוציותיהם”, לעגו להם ולפיתוייהם אפילו לא ב“קא סלקא אדעתך”, ובקולם היו געגועים כבושים על האוכל אשר היו מוצאים שם אלמלי חפצו לשמוע. והצעירים הידענים והשקדנים הפסיקו באי-סובלנות את “השיחות הבטלות”, וגילגלו דברים על שיטת מפלגה זו ומפלגה זו, והתנגחו בהלכות “מקח נוסף”, וחידדו לשונם ומוחם, ומצאו בזה איזה סיפוק-נפש, והנהיגו באותו מקום סדרות של אסיפות-ויכוחים על הסוציאליזמוס ועל האנארכיזמוס ועל האהבה החפשית ועל “למה דוקא ארץ ישראל” ועל סיבות הקריזיסים המסחריים ועל אפני הנהגת המלוכה, והכל עם יושב-ראש וזכות-הדיבור והפסקת-הדיבור. על עבודה ועל מציאות עבודה – על זאת המעיטו לדבר. האנשים לא רצו לעסוק בדברים בטלים.

ליטאי אחד, מעל גדות הנימאַן, במאַרינאַרקה נוצצת מרוב מיץ חוטם אשר נּגב בה ירחים ושנים, יהודי כבן שלושים וחמש, רזרבי ממדרגה שניה, בעל “אשה וארבעה אפרוחים, ברוך השם”, מעשן קצה-שיור של מה שהיה פפירוסה ומספר על תשובתו המחוכמה למיסיונר אחד. באקראי נכנס “אליהם”. את “היוד” הם מקבלים, את “היוד”. הלב דפק, בכל זאת. פגשוֹ איזה “שור-הבר” – סנטר משולש. “שלום עליכם!” – נו… – “מהיכן יהודי? מרוסיה? ברחת מפני המלחמה? מיאנת לעבוד?” – והעיניים אורבות, אורבות, אם לא “חטף” פה איזו “מציאה”, מביט – הגנב! – ודובר: “ולאדוֹשֵׁם (ולאדוני) אתה רוצה לעבוד, ר' קרוב, אם לא למלך?”… הא, לאן הוא נוטה… ברם הוא, הליטאי, אינו נופל מפניו הטמאים – למה יתיירא מפניו? – ועונה ישר: “אם אני רוצה לעבוד לאלוהינו – זה לא עסקך, בוודאי אני רוצה, אבל אתם עובדים לעגל הזהב”… מה? ישר אל תוך עצמותיו!

ואחד, צעיר ממנו, ספק בסראָבי, ספק בן רוסיה הלבנה, בעל פנים אדמדמים מעלים חן עם עיני אילה תמימות, תולה עצמו על כלונסאות השלבים, מנענע ברגליו וקולו מלא ריר ונחנק מהתפעלות: לוֹ רוצים להוכיח, של-“ס.ס.”. אין פרוגראמה של מינימום?! לוֹ…

החבורה מתפזרת ונאספת, מתפזרת ונאספת. הנה אחד מביע איזו דעה מתמיהה. איש אינו מתווכח עמו. פתאום נעשה הוויכוח לא-נוגע לכל…

חבורה חבורה וקלוּב שלה. המשוררים, האמנים והעשירים משתמשים בבתי-המרזח ובבתי הקהילה המפוארים לבית-מאספם. לאנשי-הצבא, בין גימנסטיקה ולימודי המערכה, ישמשו בתי המחראות לעישון ולקלוּב. לאותו ההמון בעת ההיא לא היה קלוּב אחד מלבד אותו חדר-מקרא אשר בסמטת המסגד. לפנים מן הקלעים, בצותא חדא עם הממונים, מחלקי הספרים, מצאו מפלט, כבוד ומבטים של סקרנים נעימים, הרבה מעושי היסטוריה ידועים, בבואם הלום. שם נערכו בימי השבתות, שלהם ושלנו, שיעורי ציבור פוליטיים על ידי מדיניים מפורסמים, נערכו “קונצרטים” ו“חגיגות” ונתוודעו בחורים ובחורות אלה לאלו. בקירוב-מקום לאותה הקטנה, השחופה, בת השתים-עשרה, אשר היתה יושבת כל הנשפים בתוך אותו העשן-האבק ועוברת בעיניה השחורה-הבוערות על כל התוצאות האי-ליגאליות, אשר ברוסיה – המקום שמשם באה היא ואמה זה עתה – לא מצאתן; בקירוב-מקום לצמתה, השחורה כעפעפיה, אשר התפתלה מאחוריה, בילו שעות ארוכות נפשות הרבה והתחממו ברטט גויות הרבה, כשהן חושבות ומצפות ברעדה עד שיקום הממונה ויכריז:

– השעה העשירית… הביביליותיקה נסגרת!

והחום יתנדף… והלילה יתחיל… הלא אז יתחיל הלילה…

וממחרת יבואו ויספרו. הלילה לא היה קר ביותר… כלומר: אתם משווים לכם בנפשכם… היאך, ללון כל הלילה על פני חוץ… פוגשים בנודדי ליל… נלחמים עם השוטרים, נאבקים עם השינה… מה מעניין הדבר ומה נורא… לא, דוקא לא-נעים ודוקא לא-מעניין… אין זה כמו שאתם משערים… לא קשה ולא נורא… כוָנתנו: צריכים הייתם לנסות בעצמכם… בלי זה – מה אתם יכולים לדעת? מה בינתכם?.. איזה דבר-אכילה, אמנם, לא היה למותר, אבל הלילה… כן, הלילה לא היה קר ביחוד…

– הממונה! מפני מה אין מים בכד? אני רוצה לשתות…

הממונה עובר אל בעלת הבית מתחת ומביא משם כד מלא מים. אותו הבחור בעל המצח החיוור והמרובע כגליון קטן של נייר, שתלבשתו תלבושת בעל-בית וגרונו ארוך ורזה, כאותם הגרונות המצוירים בקריקאטורות, מתנשא ממושבו, מאצל הירחון “המחשבה”, ניגש ומוזג לו כוס אחר כוס ושותה. אחר-כך הוא מזדקר ממקום שתיתו בהחלטה מוחלטה לגשת אל אותה הקטנה, “בעלת העיניים”, הקוראת, ולבקש ממנה שתלוה לו “פֶּני”… דוקא אליה… היא אינה עניה, כנראה… אמה תתן לה בשביל להלוות לו… אגורה אחת – פרוסת-לחם בבית התמחוי אשר מתחת… דוקא אליה… היא תרחם… הבחור עושה שני צעדים – ושב אל “המחשבה”.

ואותה בעל העיניים, השחופה, יושבת וקוראת. ומסביב-סביב לה יושבים וקוראים, עומדים וקוראים: את היומנים ואת השבועונים, את הפוליטיים ואת המצוירים, את “הניצוץ” ואת “רוסיה הריבולוציונית”. פנים שחומים, יבשים, נוחים, יגעים, זועפים, מרושלים, נמוגים. אין מה לחכות ואין מה לעשות. על השולחנות מתגלגלים: “דבר-העובד”, “מעשה-העובד”, כרוניקה בשביל האיכרים", “אדמה וחופש”…

ככה חלפו ימים, ימים ושבועות, ימים וירחים.

 

ב    🔗

הדבר לא נפל בזוית. לא לפתע בא הדבר. הן, באמת, זה מימים ימימה אשר הכל ציפו לו ואשר הכל האמינו בו, יתר מזה: מיום אשר נבראה הזוית ציפו, בעצם, רק לוח, האמינו רק בו. אבל יהי אשר יהי: הדבר נפל!

המלחמה במזרח הרחוק חלפה זה כבר, אותו הערב-רב הבורח מ ש ם, בגוונוֹ הנורא, התנדף קצת; מעטים, רק מעטים ממנו, מצאו עבודה בבתי היזע אשר בוויטשפל, עד כדי שלא למות. אבל בין כך וכך – ומן הזוית נתנדף. אחדים ממנו מצאו להם מקום בבית-המזון שמתחת, אשר עם גידול ה“תנועה” נתהפך, על-פי האיניציאטיבה של אלכסיוב, למכון ציבורי על יסודות מתקדמים ולמאסף לכל הכוחות הפרוגרסיביים, ובאחד מחדריו באה לגור אפילו הרידאקציה של העתון “המבשר החדש”, וכך עלה לו לאותו הבית, שבאחד מחדריו חתכו שיורי בשר מתמול שלשום והכינו קוטליטים ושאר מזון גשמי מבריא, בשני – גזרו המספּרים גזרי נייר מעתונים ריבולוציונריים, חזרו והדפיסום, העתיקו, הודיעו, הגיהו והכינו מזון רוחני – גם כן מבריא.

הדבר נפל! יש אשר נדמה, כי העתונים, אשר הדרישה עליהם רבתה מיום ליום, הביאוהו, ופתאום לפתע הביאוהו. חיים חדשים; הכול מתחדש; סער כי יעבור ביער…

כמאז היתה הביבליותיקה נפתחת בעשר שעות ונסגרת בעשר שעות; כמאז היו מתווכחים ומעשנים במסדרון; אבל במטאטא של הביבליותיקה, ביחוד מאז בא על משמרתו הממונה נילמאן, לא השתמשו עוד, כאילו נחשב כּיבּוּד-הבית לאי-כבוֹד, לדבר יתר, לחילול-הקודש, עכשיו כשהדבר נפל וכבר בא… וקולות המתווכחים במסדרון, שאמנם מעטו בהימעט אותם ההמונים הבורחים, קיבלו צלצול אחר… מנבאי הרעות נדמו; הפיקחים ומצדדי המציאות, שהיו מוכיחים תמיד, כי “עוד רחוק היום” – הפכו את לשונם לצד אחר. נאמנים נשארו, איפוא, אל המציאות!

איוואן אלכסיוביץ לבש צורה של חג; ראשי ארכובותיו חוללו בלכתו ברחובות. איזה מין שינוּס-מתנים נתגלה בכל תנועותיו ובכל הליכותיו. עתה ראה ונוכח, כי לא לחינם חלפו כל ימי חייו בנכר, לא לחינם סבל כל תלאות הגולה. הוא נלחם במשטר הישן וניצח. הוא התחיל מבלי משים לשים לב יותר לעניני הביבליותיקה, להשתדל שלא תחסר בה אף אחת מן החדשות העפות המופיעות. אמנם, גרמה עת המבוכה בהכרח, שאי-הסדר יגדל, ואיש אינו אשם בזה, אבל בכדי לשכך את מוסר-כליותיו לגמרי, מצא לנכון להדיח ממשמרתו ממונה אחר ממונה, עד אשר לבסוף מצא את נילמאן הראוי וההגון כל-כך לאצטלה זו – וינח לו.

נילמאן, אינטליגנט יהודי מערי רוסיה הפנימית, מי שהיה “משתּלח” לסיביריה וברח משם, היה ליד-ימינו של איוואן אלכסיוביץ, לעוזרו ולסגנו בכל אשר פנה, אף על פי שאלכסיוב לא היה לגמרי בן-מפלגתו. אלכסיוב, שהיה מין הריבולוציונרים הרוסים הראשונים, ממפלגת “רצון העם” בשעתה, לא עלתה גם על דעתו האפשרות להיחשב על מפלגת החדשים שמקרוב באו, הם הסוציאל-דימוקראטים. זה היה לא לפי כבודו כלל, לא לפי כבודו ולא לפי דעותיו, רואים אתם?! נילמאן, להפך, לא יכול לצייר לו את עצמו בשום אופן בתור לא “סד”ק איסקראי ממדרגה ראשונה"! כי כלום מה? כלום מוחו אינו מסוגל לקלוט את הדעה המדעית האורתודוכסאלית בכל היקפה? והרי היה מעשה, והוא נסע מחרקוב למוסקבה, ובאותו האתיק ישב גם עוזרו של הפוליצמיסטר הפולטאבי, ונכנסו בדברים, והוכיח לו הוא, נילמאן…

נילמאן אהב מאוד לספר סיפורי נפלאות מעין אלה, מעשיות על דבר ויכוחים עם שרים ורוזני ארץ במסעותיו אשר נסע. ואף על פי שקולו, מרוב ויכוחים והוכחות, היה צרוד תמיד ודומה קצת לקולו של שיכור, הנה מבטאו הרוסי (על האמת חובה להודות!) היה נכון ומודגש למדי, ובו, עם ההתחלה המתמדת “יאַ טאַק פּוֹנימאַיוּ” ביחד עם מקסם זקנו הרך, צוד צדה את בּילה, העלמה הזקופה. ממנו, כעלותו על משמרתו, השיגה לבסוף את ה“איכרים” של טשכוב ולו ילדה בן.

פיזזו קרני השמחה בכל קרן וקרן שבאותה הזוית. בבוקר בבוקר היה כל אחד מהם משכים ועומד בהכרת אותו הדבר שנפל… ידי אלכסיוב היו מלאות עבודה לערוך נשפי צדקה ומחולות של צדקה לטובת הדבר שנפל… ודוקא תחת דגל הסוציאליסטים-הריבולוציונרים! והנה גם הנשפים, גם המחולות קיבלו צביון אחר… נראו פנים חדשים; יצאו מחוריהם חברים ישנים אשר עד כה עמדו מרחוק… איזו בטיחות חדשה נשמעה בפעמי המחוללים… רוח כנפי מלאך האמניסטיה נשב בהם… לשבוע הבא – ברוסיה!..

נילמאן נסמך בכל על פטרונו. בחדר-המקרא רבה העזובה משעה לשעה – אבל מי ישים לזאת לב? בקרוב לא יהיה כל צורך בזה. הוא היה יושב ומשרטט באותיות רוסיות גדולות ונאות: “קונצרט וחגיגה לטובת הצלב האדום”. חבל, שאינו יודע יהודית. איוואן אלכסיוביץ מוצא, שצריך היה גם להוסיף את תוכן המודעה ביהודית מתחת, אבל לא הוא ולא בילה אינם יודעים יהודית!

אל הקונצרטים היו באים גם שנים-שלושה רוסים, ואיוואן אלכסיוביץ היה תוחב פרח אדם בכנף בגדו העליון וטוען לפניהם, שהוא הולך ומתחדש ומתנער ונעשה לנער, לצעיר, עם רוסיה הצעירה, שהתחדשה והתנערה, רואים אתם? והכל היו, אמנם, רואים, שאיוואן אלכסיוביץ הוא בריא למדי ומחבבים אותו ומאמינים בעם הרוסי ובכל טוב ושוכחים את דברי הריבות שנפלו ביניהם על הספרים, שאין אלכסיוב רוצה להוציאם מאוצרותיו עד היום. ואפילו חיים נחמן, העוזר הראשי ב“המבשר החדש”, בונדאי וילנאי, פייטן קצת ולאומי קצת, חצי סופר וחצי מסדר-אותיות, עקשן ומעמיד על דעתו, שמשום-מה היתה תמיד איזו טינא בלבו ל“האי פוֹניה”, משלים עמו בשעה זו!

יפה ומלאת זוהר היא שירת התקוה, תקות החיים! יפה ומזיל עדן הוא הרעיון, כי המונים, המונים, בריות, אנשים, אשר היו מאות-שנים מרמס רגלים, שפלים בעיני עצמם, נמקים ברעב, זבל שלא נברא אלא לדשן כרסים מנוולות של חזירים אכזרים והולכי בטל, מתעוררים לתקומה, להכרה, להסרת עול ולהתחלה של חיי אנוש, של חיים מלאים שובע נעים ודעת מענגת; לא עוד היסורים המשפילים, המדכאים, האיומים… מזהיר וממלא את הלב הערצת אלים היה הרעיון על דבר אותם הצעירים והצעירות האמיצים, הטהורים, השמחים והצוהלים בנשאם את דגל-החופש ברחובות מול טעוני רצועה נמשלים לבהמה, אותם בני העלומים, הרכים ככבשים והנוקמים כנמרים, אותם הצדיקים הגמורים, המוסרים עצמם ועולים על עצמם… כיסתה לרגע בצעיף את פניה האמת הערומה, נשכח לרגע כל אותו הניגוד הפנימי, נשכחה לרגע כל אותה הבהירות על דבר ה ת מ ד ת היסורים המוכרחת, על דבר אפסות ההמונים אשר מימות עולם, על דבר מארת ההפכים הרובצת על כל בני השכל תמיד ותדיר; נתייבשה לרגע כל אותה החלאה המובישה והריקניה של האורגאניזאציות עם הפוליטיקה שלהן ושיעוריהן וכל עיניניהן; נהדפה לאיזה מקום אפילו המחשבה היחידה על דבר המוות אשר בסוף הכל, ונולדה תחת כל אלה איזו אמונה, עיוורת ונעימה, כי הכול, סוף-סוף, יהיה טוב ויפה, כי למרות הכל יעשו שפטים באלה הקוצים הממאירים, ודרור יקָרא, דרור, דרור!

“המבשר החדש” עבד עבודה נמרצה. חיים נחמן כתב מאמר ראשי מדי שבוע בשבוע. ההתקוממות בצבא נעשתה למעשים בכל יום…

והתסיסה הגיעה עד לידי נקודתה האחרונה. השיבה התחילה בהמון. בין השבים היה גם בעל המצח החיוור. שב גם נילמאן. מה יש צורך בביבליותיקה? למי יש צורך בה כאן? שם הגיעו הימים…

איוואן אלכסיוביץ נמלך בדעתו וסגר את הביבליותיקה. רואים אתם, הנה הוא ישכור לו עתה מעון מיוחד ויכניס את כל הספרים אל המעון. שם יגור ונער קטן או אשה זקנה ימצא לשרת לו. רואים אתם, עכשיו הנה גם לו כבר באה העת לנוח מעמלו. אבל מה הוא מדבר? לא לריבולוציונר זקן לבקש מרגעה. אולם, רואים אתם, עתה, אמנם, דרוש לו חדר קונספּיראטיבי ביותר. עתה העבודה דורשת סיוע גדול מצדו. במעונו יקבל אורחים, מאלה העוברים משם לפה ומפה לשם. ציידי הדוב, טרם התנפלם על טרפם, עושים קפנדריות. הנצחון, אמנם, בטוח כבר, הדוב כבר נפגע, ואולם תינתן-נא לו מכה עוד אחת. הוא, אלכסיוב, רואים אתם, יהיה בבחינת שומר היער. סוכה, סוכה, לא בשבילו, כי אם בשביל אחרים דרושה לו.

הביבליותיקה נסגרה.

 

ג    🔗

ערבי חורף לונדון שומרים על החלונות, ערבי חורף בלי שלג ובלי ירח. עלִיה מרוּוחה ומלאה שורות של ספרים. הכל מסודר. איוואן אלכסיוביץ יושב בתווך, על מיטתו, בדד. על השולחן כוס חלב ושני תפוחי זהב. שִניו כתיקונן הן; הזקנה ממנו עדיין והלאה. אבל, בכל זאת, לא זה… לא זה…

אז, לפני שנתים, מיד כשסגר את הביבליותיקה, הרגיש כעין רוָחה בקרבו. די לבוא בדין ודברים תמידיים עם כל אלה המטרידים. אגב, ההכנסות התמידיות לא פסקו, וההוצאות – שכר דירה ושכר ממונה – חדלו. הוא שכר לו חדר אחר, את החדר הזה, והתחיל לחיות חיים נוחים, בין לגוף ובין לנפש. הנפש מצאה סיפוקה בחדשות טובות, שהיו מודיעים לו העתונים ורעיו משדה-הקרב (הנופלים והמעונים היו, אמנם, הרבה, אך הלא כזאת וכזאת תאכל ריבולוציה!) והגוף שבע רצון מן המאכלים, שהיתה מביאה לו מחלבו וממשמניו של בית-המזון הפרוגרסיבי אגאפיה ספירידונובנה, גולָה רוסית כבת פחות מארבעים, בעלת לחי אחת חרוכה באש, יוצאת ירך משפּחה אצילית. החיים היו לא רעים.

ברם הטובה ממהרת לגוז. בהתרופף התנועה, נפל גם “המבשר החדש” לבלתי קום, ובנפול “המבשר החדש” נפל גם בית-המזון הציבורי אתו. בינו, איוואן אלכסיוביץ, ובין אגאפיה ספירידונובנה נפלו לבסוף אפילו דברי קנטור, מצה ומריבה, והגיע הדבר לידי כך, שהזכירה לו, כי הוא, איוואן אלכסיוביץ, אינו אלא בן כומר ומכפר רוסי לא-גדול, והכבוד ללון אצלו אינו עצום ביותר. עתה משמשהו, את איוואן אלכסיוביץ, נער אנגלי עני, הוא מסדר לו את חבילות הספרים והוא מביא לו את ארוחתו פעמים ביום מאיזה ריסטוראן יהודי אשר בשכונה, וידוע הדבר, שהיהודים אין כוחם אלא לבשל דגים ממולאים, אבל רק דגים ממולאים, ותו לא, רואים אתם!

אלא לא זהו עוד הכל, לא זהו עוד הכל. הכל נשתנה לרעה, הכל. אשרי מי שנסע אז לרוסיה, לעבוד, להילחם. הוא לא עשה כן. מובן, הוא לא יכול לעשות כן. הוא לא היה צריך לעשות כן. אסור היה לו לעשות כן! להוריד את שיבתו שאולה… הוא עבד למדי… הוא דרוש גם פה… לטובת הדבר דרוש הוא פה… אדרבא, קרבן גדול הוא מצדו להיות פה, במקום שאין ענין, שאין חיים כלל…

ופה – עכשיו אין פה כלום. לא זה, לא זה… אין חגיגות. אין שיעורי ציבור. נתמעטו המתעניינים ונתרבה האינדיפרנטיזמוס הציבורי בכל פינה. הבאים משם עתה אליו – הם גופם אינם כבר אותם האנשים. אין נפשם לאורגניזאציה, אלא איש-איש פונה ל“ביזנס”, להשתכר, להשתכר. צריך היה עתה לשוב ולפתוח את הביבליותיקה. הוא היה מוציא אפילו את בית-גנזיו. אמנם, ירחונים חדשים אינם מתקבלים כמו אז: רבים נפסקו מטעם הרשות וחדלו לצאת, אחרים הפסיקו את המשלוח. אבל צריך היה לפתוח את הביבליותיקה, צריך היה. ממש חובתו היא, חובתו. שם עוד פעם ריאקציה; האמיגראציה משם התחדשה; רבים הבאים. אבל את מי מהם ילך אל שולחן העבודה? אלה – אינם נילמאן. והראיה: מי מהם שׂם אל לב? מי מהם בא אליו? זה עם לא היה!

כל המכרים כאילו נגוזו… גם אלה ששבו – ורבים הם – אינם מראים את פניהם… מבקרתו היחידה היא עתה אותה הקטנה הקוראת; רק היא באה עדיין להחליף ספר אחר ספר. אורח פוליטי גם הוא נעשה ליקר-מציאות. הריבולוציה לא מתה, כמובן, אבל לפני שעה יד הריאקציה רוממה. “הדוב עוד חי, רואים אתם?” – משווה איוואן אלכסיוביץ בנפשו, כיצד תצלצל האמרה הזאת כשיגידה באזני הקטנה, אשר בוא תבוא.

והיא באה לבסוף, באה אותה הקטנה בת השתים-עשרה, אשר בינתיים היתה לבת ארבע-עשרה.

ניקוש אצבעותיה הדקות, החדות והארוכות מטריד את הדלת. על פי רגילות של זהירות קונספיראטיבית, כאילו חדרו מלא קושרי קשר, אין איוואן אלכסיוביץ משמיע את קולו עד שהניקוש מתרבה. אז הוא יושב לעסוק בכתיבת מכתב וקורא: “קום אין!” (היא אחת מן האמרות האנגליות, שאלכסיוב כבר רכש לו), כלומר “יבוא!” המבקרת נכנסת; קומתה לא עלתה; לחייה שחופות.

– אין אני למותר כעת? – שואלת היא בקול עצור.

איוואן אלכסיוביץ מוצא מקום להתחיל במענה ארוך והוא עושה כן. אדרבא ואדרבא. כל ענין חייו היתה תמיד השכלת העם. אל הביבליותיקה היה הוא תמיד קשור כל-כך, עד כי מעולם לא יכול לתאר לו חייו בלי ביבליותיקה. עתה הוא שמח כל-כך על כל בא. אמנם, הבאים לא מעטים, אך הוא שמח על כל בא. פנאי אין לו, אבל הוא שמח על כל בא. יקראו, יקראו הבריות!

הוא רץ ומוצא ספר-רשימות ישן, המונח אצלו מעוד לפני שנתים, ספר-רשימות של המנויים-הקוראים, המזכיר את היומנים העבים שבחנויות-המכולת, ומתחיל לעלעל ולחפש בחפזה-בחפזה.

– דַפֵּך? תמיד אני שוכח.

– לא יפלא. לא אחת אני. דַפִּי – השני.

הוא רושם על דפּה – השני – את שם הספר החדש שהיא לוקחת, מעביר קו על הישן – ומבקש את מבקרתו לשבת.

היא יושבת בכובד-ראש ושואלת:

–מתי תיפתח הביבליותיקה מחדש, איוואן אלכסיוביץ?

– הביבליותיקה? – נאנח אלכסיוב ומתלהב כאחד – רואים אתם, לא פעם אמרתי: לזה דרוש נילמאן. זה היה עובד. אני כותב לו מכתב. יבוא הלום. יבוא. הוא מתאונן על האֶפּיקוריסמוס שברוסיה עכשיו. אין רוצה לשים לב לעניני ציבור. אינדיבידואליזמוס! הלוֹזוּנג שלהם: אכול ושתה, ואחרי – יהי-נא אפילו מבול. אני כותב לו: זה מעציב, זה מעציב. אבל אם ביש לו שם – יבוא הלום. הוא מתיירא מפני אשתו אשר עזב פה. אבל היא אינה פה. היא נסעה לאמריקה. בעזרתי נסעה.

ואיוואן אלכסיוביץ מתחיל לספר כפעם בפעם את כל ההרפתקאות אשר היו לו בנידון זה. נילמאן עזבה עם ילד בבית ועם ילד בכרס. היא לא ידעה על דבר נסיעתו דבר. כשנשארה עזובה – למי היא פונה? מובן – לאיוואן אלכסיוביץ! מה יכול לעזור איוואן אלכסיוביץ? הן גם איוואן אלכסיוביץ רק אדם ולא אל. אבל אליו פונים. “נוּ, מה גברתי, מה לך?” – “היכן אישי?” – “למה לך אישך? ובמה הוא אישך? קידושין יש לך הימנו?” אבל היא אינה שומעת: “הוא אישי ואני רוצה לנסוע אליו”. מעשיה יפה! נילמאן נסע לשם בהסתר, על שם אחר, והיא תלך לבקשהו שם. במלה אחת: התחילה מטרידה יום-יום. לא נשאר לה, היא אומרת, אלא למכור את עצמה ברחוב. לבסוף כשל כוח סבלי, ואני אומר לה: “גברתי, אישך נסע לניו-יורק. רוצה את ואשיג בשבילך להוצאות-הדרך ותסעי אליו”. כך הוה.

– ונסעה לניו-יורק?

– נסעה. בעזרתי נסעה.

– לחפש שם את נילמאן?

– נסעה.

– אבל היאך זה מן היושר?

– מה? זה ששיקרתי לה? רואים אתם, אי-אפשר היה באופן אחר! פוליטיקה! הן לא יכולתי לתת לה לנסוע לרוסיה ולגלות לה את נילמאן. הדברים ברוסיה יגעים, חביבתי! הריבולוציה במהלכה הולכת, אבל הדוב… הדוב… הוֹ, הדוב רק נפגע, רואים אתם!.. ולפיכך, עצתי היא לנילמאן במכתבי שיבוא הלום… אין להתייאש עוד…

לאחר שהקוראת יוצאת בתקוה, כי נילמאן יבוא והביבליותיקה תיפּתח כבשנים קדמוניות והכל ישוב על מכונו, קורא איוואן אלכסיוביץ אל הנער האנגלי משרתו ומצווה עליו למהר ולהביא לו ארוחת-ערב.

– מיד!..

הנער ממהר לקיים את הפקודה. נעים לו לאותו אנגלי-הרחוב הקטן להיות זריז ומקדים. חוץ מזה קשה לו העמידה בקרבת אדונו ונחפז הוא להיפטר ממנו: איזה ריח רע נודף מפי ה“ראַשיאַן”, גר זקן זה, כשהוא מדבר – שוֹקינג!…