ומני אז אני הולך לבדי לטייל, בלי סיעת רעי, שזה דרכם שחוק וקלות-ראש, הרי אני כבר למעלה משלוש-עשרה ואחריותי עלי…
והאחריות הלא רבה היא לבן-אדם עלי אדמות, כל נדנוד, כל נקיפת אצבע מלמטה תִּכָּתֵב בספר שם למעלה, הכל יִכָּתֵב שם, כל מעשי האדם ומחשבותיו.
הכל צפוי. כל מה שהוא פה למטה, צפוי שם למעלה.
במורד ההר הנני מטייל בבוא השמש, שם בעיר שחָנה רבן של החסידים. לחזור על משנתי יצאתי – משנת ארבעים חסר אחת – ואני מסיח דעתי להסתכל בהוד אשר מסביבי. מסיח אנכי דעתי לראות מה נאה ניר זה; מה נאים שפיים הללו. נוכחתי, כי מתחייב אנכי בנפשי…
אני שב למשנתי ואני עָמֵל ללוּן בעומק של שאלה שאין עליה תשובה; אבל עוד פעם לבי הולך שבי למראה העולם אשר מסביבי. – לבי ילך שבי למקום שלא נודע לי…
איפה אני נמצא? איפה? הגיעה העת לתפלת-ערבית.
ומני אז אני נלחם את יצרי, אבל יצרי גדול ממני ומעביר אותי על דעת קוני, פעם בבטלה ופעם במחשבות זרות. גם מטבעות ממש אני גונב מקופת “רבי מאיר בעל הנס”, כדי לשלם בהן ליוחנן הצַּיָּר, ללמוד מלאכת הציור חשקה נפשי.
רק קוים אני עושה, רק שרטוטים בעופרת, זעיר שם זעיר שם, ולעתים גם בצבעי תכלת ואדום; אבל מרגיש אני, כי הקוים הללו, השרטטים והצבעים מביעים איזה דבר, אשר בספרים לא מצאתי כמוהו…
מין תנועה הוא השרטוט, תנועה שאינה בעיקרה לא מחשבה ולא מעשה; אבל יש בה חיוּת שלא ידעתי עד עתה.
אבי גוער בי בכל פעם שרואה אותי עוסק בכאלה. “רוח רעה נכנסה בו” – הוא אומר. – גם אני ירא מפני הסטרא אחרא.
חוזר אני בתשובה. קונם עלי העופרת וכתובת-קעקע, ואני שב לספרי-יראים. אבל עוד עיני משוטטות באותיות הספר הקדוש, מבלי משים אני ממשמש בצלחתי, לוקח את העופרת ומצייר על גבי גליוני הגדול צעצועים פשוטים.
עבֵרה גוררת עבֵרה. לא רחוק מרחוב אבי-אמי, שבו אני והורי דרים ואוכלים על שולחנו, יושב אחד מאצילי פולין. הוא זקן הולך נשען על מקל של שן. ב“מלחמה” אבדה רגלו; בעתה רוח-רעה את אשת נעוריו. גם בתו יושבת צרורה; אולם לפעמים בשיר תתן קולה, והקול מלא נכאים, מעוררים בי רגשי תמהון ונֹעם…
הנה מאחורי הארמון של האציל שרידי חומת העיר הישנה. גם בית-תפלתם עם מגדלו הירוק שקוף על פני הככר ההיא; וסמוך לביתנו הנה בית-המדרש של בעל-השם, שריד קודש.
על הכרכוב הנמוך אני יושב, והנערה הארמית בת האציל נותנת בשיר קולה, אקשיב נֹעם עמוק, לא הקשבתיו כמוהו גם בזמרת חזן ומשורריו. ואני עולה בידי וברגלי על החיץ ואני מרכין אזני אל הקול המתהלך בגן.
לפני המשוררת אבוא, אסתיר פני בסינרה ואבכה.
אסון קרה אותי: בלכתי לפנות ערב מבית-המדרש הסתכלתי, מבלי משים, אל הכובסות המעוטפות לבנים ולבי כמו סַר וזעף. –
ויש אשר היצר הרע, המתנמנם בי, התעורר, ואני מעיז להתגנב אל נקיקי הסלעים על יד הנחל לראות בעוֹלוֹת מן הרחצה…
אֵלי! אֵלי! הנני רשע גמור, אינני עוצם עיני.
אני צם אחר זה, מענה את גופי; הנני לומד תורה לשמה ומתפלל בכוָנה: אלהי, נצור עיני מרָע. – – –
אבי, שהיה מבקר את רבו בימים נוראים, בשלוש רגָלים ובשאר השבתות הגדולות, ואשר הלך לפעמים גם רגלי אל רבו, כדי לקבל שכר הליכה, היה כמעט אורח בביתנו, ולא היתה לו עת להתבונן אלי. אבל עיני אמי השחורות היו מביטות עלי בדאגה… היא ישבה תמיד דוממה, גם אותי חִבּבה במין שתיקה. וכשאני שֹם ראשי על ברכּה, והיא מעברת בידה על פני, היא בוכה…
פעם דִבּרה אלי לאמר: אַל נא, בני! אַל תרחיק ללכת – עודך נער. –
על פניה היפים נראה כעין צל, והיא מסלסלת בשערותי ברחמי-אֵם.
אין דבר. המטֻטלת של השעון העתיק מתנועעת כדרכה…