רקע
בנימין תמוז
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

הבשורה שהגיעתני, כי דירתנו הישנה, היא בית-ילדותי, קיימת ועומדת על תילה, על רהיטיה ועל ריחה וקולותיה, היכתה אותי בתדהמה כל כך, עד שהתעלמתי כליל ממביאת-הבשורה ולא התעכבתי, מבוהל ונבעת, לשאול את עצמי אם אינני חולם.

רצתי, כמעט פרחתי, אל עבר המקום ההוא, שעד עתה הייתי נמנע – מעצמת המועקה על אבדנו – אפילו מלהביט לעברו, כשהייתי חולף על פניו, ממרחק מה, לעתים, לרגל ענייני.

עכשיו שעטתי שמה בחפזון של בורח, אשר מחמת אבדן-עשתונות הוא דוהר אל-מוקד הסכנה, במקום שיהיה אץ בכיוון ההפוך; ככל שיארע לעתים לאנשים המבקשים, בסתר-ליבם, את כליונם בחיק המורא, כאילו בו יבואו על תכלית ערגונותיהם.

הזמן שבו הייתי עומד – זמן קרוש כבצה ודומם כמו קרבת-אסון – נצטמק ונרתע, כפי שמעולם לא עשה למעני עד כה, והדפני אל תוך הדירה הממתינה.

באחת מחדריה היתה נברשת דלוקה משולחת מן התקרה ולאורה ראיתי את החדר כפי שהנחתיו.

כמצופה – או בניגוד גמור למצופה, אחת היא, – היה הכל כפי שהנחתיו אז מאחורי. כמו זה עתה יצאו יושבי המקום את הדירה ומיד ישובו. החדר היה שרוי באותו סדר-נוח, ארעי-תמיד, כשכל חפץ מצוי בהישג ידו של המבקש; לא כאותו סדר שמתקינים לקראת בואם של זרים, שכל-כולו אי-נוחות, העמדת-פנים ורמז לזמן קצוב מאד, שעם סופו על הזר להסתלק כלעומת-שבא.

החדרים האחרים היו שרויים בחשיכה, כבכל מקום שבו בני-אדם חיים; האור הולך אחר החיים ובעקבות היוצא ימש חושך.

העפתי מבטים מהירים, חסרי סבלנות, על סביבותי; עוד אשוב אביט בכל אלה כנפשי-שבעי, מעתה ואילך. עכשיו עלי למהר אל החדרים האחרים. אי-בזה אמצא את אמי, אשר ממנה הגיעתני הבשורה.

עיני תרו אחר המטבח, שהיה ריק, והגיעו אל חדר המיטות של הורי. תחילה היתה המיטה ריקה בעיני, אבל כשאמרתי להוסיף ולשוטט על פני הדירה, הבחנתי כי המיטה הריקה והסתורה איננה ריקה. השתהות-מה על פני המצעים גילתה כי בתוך הגל הלבן נושם גוף קטן וערטילאי. מבין השמיכות קמה תנועה זהירה וידה של אמי נשתלחה בסדין, לגלות את פניה ולהציץ בי.

מן הפגישה הזאת הייתי מתיירא ביותר.

כל כך מוקדם, כל כך בשכבר-הימים מתה עלי אמי, עד שמותה נצטייר בעיני כזניחה, כבגידה מרושעת; פירוש אחר אין הילד יודע למות-אמו בשחר-חייו.

כן יודע הייתי כי אמי אף היא מבינה בדרך זו את פרידתנו, אלא שמסיבות נעלמות ממני לא היה בכוחה – או לא התאמצה די-הצורך – לשים את הפרידה לאל, ולהוותר עמי.

היא שלחה בי מבטה ממעמקי המיטה ופניה, קמוטות-שינה, שיוו לה מראה-זקנים, מראה מסתבר יפה נוכח העת הרבה שחלפה מאז הלכה מאתי.

אבל הבהלה שאחזה בה למראה עמידתי כאן לבשה ארשת של בהלת-ילדים נפחדים והיא מהרה לשוב ולכסות פניה ממני.

ענין זה היה מופרך מיסודו. שכן החיים פוחדים מפני שיבת-המת; אבל מדוע ייבהלו המתים למראה החי הניצב על מקומו?

אף שהמיטה שבה להיות כמו-ריקה, ידעתי עתה כי אמי מוטלת שם, ואפשר שלא תשוב להגיח מתוך מחבואה ואפשר שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו, ודהרת-בואי אל הדירה תהיה חסרה לעולמים את שחסרו חיי, את איבדה ילדותי ביום מותה.

נצבתי באמצע החדר, לבדי, מצפה להתעורר מחלום. אבל הכתלים לא משו, המראות לא נבלעו תחתם ורק הרצפה כמו חגה-נעה תחת רגלי המועדות.

המלצות קוראים
תגיות