מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הולכת את מעמי

מאת: חיים נחמן ביאליק

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי / חיים נחמן ביאליק

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם

וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,

וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.

אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:

כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ

וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –

עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

רְאִי, חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן

לִי נִשְׁאַר רָב: לִי יֵשׁ עוֹד עוֹלָם מָלֵא,

הַיָּפֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא בִּירַק אֲבִיבָיו,

בִּזְהַב סוֹף קֵיצָיו וּבְלַבְנוּנִית חֳרָפָיו;

וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קַן-הַחֲלוֹמוֹת,

וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ,

וּמַלְאָךְ טָהוֹר עִמִּי – דְּמוּת דְּיוּקְנֵךְ,

הַחוֹפֵף עוֹד כְּחֶסֶד אֵל עַל-רֹאשִׁי

וְלוֹחֵשׁ בְּרָכָה, רוֹתֵת וּמִתְאַפֵּק

כְּדִמְעַת אֵם חֲשָׁאִית עַל נֵר שַׁבָּת

בְּדִמְמַת הַקְּדֻשָּׁה הַשַּׁאֲנַנָּה,

וּכְאוֹתוֹ כוֹכָב חָרֵד שָׁם בַּמָּרוֹם,

שֶׁמֵּצִיץ עוֹד עָלַי בְּעַיִן יָפָה

וּמוֹשִׁיט לִי בַחֹשֶךְ שַׁרְבִיט זְהָבוֹ.

וַאֲנִי יָדַעְתִּי,

עוֹד יִפְשְׁטוּ עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

בִּירִיעַת תְּכֶלְתָּם הַמְשֻׁבֶּצֶת זָהָב

כַּכּוּשִׁיּוֹת הַשְּׁחֹרוֹת – לֵילֵי קָיִץ,

מְתוּקֵי לֵילוֹת, קוֹדְחִים וּמַחֲרִישִׁים,

מְעֻלְּפֵי שְׁחוֹר וּכְלִילֵי הַכּוֹכָבִים,

כָּל-כּוֹכָב רִמּוֹן זָהָב, רִמּוֹן זָהָב;

וּרְוַת הִרְהוּרֵי חֵטְא וִיגֵעַת חֶמְדָּה

בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַּץ כָּל-הָאָרֶץ;

וּפִתְאֹם תָּקוּם דְּמָמָה גְדוֹלָה, רַבָּה,

וְרֶטֶט חֵשֶׁק יַחֲלֹף כָּל-הָעוֹלָם,

וְנִנְעֲרוּ כוֹכָבִים שְׁפָעוֹת שְׁפָעוֹת,

וְנִתְּכוּ הֵמָּה וּמְכִתּוֹתָם אָרְצָה

כִּנְפֹל שְׁלַל עֲלֵי זָהָב בַּשַּׁלָּכֶת;

וּקְלוּיֵי תַאֲוָה וַאֲכוּלֵי חֵשֶׁק

אִישׁ אִישׁ בִּרְעָבוֹ וּבִצְמָאוֹ יֵצֵא,

יְגַשֵּׁשׁ קִיר כְּעִוֵּר, יַחְבֹּק אָבֶן,

יִתְחַבֵּט אָרְצָה, יִזְחַל עַל-גְּחוֹנוֹ,

לְלַקֵּט רְסִיס פָּז אֶחָד, פֵּרוּר אֶחָד

מִמָּה שֶׁהִשְׁלִיךְ לוֹ מֵעָל כּוֹכָבוֹ

וְלִמְצֹא מְלֹא כַף אַהֲבָה, קֹרְטוֹב אֹשֶׁר –

בְּשָׁעָה זוֹ אִם-יִתְקְפוּךְ גַּעְגּוּעִים,

וְנוֹהָה וַעֲיֵפָה תֵּתַע עֵינֵךְ

וּתְשׁוֹטֵט חִדְלַת תִּקְוָה בָּעֲרָפֶל,

וְנַפְשֵׁךְ תֵּצֵא לֵאלֹהִים וּלְאֹשֶׁר –

כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִךְ הַשָּׁמַיְמָה

וְלַמְּדִי-נָא מֵהֶם אֶת-לִבֵּךְ שַׁלְוָה:

רְאִי, כָּאֵלֶּה וְכָאֵלֶּה יֹאבְדוּ

כוֹכָבִים מִדֵּי לַיְלָה לַשָּׁמַיִם –

וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,

וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,

וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

האאג, אלול, תרס"ז.

חיים נחמן ביאליק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של חיים נחמן ביאליק
יצירה בהפתעה
רקע

תל חי

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

באספת-האזכרה לשֶׁר, בבית-הפועלים, כשׁהורצה לפני הנאספים מצב העומדים שם על המשמר בלי עזרה, קם אז"ר 1 על רגליו והביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. “יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פוּנטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!”

כך נשמע קול המדבר החביב, קול-הישיש הרוטט.

לו, לישיש, היה האומץ להביע פחד ופקפוק.

והחשבון היה, אמנם, ברור לכל – הוי, חשבון בלתי-קר כל עיקר, לא חשׁבון שׁל אינוֶנטאר ופוּנטים ותקציבים כלל וכלל.

החשבון היה ברור, שעשרות-הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה, המזויינים בנשק אירופי למכביר; שגם מאות משלנו לא יועילו; שלהבטחות ראשי הערבים ה“מורדים”, כי אין חרבם נטויה על הנקודות הישוביות של ה“יהוּד”, אין כל ערך, באשר לעולם אין להאמין בדיבורו של הערבי – החשבון הגיד ברורות. ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין, כי ישתנו סדרי-בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל-אדמתנו תעתיק הרים; וחפץ-האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות-חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ומפני אלה נוכל להגן, אם נהיה שׁם רבים… לוּ היינו שׁם רבים, לא היה נופל שֶׁר…

כן, שֶׁר – זה מחייב אותנו לדבר-מה…

ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?

“ובכלל – ענו והודיעו לבסוף – אם תבוא עזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון. ואין מה לדבר על עזיבה”.


והם עמדו. עמדו בפני אויב חזק מהם פי עשרה, פי עשרים. וביום המר והנמהר הֵגֵנו על מקומם במשׁךְ כל הזמן כשׁלושׁה מניינים פועלים יהודים מפני מאות בחוץ, מעבר לשער, ומפני ה“אופיצרים”, ראשי האויב, שחדרו פנימה מזויינים בפצצות – חדרו בערמה, בהיראותם כשליטי המקום ובדברם שלום בפיהם – שלום ורתת –

אפס ההכרה הזאת, ההכרה, כי עוד לא פסה גבורת-נואשים מישראל, ההכרה שהקנתה לנו תל-חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות “דן ובאר-שבע” –


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.