מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אופק

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

פעם, ביום חורף, ראה את ענני השמים נוסעים, גוש אחד, אל עבר האדמה ומטיחים את חזה עברתם בהרים הרחוקים. והאדמה רעדה מעֶדנה והירוק שבגבעות התלהט עד שחור ובעוד אלפי אלפים פּיות צמאים נפתחים שם לקלוט את המטר הרודה במרחק, נפתחו שערי הענן בחצי השמים שמנגד ופיסת כחול בוערת מיִפעה נשקפה אל עבר המערכה הנטושה ברחוק, והילד חייך אל לבו ואמר: אבא ואמא.

דמעות גיל עלו בעיניו והוא רץ אל עבר הבית, נבעת מחדוה.

אך עתה היו הימים ימי קיץ.

השדה היה חם. צבים מתונים, צפודי עור ועיניהם קטנות ומבריקות, כעיני זקנים, היו עוברים בו, הלוך ושוב, ושריונם משמיע קולו על האדמה כקול מחרשה הפוכה הנגררת אחרי הסוס. לטאות זריזות, דקות ומסולסלות, התרוצצו בין קני השיבלים והאדמה בלעתן בזו אחר זו. ומעבר לשדה הזדקפה שורת ברושים ומשם והלאה נמשכו עצי שיטה, התמשך והרחק אל עבר החולות האדמדמים והגבעות המוריקות וההרים הסגולים. ובין ההרים, פה ושם, נפער עמק זעיר והשמים נראו שם כשהם נושקים לאדמה ונפרדים מעליה ונוסעים, על כבוּדת ענניהם ותמרות אוירם המרצד.

בבקרים, עת נפקחו עיניו אל החלון העוטה ירק, עוד נראו רסיסי-טל נושרים מעל העשבים ומתנדפים על הזגוגית. ברגלים יחפות דישדש בדשאים שבחצר וליחלח כפותיו בשארית הצינה העולה ונעלמת עם השמש.

בדרך לבית-הספר שברחוב הראשי היה משתהה בצדי גדרות עץ השיטה, נופח בפרחי הפוּך וממלא ריאותיו מריחם הצהוב. זיקית מהורהרת, שהיתה תלויה בבדים ושוכחת להחליף צבעיה מרוב מחשבות שבלבה, החפיזה תנועותיה ופערה פה ורוד ורוחש כששלח הילד ידו לאחוז בה. גלגל החמה, משהציץ בדרך החול, עלה ולהט באויר הבוקר.

מיצמץ הילד בעיניו לעבר השמש והניח לה ללהט לו פעם לחי ימין ופעם אוזן שמאל והיה מחייך כנגדה ועומד. לרגע נשתכחה ממנו מגמת פניו ואמר לחזור בו ולילך לאותו מקום שממנו החמה יוצאת ובו איווּ שמים וארץ משכן להם, להרעיף נשיקותיהם ולהתחכך זה בזו, בוקר וערב, לטף ועבור ללא קול. אך מיד זכר את בית-הספר ואת ארבעים הילדים והילדות אשר נאספו בוקר בוקר בחדר הכיתה הגדול והביטו בו, בתמהוני, הקטן מכולם, בלגלוג גלוי. ומתוך צער וכאב הפנה ערפו לשמש ולאורה השוטף אותו וישם פעמיו אל הרחוב הראשי.

אך בטרם תדרוך רגלו על סף הבית העוין אותו, עוד נכונו לו נפלאות בדרכו.

שיח הוורדים שליד הספסל, בחצר הסמוכה, פקח הלילה שלוש עיניים אדומות ויבט בהן אל הרחוב, מאוּשר ומבוייש. והילד נשתהה על ידו, נבוך אף הוא מן ההוד האדום, משפיל עיניו ומהמה קולו אל השיח, מתרפק עליו מרחוק ונושקו בלבו.

ועגלה עברה, עמוסת סלסלות ענבים, אשכולות נשפכים על גדותיה ודליות גפן רועדות על דפנותיה, כולה מזדעזעת וחורקת בדרך האבנים, על חישוּקי הברזל שלאופניה.

הילד הסב ראשו ולחייו להטו, אך בעבור העגלה הלאה הביט אחריה ארוכות, עד היעלמה בסיבוב הכביש, היא ושאונה הבהיר ושמחת הבציר שהביאה עמה ואשכלות הענבים ששארו בעקבותיה, נחים בשחורם וירוקם לצדי הדרך.

מעתה לא נותר לו אלא לעבור על פני שנים שלושה בתים אדומי גג ומתוך חצרותיהם יציצו עליו, ממרום הצמרות, עצי צפצפה מרשרשים בלבנם ועצי אקאליפטוס עצלים ועייפים אשר יש וידגדגוהו בקצות עליהם החדים והריחניים. העיף מבט נפחד אל גובה קומת האילנות וחמק בינותם אל שער בית-הספר ואל עבר מסדרון הבנין הארוך. רק אז הבחין, כבכל יום, כי איחר לבוא ורחש השיעורים כבר עולה מן החדרים.

הוא האט צעדיו וראה בדמיונו את ארבעים זוגות העיניים ואת קול המורה המתקלס בו יום יום על היותו מאחר ועל היותו הקטן שבילדי הכיתה.

״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״, נוהג המורה לומר לו יום יום בנימת דיבור שבה פונים אל הגדולים, ולהדגיש על ידי כך את רוך שנותיו.

״לא צריכים היינו לקבל אותך, אלא שחסנו על אמא שלך ושעינו לתחנוניה. מקומך בכיתה הראשונה. אך ורק בראשונה. בהחלט בראשונה״.

וכשקרב הילד באותו יום אל דלת כיתתו היו ברכיו רועדות וידו מפרכסת מאחוז בכף המנעול. דומיה גמורה היתה שרויה שם, ובהטותו אוזן דימה לחשוב כי אין איש. הוא אימץ את לבו ופתח בזהירות את הדלת. ואמנם היה החדר ריק.

שני אנקורים שהיו מדדים בין הספסלים הריקים נבהלו מפניו וטסו לעבר החלון ונקישת מקוריהם בזגוגיות הילכה עצב בלבו. אך יונת-בר מיושבת בדעתה המשיכה ללקט פירורים סמוך לקתדרא והיתה נותנת בו, מפעם לפעם, מבט מהיר וחוזרת ומלקטת. המנוחה והשמחה חזרו ללב הילד מיד. כמה טובה היתה שלוות יונת-הבר בתוך כתלי החדר הנושם איבה תמיד.

״הילדים הלכו לטיול״, אמר קול מאחוריו, ״לטיול של יום שלם״.

שמש בית-הספר היה זה. האיש היחיד בין כתלי בית זה שלא נזף בו מעולם ולא ליגלג עליו ולא בא עליו בתואנות ובתוכחות.

הילד הביט בו בבהלה ובהחווֹתו קידה משונה, שבעצמו לא הבין מה טיבה, נחפז ורץ אל החצר ושב ויצא אל הרחוב.

שמחה עצומה ירדה ללבו ובסקרו ימינה ושמאלה בחר לו את מעלה הרחוב לחגוג בו את יום החופש שבא עליו משמַים.

בצעדים מהירים, כאדם היודע את מטרתו, או אולי מפחד פן ייקרא לחזור לבית-הספר, חפז אל עבר גבעת הכורכר המלבינה בקצה המושבה.

לרגליה נטוע פרדס אפל ובית באר משמיע שם פעימותיו יומם ולילה. ובפסגתה עומדים שנים-שלושה שיחי שיזף ירוקים ופריָם מתוק בחורף מאד. עתה לא הציעו השיזפים לילד אלא את צִלם בלבד – והוא, אשר לא ביקש יותר ממה שניתן לו, שמח עליו וישב בתוכו.

מכאן והלאה השתרעו שדות ורצועות עצי שיטה למלוא רוחב העין ועד למורדות ההרים הגיעו; ופלגי אכזב ביתרו את השדות בקוי עקלתון מהירים, ונתרחקו, בהתווֹתם דרך אל הגבעות המוריקות. הנה החלו בועות של אויר ועיגולים של אור וריצודים של שמים מרקדים במתינות באויר… זקף ראשו ועיניו נוהות אחר פקעת אור אחת, דקיקה וזהרורית, השטה, עלה וירוֹד, בשמי השמים. הביט אחריה עד שנעקר ראשו לאחוריו והפקעת נעלמה מאחורי שיח השיזף. החזיר ראשו למצוא לו פקעת אחרת, והנה שבה זו שנחבאה וחזרה לשוטט כנגדו וככל שהוריד הילד ראשו כן שטה וירדה פקעת האור, עד שהגיעו עיניו למקום שהשמים והארץ מצויים שם יחדיו ונבלעה הפקעת בין שניהם.

אמר הילד בלבו להביא את כל בני האור הזערוריים הללו ואת ניתוזי האויר וזיזי החמה, כולם גם יחד, אל עבר המקום הרחוק ההוא וישמחו להם השמים והארץ על מתנה קטנה זו מאתו. ישמחו וירחצו בשפע האורות ויחם לבם ותתלהט שם שמחה גדולה.

החל הילד חופן אור בעיניו ומשלחו כלפי המרחק; והיו האורות שוטפים ועוברים על פני שדות שהצהיבו ומוליכים עמהם מן הזהב הבהיר; ועל-פני גבעות מוריקות בשוליהן היו האורות נוטלים טחב-רוח כל שהוא לשאתו שי; ובערוצי הנחלים היבשים היו האורות מרקדים על חלוקי החצץ והיו דולקים בניצוצות לובן קריר.

עמדה השמש בחצי הרקיע והחלה כל הארץ כולה מעלה שכבות שכבות של אור כלפי השמים והשמים היו משלחים אלומות של כחול כלפי הארץ, והילד יושב בין שניהם ומנצח על משחקם ולבו רוחש טוב לשניהם גם יחד.

עד שנטו הצללים; נטל השיזף צלו והעבירו לצד הגבעה שמנגד. חייך הילד לעצמו וכמעט שעצם עיניו ונרדם, אלא שלפתע קם וירד מן הגבעה והישיר פעמיו והפליג לבית אבא ואמא, והלך.

וממחרת היום, בבואו לבית הספר, פתח המורה את היומן והציץ בו ואמר:

״היכן היית אתמול?״

שתק הילד ולא השיב, כי לא ידע מה להשיב.

״לא צריכים היינו לקבל אותך לכיתה השלישית״, משך המורה קולו ואמר, ״ולא די לך בזה אלא שעוד אתה מאחר ומחסיר ימים תמימים״.

ובפנותו אל התלמידים:

״ואנחנו למדנו אתמול דברים חשובים. אמת, ילדים, שלמדנו אתמול דברים חשובים?״

כל הילדים הניעו בראשיהם והביטו בציפיית זדון לראות מה ייעשה בילד.

״ובכן״, משך המורה, ״אשאלך דבר ממה שלמדנו אתמול. אם תדע, הרי שטוב. ואם לאו, אשלחך הביתה; ואת אמך תביא אתך״.

וכל הילדים גיחכו בהנאה מהמצאת מורם ויטו אוזן.

״ובכן״, הרים המורה קולו והניף שתי ידיו לפניו מתוך שרווליהן הקצרים ועמד עמידת מתנצח, ״הריני שואל אותך מלה אחת, אחת בלבד, אשר הסברתיה אתמול הסבר היטב לכל הילדים. הקשב איפוא. מה זה אופק

הביט הילד במורהו, נדהם ומשמים, ושתק.

״היודע אתה מה זה אופק או שאינך יודע?״ דחק עליו המורה.

״לא״, אמר הילד.

״לך לך, איפוא, לך מכאן. מקומך לא יכירך אצלנו״.

ובעוד הילד אוסף את מכשירי הכתיבה שלו אל ילקוטו, הוסיף המורה ושאל בחגיגיות:

״מי מכם, ילדים, יודע מה זה אופק?״

וכל הידים כולן הורמו כאחת.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
יצירה בהפתעה
רקע

דבר הגל על השירה העברית

מאת אברהם רגלסון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

מתוך “על המשמר”, 11.11.1977

בספר “הפילוסופיה של האמנות” המהווה חלק ב' בחבור הנרחב “האסתטיקה” אשר להוגה ג’אורג וילהלם פרידריך הגל (גרמניה 1770–1831) – נזדמן לעיני פרק צנוע-דפים ועתיר-תוכן, שכותרתו: “אמנות השגב – השירה העברית”, וראיתי לעברתו למען קהל הקוראים שלנו. ודאי, הכוונה היא לשירת כתבי הקודש. תת-כותרת באותיות זעירות אומרת:

א) אלוהים בורא תבל ושליט בה; ב) העולם בן הכליון אין בו כלום מן הטבע האלוהי; ג) מעמד האדם פנים-אל-פנים מול האלוהים.

ואולם השגב האמיתי מיוצג על ידי השירה העברית. כאן, בפעם הראשונה אלוהים מופיע כרוחני לאמיתו, כישות בלתי-נראית. מאידך גיסא, תבל ומלואה, למרות כל עשירותה ותפארת-מראותיה – כשהיא לעצמה, הריהי אין ואפס לעומת ההוויה הכבירה העליונה. אין היא אלא יצירה זוטרתא, משועבדת לכוח העליון; וכל מטרת-קיומה אינה אלא כדי לגלות ולפאר הדרת כבודו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.