מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

סבון

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לאבא היו משקפי פנסנאַ, כובע קש שטוח ונוקשה ששוליו צרים, מקל בעל גולת כסף, כרס גדולה וכתפיים רחבות.

היה לו בית חרושת לסבון ביפו, לפני הרבה שנים, ושמה היה הולך בכל בוקר, עובד עם שני פועליו, סועד בין כתלי הבנין הערבי הישן וחוזר לעת ערב הביתה.

אחד הפועלים היה בעל זקן צהוב ועיניים תכולות ושמו שלמה זלמן. הפועל השני היה אדום פנים וצעיר ושמו צלאל והוא היה חבר במפלגת פועלי ציון שמאל.

בערבי חגים היה אבא נותן הענקה מיוחדת לפועליו, אך בבואו הביתה היה אומר ששלמה זלמן ראוי לכך ואילו צלאל ימסור את הכסף למפלגה כדי להדפיס כרוזים נגד בעלי התעשיה.

אבא היה אומר שבעלי התעשיה בונים את הארץ ופועלים כמו צלאל רק מקלקלים. אבל שלמה זלמן הוא יהודי אדוק במצוות ושמח בחלקו.

בכל ערב היה אבא יושב על פנקסיו. אחר כך היה הולך לשוק שבמרכז המסחרי וקונה פירות ודגים מיובשים שהיו מובאים בארגזים מן הים הכספי.

עמוס חבילותיו היה אבא הולך בשעה שמונה וחצי לישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה.

היה לאבא בן קטן שהיה חובש כובע צופים ועליו סמל אינדיאני עשוי נחושת. היה אבא נוטל את בנו בלכתו העירה. נכנסים היו יחדיו לחנויות הפירות ולחנויות הדגים המיובשים. שאלו בעלי החנויות מה ענין הסמל האינדיאני המשונה. הסמיק הבן, ולא ענה. אבל בלבו היה שמח על שהבריות תמהים לסמל והיה עונה לעצמו תשובות מתשובות שונות. פעם ראה עצמו בן שבט אוכלי אדם ופעם – אמריקני שהמית את ראש השבט ונטל את הסמל.

אחר כך היה אבא הולך לישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה ובנו הקטן עמו.

פּרק אבא חבילותיו והניחן על הספסל באולם הישיבות הגדול, הרכיב את הפּנסנאֵ, הסיר את כובע הקש שלו וישב בראש השולחן, כי היה הזקן שבחבורה ובעתון כתבו עליו שהוא חלוץ תעשיית הסבון בארץ.

אל השולחן הסבו שאר בעלי התעשיה, מהם זקנים שבאו מרוסיה ומפולין ומהם צעירים שבאו אף הם מרוסיה ומפולין אבל דיברו עברית והיו מתלבשים כפועלים, ללא פנסנאַ וללא כובעי קש ולבשרם רק חולצת פסים ששרווליה מופשלים.

בנו הקטן של אבא ישב על הספסל, ליד הקיר, סמוך לחבילת הפירות והדגים המיובשים ולא הסיר את כובע הצופים שלו.

בישיבה דיברו רוסית ויהודית. דיברו על הסודה הקאוסטית שנתיקרה בזמן האחרון ודיברו על סבון מארסיל שמציף את השוק והוא זול יותר.

אבא אמר שסבון מארסיל מציף את השוק מפני שהוא טוב יותר ויעץ לחבריו שיתחרו בו בטיב ולא במחיר. הזקנים ניענעו לו בראשיהם אבל הצעירים גיחכו בינם לבין עצמם ואמרו זה לזה משהו בעברית.

בנו של אבא שמע והבין מה שאמרו הצעירים אבל אבא והזקנים לא הבינו.

אבא אמר שהשומן אשר קנה בשבוע שעבר, בחמישים פחים, היה גרוע ורובו פסולת של מעיים ושיירים של בשר רקוב, לא כחֵלב שהיו עושים ברוסיה. על כך ענה אחד הצעירים, שהיה עושה חֵלב ומוכרו לבעלי התעשיה, כי שקר הדבר.

אבא רגז מאד ואמר שהוא מזמין את כל הנוכחים לבוא ולבדוק את הפחים במחסן שלו. על כך ענו הצעירים שאין להם זמן לעסוק בהבלים ובבדיקות וכי אבא טופל עליהם כדי שיוכל ללכת ולקנות חֵלב בזול אצל הערבים, ושאם יעשה כך יפנו לאיגוד תוצרת הארץ ויכריזו חרם על הסבון שלו. על כך ענה אבא ואמר שמעולם לא קנה תוצרת זולה וכי הוא בונה את הארץ.

חזרו הצעירים ואמרו משהו בעברית, בינם לבין עצמם, ובנו הקטן של אבא הבין ודמעות עמדו בעיניו, אבל אבא והזקנים לא הבינו והמשיכו בישיבה ורשמו פרוטוקול.

בשעה עשר בלילה חזרו אבא ובנו הביתה. אבא היה עייף ונרגז. הוא החזיק את כובעו ומקלו ביד אחת וביד השניה החזיק בחבילת הפירות. את חבילת הדגים המיובשים מסר לבנו הקטן. ביקש הילד לשאת גם את החבילה השניה אבל אבא סירב והמשיך בדרכו, נושם ונושף, שותק ומטלטל את כרסו הגדולה ופניו עצבים.

אחר כך באו ימים אשר בהם עבדו בבית החרושת של אבא רק ארבעה ימים בשבוע. אחר כך עבדו רק שלושה ימים. שלמה זלמן היה בא בכל ערב ושואל אם יעבדו למחרת. כשהיה שומע שלא יעבדו היה אומר שגם זו לטובה ושעוד יבואו ימים טובים מאלה.

אבל צלאל היה כועס ואומר לאבא כי סופו של מעמד הקפיטאליסטים קרוב.

יום אחד חזר אבא מן הישיבה בהתאחדות בעלי התעשיה סר וזעף יותר מן הרגיל. הוא לא דיבר אך בנו הקטן ניחש כי סוף סוף הבין אבא מה שאמרו הצעירים בעברית.

למחרת לא הלך אבא לבית החרושת ואמר כי יש בדעתו לנסוע מתל-אביב ולגור במושבה קטנה. הוא אמר כי יש בדעתו שלא ליַצר עוד סבון מפני שבעלי התעשיה אינם אוהבים את הסבון ודעתם נתונה רק לבִצעם. אבא סיפר כי החֵלב הגרוע שקנה היה עשוי בידי ערבים, אלא שכמה מבעלי התעשיה הצעירים קנוהו מידי הערבים ומכרוהו לאבא במחיר מופרז. ועוד סיפר שגם מבין הזקנים נמצאו אנשים שעשו יד אחת עם הצעירים ליצר סבון ירוד בטיבו ולהדפיס עליו כתובת ״מארסיל״ ולמכרו בשוק.

״ומה שאמרו בעברית אתה הבנת, אבא?״ שאל בנו הקטן.

״לא״, אמר אבא, ״לא שמעתי״.

״הם אמרו שאבא כבר זקן ועוד מעט תמות ולא תהיה יושב ראש אז יהיה להם יותר טוב״, אמר הילד ופרץ בבכי.

נטל אבא את בנו והושיבו על ברכיו, החליקו על פניו, נשקהו ודקרו בזיפי שער לחייו שלא גולחו אותו בוקר, ואמר לו:

״אבא שלך איננו זקן כל כך. וסופו של כל אדם למות. אבל אתה, קטני שלי, אתה תקים בית חרושת גדול לסבון, סבון טוב, לא מזוייף, ואתה תהיה צעיר וחזק, תדבר עברית ולא יוכלו להלעיג עליך מאחורי גבך. תהיה ראש וראשון לבעלי התעשיה ולא תבוש, לא תבוש באבא שלך״.

מחה הקטן דמעותיו ושתק.

ימים נקפו וחדשים. אבא חזר ופתח את בית מבשל הסבון שלו ושלמה זלמן וצלאל היה באים פעמיים או שלוש בשבוע ומסייעים בידו.

רק לאחר כמה חדשים קיים אבא את דברו ועבר לדור במושבה רחובות. גם שם חזר למבשל הסבון, אלא שהיה עובד לבדו, יומיים שלושה, ומחזר עם סחורתו על החנויות בתל-אביב ובמושבות הסמוכות.

הרבה שנים חלפו מאז.

אבא מת. טמנו אותו בבית הקברות הישן בתל-אביב והתאחדות בעלי התעשיה הדפיסה מודעת אבל בעתון.

ובנו אשר גדל והיה לאיש לא נעשה בעל בית חרושת לסבון. אך לעתים, בשבתו אל המלאכה האחרת אשר לו, הוא מהרהר כי אף על פי כן הריהו מקיים את צוואתו של אביו. לא הסבון לבדו נקי וטהור.

כך מהרהר בנו של אבא וחוזר אל המלאכה שלפניו.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. תחרות שחיה (פרוזה)
  5. מינוטאור (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

ירושלם החדשה

מאת אליעזר בן יהודה (זכרונות ויומנים)

כעלות איש יהודי, הבא מרחוק, ירושלימה וקָרב אל ההר אשר עליו תעמוד העיר הזאת, וראה הבית הראשון העומד מימינו – בית יפה וחֹתם העֹשר עליו – ושאל את העגלון:

למי הבית הזה?

וענהו העגלון ואמר לו: לאיש יהודי אחד.

ועלתה העגלה עוד מעט, וראה האורח כשלשים בית בנוים יחד, כלם בתי אבן, תחתיים ושניים, ושאל האורח שנית:

והבתים האלה למי הם?

וענהו העגלון כדבר הראשון ואמר לו:

גם אלה בתי יהודים ובית יעקב שמם, אשר בנתה חברת יהודים בשנים האלה.

ועברה העגלה עוד, וראה האורח עוד ועוד בתים, בתים גדולים ויפים וגנים סביב להם ובהם בתים רבים בנוים יחד, ושאל על כלם את העגלון, ושמע ממנו תשובה אחת לאמר:

בתי יהודים הם.

ואמר האורח בנפשו: הזאת היא ירושלם החרבה, שאמרו לה כלילת חרבן, והנה בתים יפים לנגד עיני וגני חמד – וכל אלה ליהודים. אין זאת כי אן החלה העיר הזאת להתנער מערמת אשפה והיהודים הם בוניה.

ואמנם כן הדבר.

העיר ירושלם החלה להסיר מעליה מעט מעט את צעיף אלמנותה; כי ראתה כי החלו בניה לשוב אליה מעט מעט ולבנות הריסותיה – ותשמח האם הרחמניה הזאת, ותמח מעט דמעותיה מעל פניה, אף כי עוד לבה נשבר בקרבה, והנה היא מראה לבניה הבאים אליה מרחוק פנים צוהלים מעט, בראשית בֹאם, לחזק את לבבם ולאמר להם כי יש תקוה.

ואת פני ירושלים הצוהלים האלה יראה האורח בירושלם החדשה אשר בנו היהודים מחוץ לחומת העיר הישנה בשלשים השנה האחרונות. כי לפני שלשים שנה לא היה כל בנין מחוץ לחומת העיר “כי לא היה איש בוטח בחייו” (קרלוס פון ראומר בספרו על ארץ ישראל), ועל כן לא העיז איש לצאת לבדו משער העיר וחוצה, ויהי מראה המקום לפני ירושלם שמם ומעציב לב כל הקרוב אליה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.