גן נעול

מאת בנימין תמוז

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

א

הילדים כרעו על הארץ במעגל ושרו:

בֶּרָלֶה, בֶּרָלֶה,

צֵא אֵלַי.

וחיכו;

אבל ברלה לא יצא.

״אל תפחד״, אמרו הילדים.

אבל ברלה פחד ולא יצא.

שעה ארוכה חזרו על הפזמון עד שעיפו ופרחו משם. רק דורי נשאר. הוא כרע על ברכיו והחליט לחכות בדומיה. תחילה הופיעו שתי קרני מישוש, שבקצותיהן גולה מבהיקה וכהה. הקרנים נתארכו מעט ורעדו, בגששן באויר. אחר כך נתארכו יותר ורצועה ארוכה ורירית של גוף השבלול החלה נשלפת ויוצאת לאויר העולם, מושכת עצמה על הקרקע היבש, כששלכת הפריחה של האורנים דבקה בה ונגררת עמה. כשהגיעה הרצועה האפורה לאורך של רבע האצבע הופיע עוד בדל-גוף מתוך השבלול, נפרס לכיוון ההפוך, וברלה נתהפך על גבו והחל נע וגורר עצמו. דורי הושיט אצבעו בזהירות ונגע בקצות הקרנים. הן נתכווצו ונתקצרו, אך כאשר החזיר דורי אצבעו, חזרו הקרנים ונתארכו וברלה חזר וגרר עצמו קדימה.

דורי חייך.

״אדורם!״

אביו, שהיה האיש היחיד אשר קרא לו בשמו המלא, ניצב בפתח הבית. דורי קם ורץ לקראתו:

״אבא, הוא אוהב אותי. הוא לא פוחד ממני!״

אביו קלט אותו והרימו על זרועותיו.

הוא סיפר לדורי על אורח חייו של השבלול, על מזונו, על אויביו ועל מלחמת-הקיום שלו, ודורי נעצב מאוד אל לבו והחליט שבבוא היום הוא יסביר לבעלי-החיים שאין צורך להיות רעים כל כך, ושמוטב להם שילמדו מבני-האדם כיצד לחיות בשלום, כמו אבא ואמא, וכמו הילדים הטובים.

באחד מימי הקיץ, בימי הפגרה של בית הספר, נסע דורי לכפר. היתה שם חצר מרובעת, מוקפת חומה של אבני כורכר. אל החומה נשענו הרפתות, הלולים והדיר. ממול ניצב בית המגורים, מוגבה מן החצר, ומדרגות הובילו אל מרפסת ארוכה, שמעקה עצים מנוסרים עוטר לה משלשה עברים. מתחת למרפסת היה מרתף ובפתחו ניצבה מלונת-כלב ריקה. החצר העלתה עשבים, ושבילים צרים ביתרוה באלכסונים אחדים, שהובילו מן הבית אל מעונותיהם של הבהמות והעופות שממול.

בבוקר כינס האיכר את הילדים, נתן בידי כל אחד מהם מיכל של פח והורה להם על השׂדה המשתרע מעבר לגדר.

״מי שיביא פח שלם יקבל את הסוס לשבת, לכל היום״.

הילדים פרצו מן החצר בשעטה ונתפזרו כמניפה בתוך השבלים, שקודים כדבורים על האסיף. השדה נתמלא קולות של נקידה: השבלולים, למאותיהם, נתלשו מעל השבלים ונאספו מן הקרקע, כשהילדים מטילים אותם אל תוך הפחים הריקים, – מזון לברווזים שבחצר. אחר כך, כשהחלו הפחים להתמלא, נעשו הקולות עמומים יותר. סמוך לשעת הצהרים החלו חוזרים, אחד אחד, לחצר, ומציגים שללם לפני האיכר. כשהופיע דורי עם הפח הריק שבידיו, קפאו הכל בתמהונם. אך כשמלמל משהו והסביר דברים, שנשמעו כבדיחה בטלנית, פרצו הכל בצחוק, והאיכר אמר, שמא רוצה דורי ללכת למטבח, כי הנשים זקוקות שם לעוזרת, שתשטוף את הכלים. ואולי בכלל שמו דורית ולא דורי.

בקיץ שלאחריו לא נסע דורי לכפר, מפני שהארץ היתה שרויה בהתפרעויות. הערבים ירו בכבישים והחיילים האנגלים שוטטו במכוניותיהם והכריזו עוצר בערים.

כשהיה אבא יוצא, אחר הצהרים, אל המעבדה, היתה אמא מתרה בו שלא ישתקע בעבודה ושלא ישכח לסיים בשש ולחזור הביתה לפני הכנס העוצר לתקפו.

אבא היה מפטיר דברי הרגעה אבל תמיד התאחר והיה חוזר הביתה אחרי רדת החשיכה. הוא היה עובר בחצרות הבתים, מדלג על גדרות ומגיע הביתה בכניסה האחורית, דופק בחשאי על דלת המטבח ומחייך חיוך נצחון מול פני אמא המבוהלות.

ערב אחד הביא אבא לידי סיומו נסיון ממושך, שעלה בידו יפה יותר ומהר יותר משציפה. הוא חגג את המאורע במעבדתו, במזגו לעצמו שיקוי מאלכוהול, מסוכר-ענבים שבאחד הבקבוקים ומכמה טיפות של נוזל ריחני, שנשא חן מלפניו. אחר כך פשט את חלוקו הלבן, חבש כובעו ויצא לרחוב, שורק לעצמו זמר עליז, ונהנה מן הדממה שנפרשה לפניו בפרספקטיבה הארוכה של הרחוב הישר, שפנסי חשמל רחוקים האריכו את טווח-הראיה עד לאין סוף, כביכול.

הוא התנהל לאיטו על פני המדרכה, הגיע לרחוב מגוריו ופנה לעבר הבית. בעברו את מפתן השער של החצר הגיחה מן הפינה מכונית צבאית ובה חיילים אנגלים. המכונית עצרה בחריקה ושני אנשים לבושי-מדים זינקו מתוכה וחבטו לאבא בפניו; תחילה במכות אגרוף ואחר כך, כשנשמט כובעו, הכוהו בקת של אקדח על גלגלתו. כדי שלא יהא כל חשש של עדות, סיימו את המלאכה ביריה ולקולה הציצו דיירי הבתים מחלונותיהם וראו מכונית-צבא מתרחקת במהירות מן המקום.

אחר כך מצאו את גוויתו של אבא על מפתן הבית, בין השיחים.

ביולי סיים דורי את חוק לימודיו בגימנסיה ובנובמבר פרצה מלחמת-השחרור, ארבעה חדשים לאחר שהצטרף לפלמ״ח, באחת הפלוגות שחנתה בגליל.

הוא התגורר באוהל נפרד מפני שהיה מפקד מחלקה, ובעיקר מפני שהתעסק בהתקנתה של מפת-תבליט גדולה, שהיתה מונחת על גבי המיטה השניה שבאוהל. השטח שתארה המפה היה אחד השטחים המועטים שלא עלה בידי האנשים להשיג ממנה מפה של 1:20,000, אף על פי שנברו בארכיונים הגנובים מן הצבא הבריטי וממחלקת המדידות הממשלתית. בהעדרה של מפה טופוגרפית ראויה לשמה, היה הכרח לבצע עבודת-מחקר בשטח עצמו ולהתקין מפה חדשה. דורי החליט שתהיה זו מפת-תבליט. היא יעילה יותר והכנתה יש בה מן השעשוע.

בלילות היה יוצא לסייר את השטח ובבוקר היה משווה רישומיו למפה הגדולה של 1:100,000. רובו של היום היה נתון למלאכת המפה והזמן היה דוחק ביותר. את ההתקפה חייבים היו לבצע לפני רדת הגשמים הגדולים.

במרכז המפה נמצאה הגבעה שעליה ניצב בנין-המשטרה. צפונה לגבעה היה קיר סלעים תלול, משתפל במדרון אל ואדי, אשר ככל הערוצים הגדולים זרם ממזרח למערב. דרומה לגבעה היה מצוי משטח רמתי, מבותר גאיות רכים, רדודים, שחריצי-קרקע לטופי גשם ורוחות היו משתפלים לתוכם בזווית ישרה ומשווים לגאיות צורה של שרצים מרובי רגלים. בפינה הדרומית-מערבית היתה מצוייה הגבעה שלרגליה צריכים היו האנשים להערך להתקפה.

בוואדי הסמוך עתידים היו להתקדם, בשורה ערפית, לעבר הגאיות המוליכים אל גבעת-המשטרה, להתפזר ולחזור ולהתרכז במקום-מפגש סמוך לכביש המוביל אל השער. משם צריכים היו לפנות מערבה, לפרוץ בגדר התיל, לבצע את המשימה ולסגת בערוץ העמוק שמצפון.

בוקר אחד, כשהיו מרבית הגאיות הדרומיים מפוסלים ומתוארים יפה במפה, נכנס מפקד הפלוגה לאוהלו של דורי ומצאו מגלף בשקדנות את מראה פניה של גבעת-ההערכות.

״שטויות״, אמר המפקד. ״למה לך להתמזמז עם הגבעה הזאת? אותה אנחנו מכירים היטב. היא כאן, מתחת לאף שלנו״.

דורי קימט מצחו.

״עשיתי טעות״, אמר, ״כאשר קבעתי את גבול המפה קרוב כל כך לגבעה הזאת. אילו היה לי עוד מקום, כאן למטה, הייתי יכול לתאר את כל העסק״.

״איזה עסק?״

״אינך רואה״, חייך דורי והצביע על גבעתו, ״איך שהרכס העגול הזה דומה למתניה של בחורה; כאילו שכבה לה כאן, על הבטן, ונרדמה. הייתי רוצה, אילו היה לי מקום, לתאר את כל הגוף שלה. מה דעתך?״

״דעתי? אם מתחשק לך לשכב אִתה תוכל לחזור אליה אחרי הפעולה ולבצע בה מעשה אונס״.

״אתה חושב שהיא תסרב לי?״

״שמע, דורי, תפסיק לחלום. אם אתה צריך לשכב, אז מצא לך מישהי ממחלקת-הבנות. תאמין לי שזה יותר טוב מאשר עם הגבעה״.

״אינני בטוח״, השיב דורי וחזר אל מלאכתו.

סמוך לסופה של מלחמת-השחרור חנתה פלוגתו של דורי במבואות הנגב הצפוני ולכל האנשים כבר היו מדים. היתה זו מלחמה שונה לחלוטין ותודעת הפחד החם והחלחלה הנרגשת שלפני הקרב פינו מקומן לשפע הפרטים הקשורים בתכנון ובדאגה לאנשים, לציודם ולהנהגתם.

באחד הקרבות, כשהיה מתקדם בריצה כפופה אל עבר עמדות האויב, דרך על פניו הרוג, מאנשי פלוגתו; נער אדום שער, כבן שמונה עשרה, שחזהו נתרסק ברמון אך פניו היו שלמים ועיניו פקוחות. מאז היתה לו, לדורי, סיבה נוספת שלא להצמד אל זכרונות ליל-אמש. אדרבא, שמח היה לכל תוספת-תפקיד שבעקבותיה עבודה רבה ושיכחה ופעלתנות.

דורי מסר הוראותיו לאנשים בקול שקט, כמעט בלחישה, ולמרות הדממה שעטפה את המישור בין חתה לחרטיה, בימים שלפני ההתקפה המכרעת על צומת-הדרכים, קשה היה לשמוע מה הוא דובר; ואנשים היו חוזרים ושואלים: סלח לי, מה אמרת? ואז היה דורי מרים קולו לפתע ושואג באזניהם. מיד היה חוזר ללחשו, בהשפילו את עיניו. ימים רעים היו הימים ההם.

בליל ההתקפה על הצומת רבץ שרב כבד על האדמה ודורי הבחין כי תוך כדי היערכות בשדה פשטו כמה מן האנשים את חולצותיהם. לבו אמר לו שהמדים, ככל לבוש, ואף יותר מכן, מקנים ללובשיהם בטחון-יתר והוא חשש פן יגרום עירומו של הגוף לרתיעות בקרב, כאשר ישרקו הכדורים באויר והגוף החשוף ירגיש ביתמותו. לכן ציווה לחזור וללבוש את החולצות. רק מעטים הבינו במעומעם לכוונתו ורכסו את הכפתורים בלא אומר ודברים.

בבוקר היה הצומת כבוש ולצדי הכביש רבצו חבורות של חיילים עייפים, שכרעו באשר מצא אותם השחר, בעוד אחרים ממשיכים בביעור קני-התנגדות אחרונים.

חוורון צהבהב פשט בשמיים.

ליד השוחה של המפקדה סיפר מישהו, שהיה פעם בספרד, מעשה בטוריאדור. הפר נגח את הטוריאדור בצלעותיו והקיז את מעיו. הטוריאדור הוכה ארצה ללא רוח-חיים; ולפני שהספיקו אנשי-האלונקה להתאושש מתדהמתם ולזנק אל הזירה, ולפני שפרץ ההמון בשאגותיו, ניגש הפר אל קרבנו בצעדים אטיים ומדודים, כופף צוארו אל האיש המת וליקק בלשונו את פניו, לקוק והנע בקרניו, מלמטה למעלה.

דורי הציץ משוחתו וביקש לדעת אם אמנם את פני האיש ליקק הפר, או שמא את הדם השותת מפצעיו.

״לא, לא״, ענה המספר, ״בפירוש אני אומר לך שליקק את פניו ולא את דמו. ופניו של הטוריאדור לא היו פצועים כלל. הפר רצה לעשות אתו שלום״.

דורי חזר אל החפירה, מחה את הזיעה והבוץ מעל מצחו ועייפות נוראה קפצה עליו לפתע ודלדלה את אבריו. מתוך תוגה, מנסרת ועולה ככאב, שתחילתו סמנים בלבד וסופו שהוא משתלט על הגוף כולו, עלה בלבו רעיון של הבל: אילו היה הוא פר בן בקר, יכול היה לצאת עתה אל שדה-ההריגה ולעשות שלום עם כל אותן גוויות של מצרים וסודנים; אבל הוא כבר נכשל מזמן; הוא, שביקש להניא שבלולים ממלחמת-הקיום שלהם, ולעשותם רחמנים.

יונתן אלוני, הדיקן של הפקולטה לביאולוגיה, עצר במסדרון את חברו, קורט מילבאור.

״אמור נא לי, מילבאור; אתה לימדת כאן בסוף שנות השלושים; אילו תשובות היית מקבל מן התלמידים שנרשמו לביאולוגיה, כששאלת אותם למה הם באים ללמוד?״

מילבאור הזקן חייך והניח ידו על כתף חברו.

״אתה הולך לשאת את נאום הפתיחה?״

״ואני נבוך מאוד״, הודה אלוני, ״אמור, מה היו עונים לך?״

״התשובות הרגילות. היו אומרים שרוצים לעזור לאנושות, להתמסר למדע… אתה יודע, התשובות הרגילות״.

״מוזר. כך שיערתי. והנה אצלי, לא שמעתי אף תשובה אחת כזאת. כמעט כולם ענו בערך ככה: ׳נדמה לי שאני מתעניין בזה׳. או: ׳אני חושב שזה יעניין אותי׳. או: ׳ייתכן שזהו מה שאני מחפש׳. אתה מבין? שים לב למלים ׳נדמה לי׳, ׳אני חושב ש…׳ ו׳ייתכן׳. תמיד הקדמה של הטלת ספק; ובכל אופן הסתייגות, עד שלא נוכחו בהפך מזה. ושים לב לצניעות של התשובות. כמו אנשים מבוגרים. הייתי אומר: כמו אנשי-מדע. אינך סבוך שיש בזה משהו? רובם חיילים משוחררים, שהשתתפו בקרבות; אולי זהו?״

מילבאור נענע באצבעו: ״אלוני, אני מזהיר אותך!״

שניהם צחקו ונפרדו איש מעל רעהו. אלוני נשתהה מעט במסדרון ואחר כך פנה בצעדים מאוששים לאולם ההרצאות ופתח את הדלת.

דורי ישב בשורה השניה והיה תמה על ההתרגשות שאחזה בו. דומה היתה לתחושה שאפפה אותו לפני הקרבות. הקרבות הראשונים, בעוד אין מדים לגופו והוא שקוד על מפת-התבליט שלו. מה זה? ודווקא עכשיו?

״רבותי״, פתח אלוני, לאחר שהניח תיקו לפניו, החליקו בידו וסקר את הקהל שלפניו. ״אתם פותחים את השנה השניה של למודיכם באוניברסיטה ולכאורה הרי זה המשך ולא התחלה, וממילא אין מקום לנאומי-פתיחה. אבל סבורני כי כל אחד מכם חש ויודע שהמשך זה אינו אלא פתיחה והתחלה מחדש. בשנה שעברה ישבתם בחברת אנשים שנפרדו עתה מעליכם והלכו איש לדרכו. מי לרפואה, מי לחימיה ומי לפיזיקה ולמתמתיקה. אתם בחרתם בביאולוגיה ועל כן הנכם, בעצם, על סף התחלה חדשה גם מן הבחינה הטכנית״.

״הדברים שיש בדעתי להשמיע עתה באזניכם, אשמיע בתנאי אחד: בל נחזור אליהם שנית במשך השנים שנעשה בכפיפה אחת. רק עם תום דרכנו המשותפת, לפני חלוקת התעודות, אסכים לשוב אל העניינים שאדון בהם הפעם״.

״בקרוב מאוד תהיו יושבים ליד שולחן המעבדה, לפניכם בינוֹקוּלאר, שיאפשר לכם לראות ראייה מוגדלת וסטיריאוסקופית את החומר הנבדק; ואתם תעסקו בהסתכלות. תסתכלו בזבוב קטן, שארכו שלושה מילימטרים ושמו דרוֹזוֹפילה. אחר כך תסתכלו באחד מתאי גופו ותלמדו לדעת כי בגרעינו של כל תא ותא מצויים כרוֹמוֹזוֹמים; אלה הן סטרוקטורות המורכבות מחומצות נוּקלאֶיות פלוס פרוֹטאינים, והן מצויות בכל תא מתאי גופו של החי והצומח. יש מקום בכרומוזומים הקרוי גאֶן. לא ידוע גדלו, אף לא צורתו, מלבד העובדה שהוא נמצא בסדר לינאָרי, סדר של קו, בכרומוזום״.

״עד כאן תוכלו להיווכח במו עיניכם, לאחר שתודרכו בכמה נסיונות. ואחר כך יתקיים שעור של סיכומים מן הנסיונות שעשיתם ואז אספר לכם כי הכרוֹמוֹזוֹמים הם הם האחראים למטען הגאֶנאֶטי, הוא המטען התורשתי, של כל אורגניזם, חי וצומח. כמו כן אספר לכם כי הגאֶנים אחראים לתכונה מסויימת בתורשה. את דברי אלה אוכיח לכם תיאורטית, על סמך הנסיונות שנעשו באותו זבוב הדרוזופילה. אתם תחזרו על הנסיונות. תקרינו את החומר בקרני X ובמו עיניכם תראו מוּטאציות – שינויים במבנה הגוף של הדרוזופילה, שהם, כפי הנראה, שינויים במערכת המאֶטאַבוֹלית של הזבוב״.

״אבל באותה שעה יקום תלמיד, או תלמידה, מן התא הקומוניסטי באוניברסיטה; ואני משער שיש כאלה גם באולם הזה…״

״יש!״, קראה תלמידה.

״בהחלט!״, נשמע קול גבר.

״זה הכל? רק שנים?״, תמה אלוני.

צחוק פרץ באולם. הפרופיסור חכה עד שישוך הגל והמשיך:

״ואותה תלמידה או תלמיד יגידו לי: אדוני, אין זה נכון שלתכונות באורגניזם חי אחראים רק הכרומוזומים. את תכונות האורגניזם החי קובעת גם הסביבה, התנאים החיצוניים, הן הפיזיים והן הפסיכולוגיים והאקלימיים. ועוד יאמרו לי אותם תלמיד או תלמידה: ההנחה שהתכונות בחי עוברות בירושה, בתוקף הנתונים שבכרומוזומים ובגאֶנים, היא הנחה שיש בה כדי להביא אדם לידי יאוש. אם באמת אין מנוס מן התורשה, מה יועיל האדם במאמציו לשפר את מהותו ואת תכונותיו? משמע שעליו להניח את נשקו ולצפות לפסק-הדין שנגזר עליו אי-שם בכרומוזום ובגאֶן. אבל אנחנו – יאמרו אותם תלמיד או תלמידה – מאמינים באדם ובהישגיו״.

״כך, או בדומה לכך שמוע נשמע מפי כמה מחברינו ללימודים. וחייבים נהיה לתת תשובה לדברים. על כן הנני מצהיר ומודיע בזה מראש כי תחת הבינוקולאר והמיקרוסקופ לא מצאתי כל דבר שיאלץ אותי לזוז כמלוא הנימה מן ההנחות, אשר במזרח קוראים להן ההנחות של הגאֶנאֶטיקה המערבית״.

״אבל בל יסיק איש מכם כי אנוכי, או חברי למחקר, נתפסנו ליאוש או לאבדן-אמונה. אל יעלה בדעתכם כי אנו מושכים ידינו מן האילוף, החינוך, או האמונה בעתיד טוב יותר לאדם. שהרי המדע לא סמך מעולם ידו על ההנחה שיצר לב האדם רע מנעוריו. אין הגאֶנאֶטיקה משמשת גזר-דין שיש בו יאוש, אלא אדרבא, פתח-תקווה ומנוף לאמונה מתחדשת לבקרים. אין בעולם יצור אופטימי יותר מאיש המדע. תמיד הוא דרוך לקראת הנסיון הבא, העשוי להביא בכנפיו פתרון גואל״.

״בגילכם מסיימים את הפקולטה ולא מתחילים. יודע אני שהמלחמה עיכבה אתכם ואני מרשה לעצמי לשער – גם אם לא יהיה זה, אולי, הוגן מצדי לדבר על כך באזניכם, – כי אחדים מכן מדוכאים ברוחם; אחדים נואשו מדברים שהאמינו בהם קודם לכן; ואחדים באו לכאן מתוך תקווה קלושה ביותר למצוא תיקון לעצמם״.

דומני, כי יש בפי בשורה כל שהיא. בשורה מן העולם שלתוכו אתם נכנסים היום; ודומני כי היא מכוּונת דווקא אליכם. האשמיענה באזניכם?״

דממה עמדה באולם.

״כן או לא?״

״כן״, רעם האולם כולו.

״ובכן, אתם הייתם חיילים במלחמה. הרגתם בני-אדם. אתם פוחדים, אולי בלי לדעת זאת, כי לבכם נעשה גס בדברים שהיו קדושים ומרתיעים. אתם פוחדים מן הרוצח שעלה ממעמקי ישותכם ואתם שואלים את עצמכם: האם אפשר להחזירו אל מקומו, אל מעמקיו? בלשון הגאֶנאֶטיקה אתם שואלים כך, בערך: מי אנחנו? מהו המטען התורשתי שלנו?״

״ואני אגיד לכם משהו: בקרוב תצטרכו לבתר באזמל צפרדע חי; או אפילו את זבוב הדרוזופילה, שארכו שלשה מילימטרים ורחבו פחות מזה. הנני מבטיחכם כי ידכם תרעדנה ולבכם יהלום בחזקה. ואפילו תרצו להיראות גיבורים לעיני הבחורות – לא תצליחו. תפליטו בדיחות גסות, תקללו, תשמיעו דברי-בלע. מפני שהנכם מה שהייתם מתחילת בריאתכם. הסביבה והתנאים לא שינו את הגרעין״.

דורי ישב במעבדה לפני הבינוקולאר לאחר שהצליח להפריד, בעזרת מחט, תא מבלוטת הרוק של הדרוזופילה. בשעה שהזחל עומד להיות גולם, לפני ההתגלמות ממש, מצויים בבלוטות הרוק שלו כרומוזומים ענקיים, שגדלם פי שלוש-מאות מאלו המצויים בתאי הזבוב המבוגר. זמן זה יפה ביותר לבדיקת הכרומוזומים, ודורי היה רכון במתיחות על הזכוכיות שעה שנשמעה שריקה רכה מבחוץ.

״עשה לי טובה״, פנה לחברו-לשולחן, ״וצא החוצה. תמצא שם בחורה שקוראת לי. שמה חוה. אמור לה שאבוא בעוד חצי שעה. אמור לה שאני עסוק במשהו ולא יכול לזוז… שמע, דבר אליה בנימוס. היא מהשנה האחרונה של רפואה…״

ב

חוה הביטה בשעונה, בעמדה על סף דלתו של בית במרכז העיר, וצלצלה בפעמון. רופאים, המבקשים להתמחות בפסיכולוגיה, חייבים לעבור בעצמם פסיכואנליזה, והיא בחרה ברופא השומע מעט מאוד עברית; אם תהיה זקוקה לעזרתו באמת, – אמרה בלבה – פנה תפנה אליו בגרמנית.

חוה מניחה ארנקה ויושבת בניחותא על הספה.

הרופא רומז לה בידו שתתחיל. חוה מכוונת דעתה לדבר בשפה מנופה ודקה ככל האפשר.

״היום, דוקטור, תשמע מפי דברים מעניינים. דברים כדרבנות״.

היא מציצה אחורנית. הוא מדפדף במילון.

״כן, היתה לי חוויה עזה אמש. מן הערב שביום אתמול ועד הבוקר. לא ישנתי כל הלילה. הסכת ושמע. יש לנו בביאולוגיה, שנה שניה, בחור אחד. יפהפה. באמת יפה. מספרים עליו שבמלחמה היה killer1 איום. אילו ראית אותו היית צוחק. אמנם, ייתכן שאתה רואה דברים אשר אני אינני רואה אותם. מכל מקום אני צחקתי. יש לו ידים עדינות של פסנתרן… לא, אומרים שלפסנתרנים יש אצבעות קצרות ועבות, כמו אצל סטראוינסקי, ברישום של פיקאסו. אבל אצל הבחור שלי אצבעות דקות, אך חזקות. מאד…״

חוה שוכחת על החלטתה לדבר עברית ספרותית ועד מהרה מתגבר קצב מליה והופך לשעטה רצופה עם אתנחתות קצרות.

״שמע, מה שמספרים עליו לא חשוב. הוא משך את לבי והסכמתי, בהזדמנות ראשונה, להפגש אתו. ונפגשנו. פה ושם. בבית-קפה, במועדון; הלכנו לכאן ולשם. אתה יודע. הנה גמרתי שלוש בחינות, שלשום, והחלטתי לעשות לי חגיגה. שיהיה שמח. אמרתי לו שבערב אבוא לקחת אותו מהמעבדה. אבל לבסוף יצא שהוא בא אלי. היה עסוק שם, לא חושב. אני דווקא התכוננתי לקראתו. התלבשתי והסתרקתי והבטתי בראי. יש לי בחדר ראי גדול, לכל האורך. ואני הבטתי לא רק בפנים שלי, אלא בכלל, בכל גופי וחשבתי: יפה. וחשבתי עוד כל מיני מחשבות… מחשבות מוקדמות, שחושבים במקרים כאלה. והנה הוא בא״.

״התנשקנו. הוא נשק אותי בשקט, בבטחון, בלי לרוץ, אם אתה מבין לְמה אני מתכוונת. וכל הזמן הזה, תאר לעצמך, הוא שותק. חוץ מ׳שלום׳, שאמר בדלת, לא שמעתי ממנו מלה אחת…התנשקנו, שחקתי בשערותיו, לטפתי אותו ופרעתי אותו וסרקתי אותו באצבעותי והייתי מאד, מאד מאושרת. זאת אומרת, שמחה ונהנית מהחיים״.

״ועכשיו אספר לך איך התחיל לדבר. זהו היה כבר אחר כך, אחרי שכבר אהבנו… או איך שתקרא לזה. שכבתי על גבי, מכוסה בסדין, והוא שכב על ידי, לא מכוסה. היה לו חם, או משהו. והנה פקחתי את עיני ואני רואה שהוא מביט עלי. נשען על מרפק, מתרומם קצת ומביט. נדמה היה לי שהוא מביט על עיני, ונגבתי את עיני. אבל הוא ממשיך להביט ואני רואה הפעם שהוא מביט על שפתי. עד כמה שאני יודעת יש לי שפתים לא מכוערות, ואני שואלת אותו מה יש. ועכשיו אגיד לך בדיוק, במלים שלו, מה שהוא התחיל לדבר״.

״הלילה ירד גשם במדבר יהודה״, הוא אמר.

״נו, חשבתי לי, זה קצת מסובך. אבל אני, שלמדתי רפואה, אומרת לו: ׳יש לך רוומאטיזם, שאתה כל כך יודע?׳ ומיד הרגשתי שאמרתי דברי שטות ולא ידעתי איך לסגת. לטפתי אותו והוא אמר: ׳תשכחי את הרפואה שלך. זה לא עושה רושם׳. וראיתי שהוא נרתע. לא בתנועה, אלא בִפנים, כאילו התקפל והתכווץ. אז אמרתי לו: ׳חמוד שלי׳, ואמרתי לו עוד דברים ובקשתי שירגיש כי הייתי טפשה. ואז חזרתי ושאלתי, בנעימה אחרת: ׳מניין אתה יודע שירד… גשם במדבר יהודה?׳ והוא אמר: ׳רואים על שפתיך. היה עליהן צבע אדום, ואני נשקתי להן ונשקתי עד שהצבע ירד ונשאר רק בחריצים… ראית פעם מפה בולטת של מדבר יהודה? איך שהגשם סוחף את האדמה החומה לתוך הואדיות?׳״

״מוזר, לא? מה אתה אומר על זה, דוקטור? ועכשיו שמע הלאה. הוא נטל את הסדין והוריד אותו מעלי ואני הייתי ערומה, והוא מביט ואומר: ׳אילו היה זה עץ-פרי, הייתי אוכל׳. ׳מה?׳, אני שואלת. והפעם כבר נזהרת שלא להיות מאֶדיצינית. והוא מביט עלי; נוגע באצבע שלו בקצה שדי, ואומר: – ׳זהו עץ׳. טוב, שיהיה עץ, אני חושבת. הסבר יבוא. ואני מחכה והוא מתכופף ונושק לי בשדי לאט לאט, מעביר שפתיו על הפטמה ואני שומעת שהוא אומר שיש גם שיחים ליד העץ. ואז עוד פעם… אהבנו. ואחר כך, כשהיתה שתיקה, ורציתי לשמוע אותו שוב, חזרתי לשאול על העץ שלו. לִמה הוא התכוון. והוא הסביר לי: ׳את יודעת איך נוצרו שדייך?׳. ואני עצמתי את עיני לאות שאינני יודעת; וחייכתי וחשבתי, שאילו הייתי שנית טפשה, הייתי משמיעה הרצאה על איך שנוצרים שדיים. אבל שתקתי. ׳בדיוּנוֹת של קיסריה׳, אמר, ׳יש לפעמים סערות-חול. באה רוח וגורפת חולות; כמו ערפל נמוך, נע ומתקדם ששים קילומטרים בשעה. והוא נתקל בעץ, החול הזה, ומתחיל להסתובב ולהעצר סביב העץ. מופיעה התגבהות, כמו גבעה קטנה, גדלה והולכת מסביב לעץ. ואחרי כמה ימים שוב אין רואים את העץ. רק בדל-צמרת בקצה של גבעת-חול רכה ותמימה; כאילו כך היה תמיד. ואתה עולה למעלה ומוצא עלים, שמתחילים לכמוש, להיות חומים, כמו הפטמות שלך, בקצה השד. הנה, ככה נוצרו שדיך׳״.

״אני מקשיבה, ופתאום בא לי מין רעיון, ואני שואלת: ׳ומה אתה עושה כאן, בדיוּנוֹת?׳. כנראה שלא הייתי צריכה לשאול. אבל, בעצם, אני שמחה ששאלתי. תיכף תבין למה. פניו נעשו קרות פתאום, כאילו עבר זכרון אכזרי במוחו. הוא שתק זמן מה ואחר כך אמר בלחש משונה, כמעט שקשה היה לשמוע. הוא אמר: ׳אני מסתובב בשטח ועושה שַמות. הורס, מפוצץ, רוצח כל דבר חי… יורה אפילו בתרנגולות, כדי שיהיה קטלני לגמרי. זהו חוק: להשמיד את כל החי, להטיל פחד… זהו מה שאני עושה׳״.

״נבהלתי מן ההבעה המוזרה שבקולו ורציתי להבין מה הוא מדבר, וכדי שלא להשאר בשתיקה, נתפסתי למלים האחרונות שלו ועל סמך איזו אסוציאציה מהירה נחפזתי להשיב: ׳לא נכון. אתה לא הורג, אתה זורע חיים… בשטח׳. ידעתי שאני משקרת; כי דאגתי שלא יהיה הריון. ומה שאמרתי היה לגמרי שקר. והוא אמר: ׳כן. יום אחד יגיע זמן גם לזה. אני מקווה׳. ויותר הוא לא דיבר. אחר-כך שוב… אהבנו ואני חושבת שאף פעם בחיי… בעצם למה לקבוע מסמרות? תגיד, דוקטור, זה לא מזכיר לך את האגדה על ההלך, שבכל מקום שהוא דורך צומחים פרחים ונשמעת שירת צפרים, אבל הוא עצמו הולך והולך ועצוב לו, והוא לא יודע מה הוא זורע מאחוריו, ותמיד לבו כבד עליו?״

חוה יצאה החוצה, מן החדר האפלולי-למחצה אל אור היום. בשולי המדרכה, ליד מגרש ריק, כרעה קבוצת ילדים על הארץ, במעגל, ושרה:

בֶרָלֶה, בֶרָלֶה,

צֵא אֵלַי.

ואחר כך קמו הילדים ונתפזרו. רק אחד נשאר, רכון על האדמה וממלמל משהו אל השבלול.

חוה הביטה בילד הרובץ על הארץ וראתה פנים מוכרות, אבל בשום אופן לא יכלה לזכור היכן ראתה אותן.


  1. רוצח.  ↩

בנימין תמוז

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.