מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מעשה בגליל של בד

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

כשהיינו ילדים ונודע לנו כי רחוב כץ, שבעברה השני של העיר, קרוי על שם אביו של פסח כץ, המתגורר בשכונתנו, היינו תמהים: מדוע אין הוא גר ברחוב הקרוי על שם אביו? לא העזנו לשאול אותו על כך, מפני שאנחנו קטנים היינו, והוא, כבר אז, בעל לאשה. אף על פי שבקומתו לא עלה עלינו הרבה, כמעט קרח היה, ממושקף ופניו עצבות תמיד ועיניו משוטטות בבהלה על סביביו. לפעמים חמדנו לנו לצון, ומאחורי גדר של שיחי לוניצרה היינו פוצחים במקהלה, בעברו ברחוב: אדון כץ, אדון כץ! אך הוא לא הפנה אפילו את ראשו, כאילו כבר הורגל בהטרדות.

רק לאחר שנים הבינונו מפני מה ביקש לגור בריחוק מקום מן הרחוב הקרוי על שם אביו, ובשל מה הוא נבוך בהזכיר האנשים במעמדו את דבר היותו בנו של כץ. כשגדלנו וקומתנו גבהה מקומתו, כאילו הבינונו שהיה נמוך כל כך מפני שלא יכול להתרומם ולהבקיע את נטל הגדולה של אביו, נטל שהכריעו כביכול כל הימים וגרם לו שיבקש מפלט בשכונתנו הנידחת.

ידענו שאשתו משמשת פקידה באחד המוסדות שבעיר. במה עסק הוא לא היה לנו מושג. ראינוהו לעתים קרובות יוצא אל חנות המכולת או ניצב בתור שלפני עגלת-הקרח. מדבר היה בקול חרישי, במין עצב, כאילו זה עתה קם מישיבת ״שבעה״ ועדיין לבו שרוי בין כתלי חדר אפלולי ולנגד עיניו דמויות שעמן התבודד במחשבותיו. דומה שקולן של הבריות צרב איזה פצע שבנפשו, ופניו הביעו כאב הבא מפגיעתו של אור היום.

בבקרים של שבת ראינום יוצאים, הוא ואשתו, שלובי זרוע, זעירים ומאיטי-צעד, ופניהם לעבר הים.

בצהרים היו חוזרים ונבלעים בחדרם. פיסת הכביש הסמוכה לדירתם היתה לנו מקום-משחקים בטוח בצהרי-שבתות, בעוד שאר דרי השכונה מניסים אותנו מקרבתם ונוזפים בנו על השאון שאנו מקימים. חלונם של פסח כץ ואשתו לא נפתח מעולם ואף פעם לא עלה קולם להשבית אותנו משעשועינו.

פעם אחת, בהיוותרי לבדי ברחוב, לאחר שכל חברי נקראו לבתיהם לסעודת שבת, קרבתי אל קיר דירתם וטיפסתי קמעה במרזב, עד שיכולתי להציץ פנימה בעד חרכי התריס. עוד לפני שהתרגלו עיני לחשיכה שבחדר, שמעתי קולו של פסח כץ עולה ויורד בקצב, בבטחה מפתעת; אחר כך הבחנתי שהוא ניצב באמצע החדר, לבוש תחתוניו וגופייתו בלבד ובידו פיסת-נייר והוא מדקלם מתוכה דברי שיר בחרוזים. אשתו שכבה על הספה והקשיבה בעינים עצומות. לבי הלם בחזקה מפחד שמא יגלוני, ומשום כך לא עמדתי על תוכן המלים שהשמיע, אבל עד מהרה תקפני רגש של בושה ומוסר-כליות, ובהשמטי מן המרזב סרטו סנדלי בצינור הפח והשמיעו קול. מיהרתי להמלט מן המקום ולהחבא מאחרי גדר הלוניצרה שמעבר לרחוב. משם הצצתי בחרדה לעבר חלונו. התריס נפתח מעט וראשו של פסח כץ נשתרבב, כשעיניו תרות סביב, ובפניו נסתמן אותו כאב הבא לו מאורו של יום.

ב

מאליו מובן שלא הייתי טורח להעלות זכרון רחוק ומטושטש זה של פסח כץ, אלמלא נתרחשו אחר כך מאורעות שעשאוהו מפורסם בשכונתנו.

תחילתם של המעשים נעוצה בתקופה מאוחרת הרבה יותר מזו שעליה סיפרתי בראשית דברי. באמת נפתח סיפור המעשה עם פרוץ מלחמת העולם השניה, שעה שאני וחברי כבר היינו נערים מגודלים, חברים במחתרת למלחמה באנגלים. בשכונתנו היו כל הנערים כולם מה שקראו בימים ההם טרוריסטים. מסייעים היינו בגביית תרומות בין אנשי השכונה, ולרגל מלאכה זו עמדתי פעם ודפקתי על דלת חדרו של פסח כץ. כשפתח לי הודעתיו כי עלי לשוחח עמו ביחידות. הוא הכניסני לאותו חדר שכבר הצצתי לתוכו מעבר לתריס, לפני כחמש שנים, וביקשני לשבת. היתה זו לי פגישה ראשונה עמו, פנים אל פנים, והנימוס שנהג בי הביאני במבוכה. עד מהרה ננערתי מהרהורי ופתחתי להרצות לפניו על מטרת בואי. הוא הקשיב בסבר פנים רציני והעצבות שבעיניו גדלה והלכה.

״צר לי״, אמר פסח כץ, ״צר לי מאד לראות נער עברי מבלה ימיו במעשים כאלה״.

״זהו תפקידנו״, השבתי נמרצות, ״כל אחד חייב לעשות מה שהוא יכול. ואיך זה אתה אומר…״

דברי לעו, כי נדמה לי שהוא עומד לפרוץ בבכי.

״לא, לא הבינות אותי״, לחש פסח כץ ואמר, ״בודאי שחייבים כולנו לעשות למען עמנו, אבל אסור להרוג… אתם רוצחים אנשים, ואין זה לפי טבע אומתנו… אסור לנו. אנחנו איננו ככל הגויים. עלינו לנצח ברוח ולא בכוח… מנבכי הדומיה תישמע זעקתנו. קול דממה דקה…״

הוא תלה בי עיניו, כמייחל להסכמה וחרטה לאלתר.

״אז אינך רוצה לתרום?״, שאלתי ביבשות.

״לתרום?״ חזר על דברי כזה שאינו מבין, ״לא, לא. בודאי שלא. אני רוצה להציל אותך, להזהיר אותך… אסור, אסור לנו…״

בדברים כאלה לא הורגלתי בשכונתנו. רוב האנשים תרמו בעין יפה, והמעטים שסירבו הביעו זאת בקצף שאינו משתמע לשתי פנים וסילקוני מביתם בחמת זעם.

לא ידעתי כיצד אסיים אותו מעמד מביך, וחזרתי בעקשנות:

״אז אינך רוצה לתרום?״

ידיו נתרוממו אין-אונים וחזרו וצנחו על מתניו.

״אז שלום״, קראתי ופניתי לצאת.

״היה שלום…״ מלמל פסח כץ. ״אל תדון אותי… חשוב במה שאמרתי. חזור בך… אתה נפש מישראל״.

״שלום״, זרקתי לו בפניו ונמלטתי על נפשי.

סמוך לאותו זמן פרצה מלחמת העולם, ובאחד הערבים שמעתי, ליד הקיוסק של השכונה, מספרים בלעג כי פסח כץ הלך להתגייס לצבא הבריטי ולא קיבלוהו מפני שמדולדל היה ועלוב כל כך. ימים אחדים לאחר מכן נעלם מן השכונה. מאחר שלא נראה בחנות המכולת תקופה ארוכה ביקש החנווני לדעת, מפי אשתו של פסח, מה הויה לבעלה; וכך נודע לנו כי פסח כץ הלך לעבוד במחנה צבא בריטי, אי-שם בארץ, וכי משמש הוא רואה-חשבון במחסני הצבא.

לימים החל מופיע לחופשות של שבת ואחר כך, במשך שש שנות המלחמה, נתרגלנו לראותו מגיח מן האוטובוס האחרון של יום ששי, צועד מתונות לעבר ביתו ונבלע בחשכת חדרו עד לבוקר יום ראשון, שאז היה חוזר ועולה במכונית הראשונה ונעלם לשבוע ימים.

וכאן הגענו לעיקר סיפורנו.

ג

שש שנות עבודתו של פסח במחנה הצבא הטביעו בו חותמן. קולו נעשה מהסס פחות ואור היום חדל מצרוב את פניו. לפני המלחמה היה מהלך ברחוב סמוך לקירות הבתים, ועכשיו ראינוהו מהלך באמצע הרחוב, כאחד האדם. שינויים אלה שהבחנתי בו, הם שגרמו לי כי אאמין לסיפורו של שעיה גולדברג; שאם לא כן הייתי אומר על שעיה שהוא בדאי גמור.

אבל נחזור אל תחילתם של הדברים.

שולחן כתיבה זה, שאליו אני מסב בכתבי את הסיפור שלפניכם, שעיה גולדברג הנגר הוא שהתקינו למעני. בטל הייתי ממלאכה בימים ההם, בקיץ שאחרי מלחמת העולם, ועשיתי לי מנהג של קבע לשבת בבית מלאכתו של שעיה גולדברג ולהתבונן בו שעה שהיה מתקין לי את שולחני, ואז שמעתי מפיו תחילתם של מאורעות פסח כץ.

יום אחד, כך סיפר לי שעיה גולדברג, בא פסח כץ אליו אל בית המלאכה וביקש שיסור עמו אל ביתו. אמר שיש לו הצעה של עסק. הנגר, שעד לאותו יום לא החליף מלה וחצי מלה עם פסח כץ, תמה לא מעט למשמע אזניו, אך מאחר שהיה אדם טוב מזג וחשש לפגוע בכבוד הזולת (הוא היה נוהג לתרום לקופת המחתרת, אף שלבו לא היה שלם עמנו, כפי שסיפר לי לאחר כמה שנים) הלך עם פסח לביתו.

״ימשש-נא, אדוני, בד זה שלפניו, ויחווה דעתו״, אמר פסח.

שעיה גולדברג שם ידו על גליל בד גדול ועבה, שהיה מונח באמצע החדר ומשש בידו.

״בד-אהלים מצוין״, אמר, ״מנין הגיע לידיך? בימינו לא רואים כזה בשוק״.

״הה, אדוני תמה…״ אמר פסח כץ בהתלהבות, ״ישמע ויתפלא, יתמלא תמהון, אדוני… ישב-נא, בבקשה… גליל זה של בד יש לו היסטוריה משונה מאד, כמעט סמלית…״ התלהבותו נתחלפה במלמול מהיר. ״אדוני אינו מכיר אותי, אינני כופה עצמי על אנשים… אני יושב בית, אבל מצפוני נקי. (שעיה גולדברג הביט בו בתמיהה) תמיד פעלתי לפי מצפוני…״

״כן, כמובן, אבל…״ ביקש הנגר לטעון.

״אל-נא יפסיקני, מר גולדברג״, התחנן פסח, ״רוצה אני לספר, כיון שיש בפי הצעה לשותפות, רוצה אני שכבודו ידע הכל…״

״שותפות?״ גולדברג זקף גבותיו.

״כן, כן. שותפות. אבל קודם ישמע מה שיש בפי לומר… עבדתי שש שנים בצבא הבריטי… קודם לכן ביקשתי להתגייס, אבל מפני חולשת הגוף לא קיבלוני… מילא, יכול אדם להלחם גם כשאין רובה בידו. לא כן, מר גולדברג?״

״בוודאי, כמובן״, מיהר שעיה להסכים.

״שש שנים לחמתי באותו רשע, ימח שמו, צורר עמנו… וכשבאה שעת הנצחון היו כל חברי-לעבודה עצובים, שמפטרים אותם ממשרותיהם, ורק אני לבדי הייתי שמח, מפני שניצחנו את האויב המשותף. חברי לעבודה, מהם היו שאמרו: ׳מה לנו מן הנצחון? האנגלים יחזרו וישעבדו אותנו. מדינה עברית לא יתנו לנו׳. אבל אני השיבותי להם ואמרתי: ׳לא כך, חברים, לא נכון. הכרענו את הצר הצורר וגם שעת ישועתנו קרובה׳. והם לעגו לי. אבל היה שם גוי אחד, סרג׳נט אנגלי, והוא ראה בשמחתי, והבין לרוחי… הוא העריך תמיד את התמסרותי השלימה… ואותו גוי נטל אותי בידי והוליך אותי למחסן אחד של הצבא, והורה לי בידו על גליל הבד הזה ואמר לי: ׳הרי זה שלך׳״.

״הבד הזה?״ הורה שעיה כלפי הגליל.

״זה. זה ממש״, אישר פסח בשמחה. ״יש כאן הרבה הרבה מטרים ומחירו לא יסולא בפז״.

״כן. זה יקר עכשיו״, אמר הנגר, ״אני חושב שאולי עשר לירות המטר״.

״הוא הדבר, מר גולדברג, הוא הדבר״, קרא פסח, ״יש כאן שילומים; גמול לישרים תהילה, בבחינת צדיק וטוב לו. מנהג של יושר נהגו בי. כל ימי נתלבטתי בשפל המדרגה ועכשיו אצא מאפלה לאור גדול״.

״איך, כלומר?״ תמה שעיה, שעדיין לא הבין דבר וחצי דבר, ״למה אתה מתכוון?״

״הבד הזה, אדוני. יכול אני להיות, מעתה, בעל-תעשיה״.

״בעל-תעשיה?״ לא נסתבר לו לגולדברג. ״אינני מבין…״

״וכי מה? למה אינך מבין? הנה אתה, אדוני, נגר, ואנוכי בעל-הבד. למה לא נעשה מעשה שותפות? נהיה עושים כסאות מרגוע. אתה תעשה במלאכת העץ ואני נותן בד… ולא שאני מתכוון לעמוד מנגד, בחיבוק ידיים… חלילה. אני אעזור על ידך בניסור הקורות ובמסמרים ובכל מה שתצווה. אה, מר גולדברג?״

״נו, כן… כלומר, הבנתי…״ הנגר לא ידע מה ישיב. ״אבל זה קשה, אי אפשר לי להחליט ככה, על רגל אחת, מפה לשם…״

״כמובן״, מיהר פסח כץ לנחמו, ״מי כמוני יבין לרעך… מתכוון אדוני להוועץ ברעייתו… אדרבא, אדרבא ואדרבא״.

שעיה גולדברג שמח למוצא שבא לו במפתיע ואמר שכמובן, זה הקושי ועליו להוועץ באשתו.

״וכאן״, מספר לי שעיה גולדברג, ״בקושי התאפקתי מצחוק ויצאתי מביתו של המסכן וחשבתי בלבי: טוב שנתן לי עצה. עכשיו אלך ובערב אחזור ואומר לו שאשתי מתנגדת. וכך עשיתי. בערב באתי אליו והודעתי לו שאשתי מתנגדת. פניו של כץ חפו, וכמה רגעים שרוי היה בשתיקה, מהרהר בינו לבין עצמו. ׳רעייתו מתנגדת?׳ מלמל. ׳למה?… אבל ישב-נא מר. למה זה יעמוד? רעייתו לא ירדה לסוף דעתנו. פעמים אין נשותינו יודעות… אף שאין לומר כך על רעייתי שלי. הו, לא. היא הבינה מיד. יודע מר מה נתרחש אצלנו בערב הראשון, מיד כשהבאתי את גליל הבד מן המחנה?… חלמתי חלום… אבל עוד לפני כן, מיד כשהבאתי את האוצר הביתה, כבר עמדה רעייתי מעצמה על טיב הדברים ועל משמעותם. היא אמרה לי: פסח, נושענו. ואני אמרתי לה: אשרי, שיש לי אשה היורדת לסוף דעתי. ואחר כך, כשהלכנו לישון, טרחנו וגלגלנו את הגליל אל מתחת למיטתנו. חרדים היינו… זאת יכול מר להבין על נקלה… וכשהכנסנו את הגליל אל מתחת למיטה, נתהווה כעין הר במזרן, ואני הייתי שוכב בראש ההר ההוא ונטרד משנתי, עד שנרדמתי. ובחלומי ראיתי עצמי בראש גבעה נשאה, משקיף אל שמי-שמים. אותה שעה זכרתי את דברי המשורר, שאמר: ״מידת השמים לראשו של אדם היא כמידת האדמה שלרגליו״. ובלבי הוספתי: ״כמידת הבד שבביתו״. ומיד נתתי עיני בשמים, לראות כמה הם. וראיתי שהשמים עשויים מאותו בד שברשותי, אלא שיש בהם כוכבים. וכשהתבוננתי מקרוב, ראיתי שהכוכבים אינם אלא חורים שנעשו בבד שלי. ונתעוררתי בבהלה. רעייתי, שנתעוררה אף היא, שמעה מפי דבר החלום, ואמרה שהוא סימן לטובה. ומאחר שלא יכולתי להרדם, מחמת הגליל שדחק עלי מלמטה, היינו ערים רובו של אותו לילה והיינו מדברים בבד שלנו, ואז עלתה התכנית לעשות עמך שותפות, מר גולדברג… חבל שאין הדבר מסתייע… אבל אתה עצמך, אילו הסכימה רעייתך, מה אתה סבור?׳

״׳אני, כמובן… כן, אפשר שהיינו עושים עסק, אלא ש…׳״ וכאן הניע גולדברג בכתפיו.

״תאר לעצמך״, מספר לי שעיה גולדברג, ״כי המסכן הזה התחיל מנחם אותי ומרגיע אותי, ואמר לי שלא אצטער. הוא שאל אם יש לי פרנסה מן הנגרות, וכשאמרתי לו שברוך השם, נרגע וליווה אותי עד הרחוב והשמיע באזני דברי תנחומים, כנהוג לגבי אבלים. מה תגיד עליו?״

״ומה היה אחר כך?״ שאלתי.

״אחר כך? אין לי מושג״, אמר שעיה גולדברג, ״שוב לא דיברתי אתו״.

ד

נוסף על השינוי שחוללו שש שנות המלחמה בהליכותיו של פסח כץ, נתוספה לו תכונה של איש מעשה. נראה שהנהלת-החשבונות גרמה לכך. בחזרו לביתו נטל מחברת, ובסרגל העביר על דפיה שלושה קווים נמרצים ובכך חלק כל דף לשלושה מדורים. שם המדור האחד: ״השם״, ובו באו שמות כל האנשים אשר אליהם פנה בהצעותיו. המדור השני נקרא: ״טיב ההצעה״, ובו פרט מה שהיה בפיו להגיד לאותו אדם. המדור השלישי היה קרוי: ״הערות״, ובו מסקנות המשא והמתן.

עד מהרה נתברר כי פסח כץ פנה אל כל האומנים ובעלי המלאכה שבשכונתנו, ומספרם לא היה מבוטל אצלנו. תוך חודש ימים נעשו האיש וגלילו לשיחה בפי כל.

״כבר היה אצלך?״ שאל המסגר את הרפד.

״ואצלך?״

״כמובן״.

״וסירבת לו? וויתרת על המיליונים?״

״יעצתי לו לפנות אל רוטשילד״.

אפילו הנשים שבשכונה שמעו את שמע גליל הבד שלו ונדו בראשן: ״חבל על האומללה״, היו אומרות כלפי אשתו, ״זו עובדת וטורחת באיזה משרד, מן הבוקר עד הערב, והמטורף מקים תעשיה בעולם…״

בבית הקפה שבו שתו האנשים בירה וקפה שחור, היו פועלי הסדנאות מרימים כוסם: ״לחיי הברזנט!״1

״לחיי התעשיה הכבדה!״

רק שעיה גולדברג הנגר לא השמיע דיבורים בפומבי, אבל כשהיינו מזדמנים יחד ברחוב השכונה, היה שואל באנחה:

״ואליך עדיין לא בא?״

״לא בא. אבל באחד הימים אלך אני אליו״.

״למה?״

״אינני יודע. סתם מתחשק לי״.

וביום מן הימים הוצאתי זממי לפועל.

ה

באמת לא הלכתי אליו כדי להשמיע באזניו את שהשמעתי, בסופו של הדבר. אני עצמי איני מוצא לומר מדוע הלכתי אליו. דומה שלא הסקרנות בלבד גרמה לכך. אפשר שעדיין העיק עלי זכרון העוול שעוללתי לו בהציצי מבעד לתריס אל מערומי תחתוניו, בדקלמו שיר באזני אשתו. וכן אפשר בקשתי לשוחח שנית, פנים אל פנים, עם בנו של כץ, זה האיש שעל שמו נקרא רחוב במרכז העיר. מכל מקום הלכתי כשבפי תואנה אחרת לגמרי. בימים ההם שלאחר קץ מלחמת העולם נעשה המאבק בינינו לבין האנגלים להוט ביותר, כזכור. ואף על פי שמוסדותינו הרשמיים עשו כל מה שביכולתם כדי להניח את דעת האנגלים, לא זכו אלא לבזיונות, בצורת חוקים משעבדים שבעתיים. ומאחר שפסח כץ סירב, בשעתו, לתרום לקופת המחתרת שלנו, אמרתי בלבי כי הגיעה השעה לבוא להוכיחו על פניו. עכשיו נראה מה זמירות יזמר לי, אמרתי בלבי.

וכך אירע שבאחד הימים, כשעמדתי לבקר אצלו, ראיתיו לפתע מהלך לפני ברחוב לעבר ביתו, כשגבו מופנה אלי, והוא עומד להכנס לחדרו.

״אדון כץ!״, קראתי; ובאותו רגע ממש זכרתי כיצד השמעתי פעם קריאה זו ממש בחבורת מרעי, ואנו מוסתרים מאחורי גדר שיחי הלוניצרה שמעבר לרחוב. הפעם הגיב, בפנותו לאחוריו, ותהה עלי מאחר שלא הכירני.

״אדוני מתכוון אלי?״, שאל.

״כמובן, מר כץ. רציתי לשוחח אתך. אבל אתה אינך זוכר אותי, נכון?״

״אמנם אינני זוכר…״ מלמל.

״הייתי אצלך פעם, לפני כמה שנים; רציתי לקבל ממך תרומה בשביל הטרוריסטים״, אמרתי אגב חיוך.

אף הוא השיב לי בחיוך והושיט ידו, כאילו פגש מכר ותיק:

״כמובן, כמובן. כמה נשתנית. בחור כארזים. שמח אני לראותך חי. רבים מחבריך נפלו בנופלים. הה, נוער, נוער… משוגת לבם של בני הנעורים… אנא, הכנס לביתי. נשתעה נא בדברים״.

עד מהרה מצאתי עצמי יושב באותו חדר שלא נשתנה. דומני שאפילו מפת השולחן היתה אותה מפה שעליה היו מונחים שיירי סעודת-שבת, שעה שדקלם מתוך פסת-הנייר שבידו. רק דבר אחד נוסף לחדר: גליל עבה של בד-אהלים אפור היה מונח בפינה.

״ישב מר״, אמר פסח כץ.

״רציתי לחדש את שיחתנו הראשונה״, אמרתי בשבתי. ״בפעם ההיא סירבת לתרום למחתרת. אמרת שלא בכוח אלא ברוח… היית אחד מנאמני המוסדות שלך, הרשמיים. והנה, עכשיו, נסתיימה המלחמה. אתה נחפזת לרוץ להתגייס. האמנת להם. נו, ומה עכשיו? מה יש בפיך להגיד? מי צדק? קיבלתם חוקן או לא קיבלתם?״

״וי, וי״, העווה פסח כץ פניו, ״איזו לשון, איזו לשון-דיבורים היא זאת?…״

אף אני נתביישתי. הוא הביט בי ארוכות בטרם יענה.

״כן, המציאות קשה ואפשר לומר שהיא טפחה על פני…״

״אם כן, שכנענו אותך, סוף סוף?״ קפצתי ואמרתי.

״אה, לא. חלילה לך מחשוב כך. וכי מה כאן משכנע? רשעותם של רשעים אינה צריכה לשמש לנו משל ודוגמה. וכי ללכת בדרכיהם אנו מבקשים?״

״אלא מה אתה מבקש?״ שיסעתיו שנית, ״לערוך עוד הפגנה אחת ברחובות? עם הרבנים הראשיים בראש התהלוכה?״

״אל-נא באפך, ידידי, אל-נא״, פסח כץ נשא ידו כמתגונן מפני דברי.

״בכן, מה? מה אתה עושה? מה אתה מציע לעשות?״ שאלתיו במפגיע.

״מה אני עושה?״ הוא העביר ידו על מצחו ועל עיניו, וכשחזר לדבר היה קולו מיוגע לפתע, ורחוק. ״מה אני עושה?… הנכון הוא שאינני עושה דבר לעמי, בימים אלה… עושה אני לביתי… אם לכך נתכוונת, הרי שהצדק עמך… נצטמצמו אופקי״.

הוא נאנח ונשתתק.

״מפני שלא התחלת בדרך הנכונה״, אמרתי. ״הצעתי לך אז״.

״לא, ידידי״, קולו היה מלחש ואני הטיתי עצמי לעברו לשמוע. ״זאת לא זאת… אפילו עכשיו, שאמרת לי מה שאמרת, והזכרתני את חובתי… אפילו עכשיו יכול אני לעשות מעשה… בזכותך אפשר שבאמת אעשה מה שיש לעשות״.

והוא חזר ונשתתק, עיניו עצומות והוא קופא על כסאו. חיכיתי בדומיה. העברתי עיני על פני החדר והסתכלתי בגליל הבד שלו. שלא ברצוני עלה חיוך על פני. בעל-תעשיה מסכן, אמרתי בלבי, וכי מהו שאתה יכול לעשות לטובת עמך, עלוב-נפש?

פסח כץ נעור.

״ידידי״, קרא, מאושש לפתע, מסיבה שלא הבינותיה אז. ״אתה עוררת בי נימים נרדמות שבלב… תודתי נתונה לך. הרשני ללחוץ את ידך״.

הוא קם ממקומו ואף אני קמתי בחפזה, נפתע ותאב לדעת מה ישמיעני זה. הוא לחץ ידי בהתלהבות ואמר:

״מחר, לעת הזאת, תשמע חדשות מפי. אנא חזור ובוא לכאן מחר״.

ו

עוד באותו ערב, לאחר שיצאתי מעל פניו, ובטרם תחזור אשתו מעבודתה, ישב אל השולחן, נטל נייר חלק ובהעיפו מבט נוגה וממושך בגליל הבד שהיה מונח בפינת החדר, הניף ידו באויר, כמנער מעל עצמו שארית חולשה והיסוסים, וכתב:

״אל הוד מלכותו הנציב העליון.

ירושלים.

הוד מלכותו,

שש שנים מחיי נתתי להשגת הנצחון על האויב המשותף. קיוויתי והאמנתי כי עם הנצחון תבוא ישועה גם לעמי ושערי הארץ ייפתחו לפני אחינו שבגולה. והנה מה שקיבלנו: הספר הלבן, ספר הבגידה בעמי…

על כן, מתוך כאב ועלבון צורב, מבקש אני להחזיר לממשלה האנגלית את הרכוש אשר קיבלתי ממנה במתנה עם גמר שירותי בצבא. נא להודיעני להיכן עלי לפנות בענין זה.

ברגשות אכזבה קשים

פסח כץ״

מקץ שבועיים של צפיה ושתיקה נתקבלה תשובת משרדו של הנציב העליון, וכך כתבו אליו:

״מר פ. כץ

תל-אביב

א.נ.,

נצטויתי על ידי הוד מעלתו לענותך כי בקשר להחזרת רכוש יש לפנות אל משרדי מקבל הנכסים הרשמי״.

תוך יומיים מצא פסח כץ את מקום משרדו של מקבל-הנכסים ובראש זקוף, כשהוא מישיר מבט נכחו, פנה אל הפקיד הראשון שנזדמן לו באולם הארוך, והסביר את עניינו.

אותו פקיד לא היה אנגלי, אלא יהודי שעבד בשירותם. כשנתחוור לו במה דברים אמורים, העיף מבטים מזורזים על ימין ועל שמאל, היסה את פסח כץ ורמז לו שיצא אתו המסדרונה. במסדרון משכו אל פינה חשוכה שמתחת למדרגות ושם לחש באזניו ואמר:

״הדבר שאתה מדבר אותו הוא מסוכן מאד… הם כבר יכולים לאסור אותך רק בעד המלים שאמרת לי… אבל דווקא אני מבין אותך טוב מאד, איך שאתה מתרגז על האנגלים ואני מוכן לעשות לך טובה באופן פרטי ולקבל ממך את הבד הזה. רק שלא תספר לאף אחד, ותבטיח לי בדיבור-כבוד שלך״.

כך אמר אותו פקיד בחפזה ובקול מלחשים ועיניו משוטטות על סביביו.

פסח כץ שאל רק זאת:

״אבל אתה תמסור לאנגלים כל מה שהסברתי לך?״

״בטח, בטח״, מיהר האיש להבטיחו, ״רק אתה, בשביל הבטחון שלך, תשתוק לגמרי… זה העיקר״.

״טוב ויפה״, אמר פסח כץ. ״רק בקשה אחת לי אליך. אין בי כוח לשאת את החבילה. שמא תוכל לבוא לביתי?״

״בטח״, אמר הפקיד, ״לכאן אסור לך להביא אותה. פה יקחו אותך לבית הסוהר… מה הכתובת שלך?״

בערב הופיע הפקיד, נטל את החבילה והסתלק בחפזון.

היתה שעת דמדומים ברחובה של שכונתנו. בכל רגע עתידה היתה אשתו לחזור מעבודתה; אך לפני שיאמר לה את אשר עשה, ביקש פסח כץ לשאוף אוויר צח. הוא היה נרגש, ידע כי עשה מעשה רב, וידע כי בכך נעשה עוול לאשתו. הוא ביקש לאגור אומץ ובטחון. אילו היה לו בן בבית, ילד קטן, אפשר שהיה מלטף עתה את ראשו ללא-אומר ושואב עוז מזיקה זו של אב, אשר בבוא היום לא יתבייש כשישאל בנו: ״מה עשית בימים ההם למען עמך ומולדתך?״

אבל מאחר שלא היה לו בן יצא החוצה והחל פוסע בחפזון לעבר חבורת זאטוטים ששיחקו על הכביש. ראשו של אחד מהם ביקש ללטף, כשיעבור על פניהם. לבו היה מלא על גדותיו.


  1. בד אהלים גס.  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

מסיפורי הלבנה

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

אחרי חצות ליל – מספרת הלבנה – הסיבותי את עיני הלאות מהעיר העליזה, המברקת בזהב ואבני שש, ובחלונות נוטפים אור קפאון, אל אחת מבנותיה העניות, הטובעות ביון חמר.

מפתח אחד הבתים הכפופים יצא עלם יחף, לבוש בגדים מטולאים, ומבית שני רעוע וחושב לנפול, יצא עלם בן-גילו. הנערים קרבו איש אל רעהו בלאט, ולא יכלתי עוד להבדיל ביניהם, ולהכיר, מי מהם יצא מן הבית הראשון ומי מן הבית השני. שניהם דלים ורזים, עיני שניהם בוערות כגחלי רתמים בצללי הליל, ושניהם רועדים מקור, ואולי גם מרעב. ושומעת אני את שיחתם בלחש:

– ההנך נכון?

– ואתה?

– כן!

– גם אני!

– הכבר אכלת?

– לא; אבי לא שב עוד ממלאכתו, ואתה?

– אבי חולה היום ואמי בוכיה…

– נלך?

– נרוּץ – ונתחמם!

– יהי כן!

וישאו את רגליהם היחפות, וירוצו העירה.

מדדה אני אחריהם, כי התאויתי לדעת, לאן מגמת פניהם.

הילדים באו אל טבור העיר, לרחוב בנוי לתלפיות.

– זה הוא בית דודי! – אמר האחד בגאון, ויור באצבע רזה על אחד ההיכלים.

– וזה בית דודי! – הורה השני באצבע על היכל אחר ברום לב.

– אבל דודי הביא סוסה מעֲרָב לרכוב עליה.

– ולדודי עגלת צב רתומה לסוסים אבירים, דוהרים!

– לדודי גם נחלת שדה וכרם! –

– ולדודי שני כפרים!

– הנך שוטה! לדודי כלי בית מכסף וזהב טהור!

– כסיל אתה! כלי בית דודי מכתם אופיר!

– אבל אתה לא ראית את אשת דודי, ריח שמניה הטובים נשמע למרחקים!

– ולאשת דודי אבני שהם מסולאות בפז.

– דודי מצחק כל היום בקוביא!

– ובבית דודי בכל ערב וערב משתה שמנים!

כה התחרו הנערים וכל אחד מרים ומרים את קולו להשביח קול רעהו. דמיתי כי עוד מעט יקראו למהלומות, אך פתאום רפתה שפת האחד.

– קר לי מאד – התאונן.

– ואני – אמר השני, וגם קולו נחלש – רעב מאד.

אחרי רגעי דממה אמר האחד אל משנהו:

– ואולי תלך אל דודך ותבקש ממנו…

– לא אוכל – נפל השני לתוך דבריו – כי עוד אתמול צוה על השוער, לבל יתנני לבוא הביתה. ודודך?

– גם דודי צוה עלי כזאת.

ושני הילדים שבו על עקבם בדממה.

– מחר – אמר אחד מהם – נלך עוד פעם העירה.

– טוב מאד.

– אני אתן לך אות בקראי כתרנגול.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.