מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עִבְרוּרִים לִפְסוּקֵי אָבִיב

מאת: רוברט בראונינג, ג'פרי צ'וסר, ויליאם ווטסון, ויליאם שייקספיר , תרגום: אברהם רגלסון (מאנגלית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

זְמַן כִּיסּוּפֵי נְדֹד

ג’יאופרי צ’וסר

עֵת כִּי אַפְּרִיל בִּמְתוּקֵי-רְבִיבָיו

אֶת חֹרֶב-מַארְס עַד הַשֹּׁרֶשׁ נָקַב,

רָחוֹץ כָּל עוֹרֵק בְּכָזֶה מִשְׂרָה

אֲשֶׁר מִסְּגֻלָּתָהּ הַפֶּרַח הֹרָה;

עֵת גַּם צַפְרִיר-מַעֲרָב מִנְּשִׁימָתוֹ-נִיחוֹחַ

בְּכָל חֹרֶשׁ וַעֲרָבָה יְעָרֶה כֹחַ

עֲלֵי נְבָטִים רַכִּים, וְשֶׁמֶשׁ עוּל-יָמִים

בְּמַזַּל-טָלֶה חֲצִי-מַעְגָּלוֹ הִשְׁלִים,

וּבַעֲלֵי-כָנָף קְטָנִּים זְמִירוֹת יִתֵּנוּ

(הֵם כָּל-הַלֵּיל בְּעַין פְּקוּחָה נִמְנֵמוּ

כִּי כֵן הַטֶּבַע לִבּוֹתֵיהֶם הִפְעִים) – –

אֲזַי בְּנֵי-אֱנוֹשׁ לַעֲלוֹת-רֶגֶל נִכְסָפִים,

וְדִקְלָנִים – לְחַפֵּשׂ לָמוֹ חוֹפֵי-נֵכָר

וְשַׁחֵר בְּקַצְווֹת-אֶרֶץ קָדְשֵׁי-יְקָר…


Chaucer: Prologue, Canterbury Tales

When April with his sweet showers…


פֶּרְדִיטָה מִתְאַוָּה לִפְרָחִים

וויליאם שייקספיר

…הוֹ פְּרוֹסֶרְפִּינָה!

מִי יִתֵּן לִי כָּעֵת הַפְּרָחִים, אֲשֶׁר בַּחֲתַתֵּךְ הִשְׁלַכְתְּ

מִמֶּרְכֶּבֶת דִּיס! דַּאפוֹדִילוֹת

הַבָּאוֹת בְּטֶרֶם הַסְּנוּנִית תָּעֵז, וְצָדוֹת

רוּחוֹת-מַארְס בְּתִפְאֶרֶת; סִגָּלִיּוֹת עֲמֵמוֹת,

אַךְ מֵעַפְעַפֵּי עֵינֵי-יוּנוֹ מָתָקוּ,

אוֹ מִּנְּשִׁימַת פִּי קִיתֶרֵיאָה; בְּכוֹרוֹת-אָבִיב חִוְּרוֹת,

הַמֵּתוֹת לְלֹּא נִשּׂוּאִין, בְּטֶרֶם תֶּחֱזֶינָה

אֶת פֵיבּוּס הַקּוֹרֵן בִּגְבוּרָתוֹ – חֳלִי

רַבַּת רוֹוֵחַ בִּבְתוּלוֹת; שִׂפְתֵי-שׁוֹר עַזּוֹת

וְהַכִּתְרָה הַמַּלְכוּתִית; חֲבַצָּלוֹת לְמִינֵיהֶן,

וְאִירִיס-הָאוֹר בִּכְלָלָן. הָהּ, אֵלֶּה חֲסֵרוֹת לִי

לִקְלֹעַ לָכֶם זֵרִים, וְלִנְעִים-יְדִידַי

לִזְרוֹת עָלָיו מֵהֶן, וְהַרְבּוֹת זָרֹה!

– מָה! כְּבַר-מִנַּן?

– לֹא! כְּכַר-דֶּשֶׁא, עָלָיו אַהֲבָה תִשְׁכַּב וְתִשְׁתַּעֲשֵׁעַ;

לֹא כּבַר-מִנַּן; אוֹ, לֹא לְהִקָּבֵר

בִּלְתִּי-אִם חַי, וּבֵין זְרוֹעוֹתָי!


Shakespeare: The Winter’s Tale, Act IV, Scene III


בְּכִי-טוֹב

רוברט בראונינג

הַשָּׁנָה – בַּאֲבִיבָהּ,

וּבְבַקְרוֹ – הַיּוֹם;

הַבֹּקֶר הוּא בְּשֶׁבַע;

פְּנוּנָה בַטַּל – צֵלַע-גֶּבַע;

הָעֶפְרוֹנִי – כְּנָפוֹ לָרוֹם;

הַשַּׁבְּלוּל דַּרְדַּר אִוָּה;

הָאֵל הוּא בְּשָׁמָיו,

וְהָעוֹלָם בְּכִי-טוֹב.


Browning: Pippa Passes: Morning


אוֹדָה בְּמַאי

(ע"פ וויליאם ואטסון)

אֵצֵא-נָא וֶאֱהִי

שֻׁתָּף בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹפֵעַ

עִם אֶחָד יָדִיד חָכָם

או אַחַת, טוֹבָה מִן-חָכָם,

כִּי יָפָתָה;

בַּאֲשֶׁר הַשָּׁרוֹנִי חָג וְנָחֵת

עַל בָּמֳתַי נִשְׁרָה וְאֶבְרָשׁ,

וְאֶרֶץ עַד לִקְצוֹת עַלְעָלֶיהָ

רוֹטֶטֶת מִנִּי אָבִיב.

מַה יִּנְעַם וְיֵקַר

מִבֹּקֶר נָדִיב בְּמַאי,

רֹאשׁ-הַיּוֹם הַבּוֹטֵחַ

וַעֲלוּמֵי-הַשָּׁנָה לֹא-חַתִּים;

זְמָן, בּוֹ אֵין שׁוֹאֵל לְחֶדְוָה

– אִם כַּיָּאוּת יִשְׁאַל – וְיוֹשֵׁב רֵיקָם;

וַחֲצִי-הָעוֹלָם – חָתָן,

וּמַחֲצִיתוֹ – כַּלָּה.

מִזְמוֹר-הַהִתְמַזְּגוּת זוֹרֵם

בְּכָבוֹד, בְּטֶקֶס, בְּטֹהַר,

כְּמוֹ לְפָנִים, מִשְּׂפָתַיִם לֹא-תִבְלֶינָה,

עָלְתָה מַנְגִּינַת-הַיְקוּם

עֵת כִּי אֲדוֹן זֶה-עוֹלָמֵנוּ,

בְּצַעֲדוֹ בְּדֶרֶךְ זְהָבוֹ,

לָקַח לְאִשָּׁה לוֹ בַּת-פֶּלֶא,

אֲשֶׁר לְעִדָּנִים הֱשִׁיבַתְהוּ “לֹא”.

כִּי מִקֶּדֶם הַשֶּׁמֶשׁ, הוֹרֵנוּ,

בָּא מְחַזֵּר אַחַר אֵם בְּנֵי-אֱנוֹשׁ,

אֶרֶץ, וְהִיא אָז בְּתוּלָה:

אֵשׁ-אָח כְּנֶגֶד אִשּׁוֹ שֶׁלוֹ.

דּוֹמֵם לִבָּהּ וְרוֹהֶה,

אַךְ הָאֵל הָעֵז הִפְצִיר וְלָחַץ,

וּמֵחֶדְוַת-כְּלוּלוֹתֵיהֶם הַכּוֹכָבִית

יֻלְּדוּ כָּל שׁוֹתֵי-מִשָּׁדֶיהָ.

וּתְרוּעַת-נִצָּחוֹן שֶׁלַּמַּהֲרֶה

וְצִירֵי-יוֹלֵדָה שֶׁלֶּהָרָה,

הִנֵּה הֵם תָּמִיד וְלָעַד

בְּגוֹרָלֵנוּ עֵרֶב וָשֶׁתִי,

בָּנִים אָנוּ לְהוֹד וְשַׁלְהֶבֶת

וְיַלְדֵי חֲרָדוֹת וּדְמָעוֹת;

מְרוֹמָמִים מֵעָפָר אָתָאנוּ,

וּנְחוּתִים מִגּוֹ גַלְגַּלִּים.

הוֹ אָדוֹן נוֹהֵר, אַדִּיר!

הִנְנוּ פְּרִי רֶחֶם-אֶרֶץ, אִישׁ וָאִישׁ,

אַף יוֹצְאֵי-חֲלָצֶיךָ, הַשָּׁמֶשׁ,

מִשָּׁם הַזֶּרַע שֻׁפַּךְ מֵאָז.

לְפָנֶיךָ, כְּאָב לָנוּ, נִכְרַע,

כִּי-כֵן מַרְאוֹת אָבִיךָ אֻסַּרְנוּ,

אֲשֶׁר הוּא עַתִּיק וְשַׂגִּיב מִמֶּךָ

כְּמוֹ אַתָּה מֵאִתָּנוּ עָתַקְתָּ, שָׂגָבְתָּ.

נוֹצַרְתָּ אַךְ מִלָּה בְּשֵׂחוֹ,

כִּתְנוּעָה בַּת יָדוֹ הִתְמַשַּׁלְתָּ;

תֶּחֱמַק-תִּמָחֵק כְּהִתְנֹוצֵץ הַחוֹל

בֵּין גְאוֹן-יָם לִגְאוֹן-יָם עַל הַחוֹף;

קָטֹנְתָּ מִנִּי שְׁבִיב בְּשַׁלְהַבְתּוֹ

אוֹ רִגְשַׁת-רֶגַע בְּרוּחוֹ;

אָבוּד אַתָּה, בָּלוּעַ, בַּצְּלִילִים

עַל שִׂפְתֵי מַקְהֲלוֹ, מְרַנְּנֵי רִנַּת הַכֹּל, הָאֶחָד.


Watson: Ode in May


הערות

זמן כיסופי נדוד. – זו תחילת-ההקדמה ל“מעשיות קאנטרבורי” לג’יאופרי (קרי: ג’אֶפרי) צ’וֹסר (נולד בערך 1340, מת 1400). צ’וסר נחשב אבי השירה האנגלית המודרנית – “מודרנית” לעומת השירה האנגלו-סאכסית העתיקה; למעשה, קריאת צ’וסר היום טעונה יגיעת-פיענוח או הסתייעות בפירוש טוב. זה דין-הלשון. לא כן דין-ההסתכלות, כי תיאורי הנפשות מספרות-ה“מעשיות” – גברים ונשים עולי-רגל לקאנטרבורי, וכך הם מנעימים את דרכם הארוכה בצוותא – הם ריאליסטיים-לעילא.

פרדיטה מתאווה לפרחים. – מן המחזה “אגדת-החורף” (מערכה ד‘, מעמד ג’) לוויליאם שייקספיר (נולד 1564, מת 1616). דיס הוא אחד מכינויי האדס או פלוטון, האל הממונה על שאול, מעון-המתים: דיס הוא אחד מכינויי האַדס או פלוטון, האל הממונה על שאוֹל, מעון- המתים; “דיס” פירושו העשיר, כי ברשותו גם אוצרות המתכות היקרות ואבני-החן שבעומקי-האדמה. פרוסרפינה היא בת דימטר (קרס), אֵלת-הדגן. בהיות הילדה פרוסרפינה מלקטת בפרחי-שדה, ראתה פתאום נרקיס-ארגמן, מופלא בגדלו ושכרון-ריחו. משכה ועקרה הפרח על שרשו. נתרחב החור שבאדמה, וחרג משם דיס במרכבת-זהב, רתומה לסוסים שחורים. הוא חטף את הילדה, והסיע אותה בעל-כרחה להיות לו לאשה. בגלל צערה וכעסה של דימטר, נבלו כל היבוּלים, ויהי רעב בארץ. לבסוף, על-פי משפט-אֵלים, הושגה פשרה, שתהיה פרוסרפינה כך וכך ירחים בשנה עם בעלה בממלכתו, ויתר ירחי-השנה עם אמא שלה, דימטר. – יוּנוֹ היא אשת יוּפיטר (במיתוס היווני: הרה אשת זאוּס). קיתריאה – כינוי לוונוּס (אפרוֹדיטי), על-שם אי אחד, שבקירבתו נולדה מקצף-הים. פיבוס – אפַּולון, אֵל-השמש (בגירסה הרומאית).

בכי-טוב – מן הפואימה “פּיפּה עוברת” לרובּרט בראוּנינג (נולד 1812, מת 1889). פּיפּה היא נערה (ילדה כמעט) עובדת בבית-חרושת לאריגי-משי בעיר אַסוֹלוֹ, איטליה. היה זה בטרם נחקקו חוקים להגנת ילדים מניצול. מכל ימות-השנה ניתן לה רק יום-שבתון אחד – בראש- השנה הנוצרי. מבלה הילדה את היום הזה, אשר נולד בזהב וכולו יפה, בעוברה דרך רחובות-העיר, ובדמיונה עושה עצמה שותפת לחיי-האושר של בני-אצולה ונגידים במעונותיהם. לא כאשר מדמה הילדה בלבה, כן הוא. במפתח דרמטי, פותח לפנינו המשורר קירות ושערים, ונותן לנו להציץ פנימה בתוך ארמונות וחצרות-פאר. לא אושר שם, כי-אם קטטות, משטמה, בגידה, מזימות-רצח. זימרת-הילדה, כשהיא עוברת ושרה לתומה, חודרת בעד חלונות ושיחי-גדירות, ונוגעת במתקה אל לבות אנשים מסוכסכים ושוחרי-נקמות, מעוררת מצפּוּנים, וברגעי-הכרעה מונעת פשעים. והיא לא תדע.

אודה במאי. – הימנון זה לוויליאם וואטסון (נולד 1858, מת 1935), הגם שהוא חוגג את נישואי שמש-עם-הארץ אורח-מיתוס, מרמז על השקפה פאנטיאית. מגוֹ גלגלים – מתוך גלגלי הכוכבים. ומשמעות הפסוק הפאראדוכסאלי: כשאָנו סוכים את האדם בהשוואה לדומם וליצורים הנמוכים, שמהם עלה בדרך-האבולוציה הארוכה, הריהו מרוֹמם ונישׂא; כשאָנו סוכים אותו בהשוואה לספירת הרקיעיוֹת שמהן נאצל, הריהו נחוּת וירוּד.

רוברט בראונינג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של רוברט בראונינג (מחבר)
רקע
רוברט בראונינג

יצירותיו הנקראות ביותר של רוברט בראונינג

לכל יצירות רוברט בראונינג בסוגה שירה

לכל יצירות רוברט בראונינג

עוד מיצירותיו של אברהם רגלסון (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

מן אמונה בטמירוֹ של עולם, שלא שזפתּוּ עין-אנוֹש, אך מהימנת ידידותו: מחכה הוא לנו, ומובטח לנו שנדעהו; מן הערצה לאדם האידיאַלי, היפה, השמח בחלקו, מושלם-הגוף וכביר-הרוח; מן אֵמוּן במוות כי הוא, לאחר שמילא תור-חיינו את שליחותו, יפתח לנו שערים למעונות יותר מופלאים; מן השתחוויה לרעיונות הנאצלים של מין-האדם ולמעשים אשר גבורה בהם, רוֹממוּת-נפש בהם; מן השתוֹממוּת על סוד זמן וחלל, על פלא האדמה וצאצאיה, על הנס של כדור-השמש וכוכבי-הלילה – –

מכל אלה רקם לו וויטמן עבודת-קודש כוֹל-כוֹללת – דבקות עילאית, המוכנת לעבור, כמו נהרה נוסעת, מנושא אל נושא, ממראה אל מראה, לסגוֹד לכל אחד ואחד מהם ולומר לו: “אֵלי אתה!”

אבל גם בנפשו רחבת-החיבוק פעל חוש הסידור והסיווּג, הרצון להעמיד כללים מפּרטים. ובכן, גיבש לו פּאנתּיאוֹן של ארבע אלוֹהוֹת עיקריים; לשון אחרת: ארבעה צדדים באלוֹהוּת האחת.

“אזמרה המרוּבּע האלוֹהי”

זו כותרת לשיר מרוּבּע-בתים מאת וויטמן.

הבית הראשון נפתח בשלוש שורות על התאַצלוּתן של ארבע פנים מן ה“אחד”, והן ארבעה צדדים ב“מרוּבּע שכולו אלוֹהי” – וכל הצדדים נחוצים הם. מייד מוצג הצד הראשון של האלוֹהוּת. כמה שמות יש לו: השם המרובע המקודש בישראל, בראהמה הקדמון, סאטוּרנוּס, כּרונוֹס. האל הזה אין הזמן שליט בו; הוא עצמו בבחינת זמן, לעולם עתיק, לעולם חדש; ומהוּתו: החוק. אין לפתּוֹתוֹ או להטוֹתוֹ מגזירותיו, לא המוּסריוֹת ולא הטבעיוֹת. האם תבקש רחמים מלפני עונות-השנה, או מחליפי יום ולילה, או חוק הכבידה? אף כך אין רחמים וחנינה מלפני המשפט האלוהי: “הנפש החוטאת היא תמות”. ומשפטיו בל יוּמרוּ.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.