מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עלילות זאכי ויוליה

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

כל זמן שהיתה יוליה ספונה בין חומותיו של בית-היתומות שבקזבלנקה לא פגע בה שום אדם לרעה, אבל מיום שנישאה לזאכי והחלה יוצאת ובאה בסימטת השכונה היהודית נתן בה עטייה הגדול את עיניו וקרא אחריה קריאות של גנאי ושלח ידו באבריה. היתה לעטייה הגדול חבורה של בחורות שעליהן פרנסתו, וכל מקום שראה אברים נאים נתן עיניו בהם, ואחרי עיניו הלכו ידיו המגושמות ולהצדקת מעשיו היה אומר לשון פיגולים, עכוז נאה אסור לו שייבטל ממלאכה.

״יתומה ענייה!״ היו הבריות נוזפים בו.

״יתומה או בת-מלך, כולן סימניהן שווים״, אמר עטייה הגדול וצרף לכך דיבורים מאוסים.

״הוא מרביץ אותי״, אמרה יוליה לזאכי. ״מה נעשה?״

״אוי ואבוי״, אמר זאכי והניח מידיו את המנעלים שהיה מתקן, גרד פדחתו בסכין הסנדלרים שבידו ופער פיו כדג שנצוד. ולאחר שנתהרהר קמעה מלמל בינו לבין עצמו: ״כולם מתפחדים ממנו, אז מה אני? שלא אתפחד? תשבי לך בבית איזה ימים אחדים ואולי הוא כבר ישכח אותך״.

אבל עטייה הגדול נוח לו שישכח את אביו ואת אמו משישכח צורתם של דברים שבנקבה. מקץ שנים-שלושה ימים בא לחנותו של זאכי, חסם פתחה בגבורת-קומתו ואמר: ״איפה היא הלבנה-כחמה שלך, תגיד לי, יא-כלב בן-המינקת״.

נתכווץ זאכי על מושבו ונעתקו מלים מפיו. פשט עטייה הגדול שתי ידיו באוויר ועשה תנועה של חניקה והריגה והוסיף: ״אם לא תגיד, זהו מה שיבוא לך״.

״היא אשתי בחופה וקידוש״, גמגם זאכי, ״ומה יש לך אתה ממנה? תלך, תלך ותבוא אצל שלך״.

״כל העולם שלי ואמך ואחותך שלי״, נשא עטייה הגדול קולו וצעק. ״תוציא אותה בחוץ או שאני אוציא לך את העיניים שלך״.

קפץ זאכי מפינתו וזינק בין רגליו של עטייה ופרץ לסימטה וצעק: ״הוא שוחט אותי, יא-ווי, יא-ווי!״

הציצו כמה בני אדם לאחוריהם והלכו לדרכם ונשים שהגיחו מן החלונות, תינוקות או קדרות בידיהם, מהן קללו לעטייה באמו ובאביו ומהן השיאו לזאכי עצה שאין בה תשועה.

התנודד עטייה ושלף עצמו מפתח החנות ופנה לרחוב.

״שיכור, שיכור ממזר״, צעקו הנשים, ״תלך כבר מפה״.

צחק עטייה ונענע באצבעותיו נענוע מאוס, עד שנתנו הנשים קולן בצווחה ונעלמו מן החלונות. עטייה הגדול התנודד והלך לו וזאכי חזר ונכנס לחנותו.

ב

עד שבאה הישועה ממקום אחר.

שמועה שמעו בגולה, שבאו יהודים מארץ-ישראל ועשו להם משרד גדול בעיר והכריזו שכל מי שרוצה לעלות לארץ-ישראל יבוא ויחתום את שמו בספר. הלך זאכי אצל החכם ושאל אם מותר. אמר לו החכם שאפילו יותר ממותר. מצוה גדולה וימות-המשיח וצריך ומוכרחים. נטל זאכי את יוליה בידה, הוליכה למשרד ועמד לפני הציונים של ארץ-ישראל שמלבושם כצרפתים לכל דבר ופניהם לבנות וסבר-פניהם כשל מלאכים.

הכניסו הציונים את זאכי לחדר לחוד ואת יוליה לחדר לחוד. פשטו את בגדיו של זאכי ומשמשו לו בכל מקום וגלגלו את שמורות עיניו כלפי-חוץ ושפכו לו לתוך אישוניו אש-נוזלת. אבל הוא קיבל יסוריו באהבה. רק כשיצא וחזר למשרד וראה את יוליה ניצבת לפניו ושער ראשה אין עליה, כמעט פרחה נשמתו.

״מה זה?״ הצביע בין עיניה, כמי שרואה רוח מתים.

״עשו לי ככה״, בכתה יוליה, ״בשביל שאתה אמרת יהיה מה שיהיה. די, לקחו לי השערות. מה לעשות עכשו?״

ראו אותם הציונים בצרתם ובאה אשה אחת, חכמה וברה ואמרה שלא יבכו. השערות תצמחנה למעלה ראש והעינים יזהירו ככוכבים והרופא ירפא מכאוביהם ומקץ חודש ימים ישבו בארץ-ישראל, בין שאר אחיהם.

בכל יום היו זאכי ויוליה באים למשרד ומקבלים תרופות ולאחר שנעשה לבו גס בציונים נפנה עם אחד מהם לקרן זוית ולחש לו על אזנו:

״גם עטייה הוא יעלה לארץ-ישראל?״

״מי הוא עטייה?״ שאל הציוני.

״הוא ממזר גדול ויש לו בחורות״.

״בחורות?״ תמה הציוני, ומיד הבין: ״אה, בחורות!״ צחק והבטיח: ״כאלה אין אנו מעלים לארץ-ישראל. רק יהודים כשרים והגונים. אנחנו יש לנו חוק ומשפט בארץ״.

שמח זאכי ונשק ידו של הציוני ויצא מן המשרד בריקוד וכל הדרך לביתו היה מזמר.

ג

כשעמדו רגליו של זאכי על אדמת ארץ-ישראל נסתכל בשמים וראה אור יקרות זורח כאור שבעת הימים ואת יוליה ראה והנה היא יפה כבת-מלך, מעודו לא ראה אותה בכך; והאוטובוס מבריק וזורח, ניצב לפניהם, מוכן ומזומן להם והנהג נוטל צרורותיהם, משרת אותם ועושה רצונם, רץ לפניהם כבחצרות מלכים ורוזנים.

״הה, אמרתי לך!״ לחש זאכי ליוליה.

״ברוך השם״, מלמלה, ״תיפול תנשק עפר האדמה, זאכי״.

נפל זאכי אצל האוטובוס ולחך עפר הארץ ונגרו דמעותיו על האדמה הקדושה.

אחר כך עלו ונסעו. יוליה נרדמה על כתפו של זאכי אבל הוא לא נתן שנת לעיניו והיה משוטט בהן וגומע גבעות אדומות ופרדסים ירוקים.

עד שבאו והגיעו למקומם – מקום של צריפים ופחונים ניצבים על עמדם שורות-שורות, בסדר ובמשטר, והרחוב שביניהם ישר כמטה וגובה קומתם שווה לכל נפש, אין שכולה בהם. זחה עליו דעתו וקפץ במזורז מן האוטובוס ועמד בשמחה על מקומו. בא איש מאנשי המקום ובידו נייר גדול והיה קורא בשמות הבאים, כל שם ברור ומחוור, והיה מראה לכל אדם איזה בית יקח לו.

שמע זאכי את שמו יוצא מפי האיש ותלש בזרועה של יוליה, שנצבה כחולמת, וקרא: ״מהרי תבואי״.

נכנסו לביתם ומצאו מיטות שתיים ושולחן וכסאות ועל השולחן תנור של נפט וסירים ומחבת וחלות-לחם ותיבת-מלח ומלפפון וחציל, בצל ושום.

״אה״, קרא זאכי מנהמת לבו, ״איפה, תגידי יוליה, איפה יעשו לנו הכבוד הזה בכל העולם?״

כפפה יוליה והתירה צרורותיהם. וזאכי הלך לשוטט בחוץ ולהטיל מים.

כשחזר מצא דירה דבורה על אפניה, כל חפץ במקומו וזיו והדר מציצים מבין החרכים.

בא אצל יוליה וחבקה במתניה והעלה המייה מגרונו ואמר: ״אה, יוליה, איפה אני אנשק אותך בשביל כל הטוב שבא לנו היום הזה?״

״תעזוב, תעזוב״, חנחנה יוליה קולה, שומטת עצמה מבין ידיו, ״זה לא הזמן בשביל הדברים האלו. עוד יש לי לעשות ולעשות ולעשות״.

בלילה, משכילו ארוחתם וכיבו המנורה ושכבו במיטה נתרווח זאכי על המזרן, פשט ידיו ופשק רגליו ואמר:

״בן-מלכים, באמת התורה. הנה מיטתו שלשלמה ששים גיבורים סביב לה, מגיבורי ישראל. אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון״.

״תשתוק, תשתוק זאכי״, נבהלה יוליה, ״השכנים ישמעו הצעקות שלך״.

״ישמעו וירווח לי״, קרא זאכי ואין מעצור לרוחו. ומיד שלח ידו ואחז באשתו והיה מזמר: ״כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים״.

״אתה משוגע, משוגע״, לחשה לו יוליה והניחה ידה על פיו לסכרו. אבל זאכי גבר והלך, משמיע בחוץ קולו:

״לבבתיני אחותי כלה, לבבתיני באחד מעיניך, באחד ענק בצורוניך״.

״אוה, מה לעשות שתסגור את הפה שלך?״ נאנקה יוליה תחת ידו.

״עורי צפון״, זעק זאכי ולא עצר, ״ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו״.

ואחר כך אמר לה:

״יוליה, הנה אנחנו על מיטתנו בלי פחד. לא גלות ולא עטייה הממזר המנובל. תראי יוליה איך שאנחנו כבר מתחת לחופה יותר משנה ולמה אין לנו ילד? זה בשביל הגלות והעוונות. אבל עכשיו, בארץ-ישראל, תראי איך שכעת חיה, מהיום לתשעה חדשים, ברית-מילה, באמת התורה״.

״אמן, אמן״, לחשה יוליה ועיניה זולגות דמעות.

ד

בקיץ היתה השמש מלהיטה את גגוני הפח במעברה ומבריחה את התושבים אל החוץ; ובחורף היה מטר מטרטר על הגגות ומדיר שינה מעיניהם. אבל זאכי עשה לו גינה סמוך לצריפו והיה יושב בצילם של שיחי הליפה ובחורף העלה קש וסמרטוטים על הגג ופסק קולן של הטיפות.

בערבים ישבו הנשים על סף צריפיהן, יונקיהן בחיקן, וקללו את הסוכנות היהודית בשביל הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ובשביל הפרנסה שאינה מצויה. והגברים היו יושבים במסעדה של מנשה, לוגמים עראק ומקללים את הממשלה, בשביל שהיא מַפלה בין יהודי ליהודי, נותנת לאשכנזי ארמונות בעיר ועבודה ב״סולל-בונה״ ולאפריקאי היא מניחה שירקב במעברה שנה ושנתיים ומי יודע עד מתי.

זאכי ויוליה, שלא היו להם ילדים, ישבו בצוותא, פעם על סף ביתם ופעם במסעדתו של מנשה. כאן שמעו גנותה של הסוכנות וכאן בזיונה של הממשלה, והיו שותקים, נעלבים ואינם עולבים; מה שהם מבקשים, אין הסוכנות והממשלה יכולות לתת להם; ומה שהאחרים דורשים, לא חסר להם. כשיש נעלים וסנדלים לתקן – יושב זאכי שקוד על מלאכתו. אין נעלים – הריהו נוטל, בקיץ, ענבים והולך לתחנת האוטובוסים שעל הכביש. מתעכב האוטובוס, בא זאכי ומושיט אשכולות לנוסעים. בסתיו הוא מושיט גויאבות ובחורף תפוזים. ובין העונות – גרעינים של חמניות ודלועים ואגוזי אדמה. ומה יתאונן אדם חי?

יושב לו זאכי בין האנשים שאצל מנשה ומחריש. לידו יוליה, אשה יחידה בין גברים, על שרפרף, לרגלי בעלה, מחרישה אף היא. והנה חזרה המשלחת שהלכה העירה, להתיצב במשרדי הסוכנות. הכל באים אצלה, לשמוע מה בפיה.

״יחרב ביתם״, אומר שליח מן השליחים.

״למה?״ פותחים לו אנשים סקרנים.

״למה? בשביל שהורגים אותנו יותר ממה שהיינו קודם. שוחטים סוף פסוק״.

״איך זה?״ תמהים הבריות.

״הלכנו לבקש פרנסה ומה ראינו? ראינו שיביאו לנו עוד אולי עשר משפחות למעברה שלנו. אמרנו להם: כבר די, כבר אין מקום ואין לחם ואין כלום. אמרו לנו: זה מהעיר שלכם מאפריקה. אמרנו להם: לא מאפריקה ולא מגיהינום. לא רוצים עוד. אמרו: השיטה שלנו להביא את כל היהודים מעיר אחת למקום אחד בארץ-ישראל, בשביל שיש להם מנהג אחד והכל דומה אצלהם כמו במשפחה אחת. ואם נערבב אותם זה בזה, יריבו ויצעקו ויכו ויהרגו. כך אמר לנו הסוכנות״.

שמעו האנשים וגמעו בזעף מכוסותיהם ושתקו, עד שפתח זאכי בקול דק ואמר: ״אולי יש מי שיודע השמות של המשפחות שיבואו לנו עכשיו?״

״בטח שיודע״, אמר השליח. ״יבואו אוחיון ויבואו עמאר ויבואו פארג׳וּן ויבואו חאמוז ויבוא עטייה הגדול והבחורות שלו, ויבואו…״

״אה!״, זעק זאכי ותפס כתפה של אשתו.

״הרשע הזה?״, תמהו אנשים, ״איך זה? ככה הממשלה, ככה? מרשה יבואו גנבים ממזרים כאלו? זה ח׳ארה ולא ממשלה!״

ונעשה המקום כמרקחה. מנשה, בעל המסעדה, מעביר עיניו על פני צריפו ואומר: ״ישבור הכל, הממזר. ישבור הבקבוקים וישבור השולחן וישבור הזכוכית״.

ואחד, אב לבנות בוגרות, אמר שיעזוב וילך למקום אחר ואפילו לגיהינום.

ושניים צעירים-רווקים, ששפמם דק ורוטט על שפתם העליונה, אומרים שיַראו לו, לממזר, רק שיבוא.

אותו לילה שכבו זאכי ויוליה על מיטתם בלא אומר ודברים ושעה ארוכה היו מקשיבים לשמוע קול נחרתו של זה ושל זו, ולא שמעו.

##ה

בוקר אחד קם הדבר ונהיה: משפחות חדשות הגיעו למעברה ועטייה הגדול עמהם ושתיים מבחורותיו אתו.

״אוי ואבוי לכם״, קדמו אותם הוותיקים בדברים ונפלו על צואריהם ונשקו לקרובים ולידידי-נפש, ״אוי ואבוי לכם ולנפשותיכם, איך נפלתם היום משולחן גבוה לבוא אצל הממשלה הזאת״.

״מה יש? איך זה ככה?״, היו הבאים תמהים, ״אנחנו שמחת-עולם על ראשינו ואתם יושבים על תשעה באב?״

ועוד לפני שהיו צרורותיהם מוּתרים וכליהם סְדוּרים, כבר נעשו מחשבותיהם מבולבלות ולבם כבד ואבריהם מרוצצים.

עטייה הגדול עמד בפתח צריפונו והביט על סביביו, מעשן סיגריה ורוקק. כמה אנשים שרכו רגליהם וקדמו פניו בשחוק מעוך ובברכה נמלצת ושאלוהו לשלומו.

״איך זה וכיצד שאתה באת אצלנו?״, שאלו לו.

״ולמה לא?״, פרץ עליהם עטייה בקול גדול.

״חס ושלום שלא. רק שאנחנו יודעים אותך שאתה לא רצית ולא רצית וגם כן הם, הסוכנות, היו כועסים אתך בשביל איזה דברים…״

״כועסים?״, צחק עטייה, ״בני-הכלבה לא רצו אותי שאבוא בארץ שלהם. עטייה לא טוב בשביל הציונים, יחרב בית אביהם. אבל אני יש לי שכל. מה עשיתי? הלכתי פה והלכתי שם ושמעתי דברים עד ששמעתי דבר אחר, שהם רוצים יהודים דתיים, שמפחדים מאלהים. אז באתי ולקחתי לי כובע ובגד, ואמרתי להם: אני מזרחי, מתפלל, צדיק, ערוות-אמם. הם רוצים צדיקים בארץ ישראל. אז מה יש? תיכף קיבלתי נייר ותיכף כבר אני באתי פה״.

״והבחורות?״, אמרו האנשים בגרון יבש, לאחר ששככה תמיהתם הראשונה.

״הבחורות?״, צחק עטייה והטיל בדל סיגריתו ממנו והלאה, ״הבחורות זה האחיות שלי, הה, הה, הה… ערוות-אמם״.

״וואלה, יש לך שׂכל, עטייה״, הפטירו בעלי-דברו והשירו חיוך משפתותיהם. ״יש לך שכל, באמת התורה״.

מיד נפטרו ללכת, ולשונם מרחישה קללות ותמיהות ולבם מנבא להם רק רע.

ו

עטייה הגדול קנה לו אופנוע והיה מוליך את הבחורות לעיר הסמוכה וחוזר עמהם באשמורה שניה ושלישית.

נשמו האנשים לרווחה ואמרו: ברוך השם שבארץ ישראל יש עיר לחוד ומעברה לחוד. כל הבזיונות הולכים לעיר וכל שלומי-אמונים יושבים במעברה.

ובאמת לא הציקם עטייה אלא אדרבא, היה נוח לבריות המעברה ומקדים שלום לזקנים ומעביר תינוקות על פני השלוליות בימות הגשמים. למה? בשביל שהיה צריך להם. באפריקה היו השוטרים עושים אתו יד אחת ולא היה חושש מפניהם ואילו כאן, בר-מינן, אין על מי שיסמוך. והיה מעשה שרדפו אחריו השוטרים במכונית ומהר עטייה להסתיר את בחורותיו באחד הצריפים ולא הלשין עליו שום אדם במעברה. שמור לי ואשמור לך, אמרו הבריות.

אלא שלא כל ישראל צדיקים ולא כל יום פורים. עד מהרה דבק עטייה לאהבה בכמה מאנשי העיר ועשה עמהם יד אחת ושוב לא היה צריך לבני עירו שבמעברה. ומיד נהפך הגלגל והיה מנסר כִבְאוֹתָם הימים שהיו בגולה: נכנס עטייה למסעדה של מנשה, לוגם עראק ואינו משלם, הופך שולחן ויוצא לחוץ, דורס גינתו של פלוני ונשען בכותל צריפו של אלמוני, עד שנעשה בו שקע ומגרעת, מנפץ שמשה בכאן וטופח על דלת ופותחה שלא כדרכה, פנימה, עד שמתקעקעים ציריה והיא נופלת על שולחנם של בני-הבית ומשברת כוסותיהם. הכל כמו שהיה מוכר וידוע, לא נעדר דבר.

ז

יום אחד חזר זאכי מאצל תחנת האוטובוסים ונכנס לביתו ומצא את יוליה מטושטשת.

״מה יש לך שאת ככה?״ נבהל זאכי.

״הוא הרביץ אותי״, לחשה ואין קולה נשמע.

״מי?״, שאל זאכי בקול צעקה, כאילו סבור היה שהרב והדיין פגעו בה.

״אתה לא יודע מי?״ סנטה בו יוליה.

״למה פתאום?״, עמד זאכי בשלו, ולבו מפרפר ונשימתו מתקצרת.

״אני יודעת? בא וקרע ממני את הבגד״.

״מה? איפה הבגד?״

״קרע אותו״, פרצה יוליה בבכי.

״והוא, גם כן עשה לך הדבר ההוא?״

״בטח״, קראה מתוך דמעותיה. ״הוא חזק״.

״אוי ואבוי״, זעק זאכי ומיד שם ידו על פיו ונשך אצבעותיו. ״אוי ואבוי, מה נעשה עכשיו?״

יוליה שתקה. שמט זאכי זרועותיו והביט בה והדיבר אין בפיו. החל מהלך בחדר, כמחפש דבר שאבד והיה ממלמל: ״אולי אני אעשה לך קפה, או משהו?״

״לא רוצה״, אמרה יוליה.

״אולי שאני אהרוג אותו בסכין?״ נאנק זאכי.

״אוי״, יבבה יוליה, ״יקחו אותך במשטרה״.

״אז מה?״ נתמלא זאכי גבורה, ״שיקחו. יותר טוב לי שיקחו אותי למשטרה והוא ילך לעולם הבא, הרוצח הרשע, בן-הנידה״.

יוליה שתקה.

קפל זאכי רגליו תחתיו ונתיישב על הרצפה, נתן צפרני ידיו בתוך שיניו והיה מתייפח. באה יוליה וישבה על ידו והניחה ידה על כתפו. הציץ בה וראה שעיניה יבשות. ״ולמה את לא בוכה?״ התריס כנגדה.

״כבר אני בכיתי קודם שבאת״, השיבה לו דבר רצוף הגיון.

״טוב, כבר אני אדע משהו לעשות״, נתאושש זאכי. ״תני האוכל על השולחן ונראה מה שיהיה״.

ח

לא היה כלום. אלא שבאותו חודש לא באו לה דמים ליוליה, ולא בחודש שלאחריו. בבוקר היא חשה בראשה ומבקשת להקיא ובערב היא עייפה וזאכי טורח אצל השולחן, ואין הם אומרים דבר זה לזו. פקע מיתר ופסקה המייתו ולאלהים פתרונים.

שוב לא היה זאכי יוצא אל תחנת האוטובוסים אלא יושב ומשגיח על יוליה. יש עבודה בנעליים – טוב. אין עבודה – יושבים ומחרישים. פעמים טורח בגינתו ורוב הפעמים אינו טורח. בשביל מי יטרח? בשביל הממזר?

וכשמתבקש לו להניע בלשונו, בחברת אנשים, הריהו דוחק ליוליה בצלעותיה, רמז שמרמז לה ללכת אחריו, אל מסעדתו של מנשה.

יושבים להם במסעדה ובני אדם אומרים לו מברוּק, בן פורת יוסף, בלי עין הרע; מתי הברית?

והוא מגחך כנגדם וחושף להם שניו.

נפתחה הדלת ועטייה הגדול ניצב בפתח, מתנודד על עמדו ועיניו קמות בגלגלן, גדולות כשזיף שצף בכוס של לבן. מעביר עטייה עיניו על פני היושבים, עד שנחות על יוליה והוא שולח ידו באויר: ״היי, את!״

יוליה מזדעזעת ונרתעת אל גופו של זאכי.

״קומי, יא בת-כלב״, קורא עטייה וקולו צרוד. ״אם לא תבואי אני מיירה אותך״.

והוא נותן ידו על כיסו וצורתו של אקדח בוקעת ועולה מכיס מכנסיו.

כל העינים פונות אל זאכי, ומשם אל יוליה וממנה אל עטייה, ואין קול נשמע במסעדה.

״הה, מה את יושבת? יש לך חול באזניים? רוצה לקבל את זה בראש?״, ועטייה רומז באצבעו אל האקדח שבכיסו. ״כבר תקומי, אמרתי לך!״

יוליה נעה על מקומה ועיניה משוטטות בין זאכי לבין עטייה. הכל דוממים, כאלו היו עמודים של עץ ושקים של תירס.

״זאכי״, נשמע קולה של יוליה.

״אה?״, בולע זאכי אוויר וסימן השאלה שבקולו דבק בגבות עיניו, הקרועות לרווחה.

״זאכי. הוא יהרוג אותנו. אני מוכרחה שאלך״, לוחשת יוליה.

זאכי נפנה אל היושבים במסעדה. האנשים מורידים עיניהם ונטפלים לכוסות שעל שולחנותיהם. האחד מצית לו סיגריה בבהילות והאחר שולף ממחטה וגורף את חטמו בעסק גדול.

״אנשים״, זועק זאכי, ״יהודים, תראו את הענין הזה, איך הוא עושה לי״.

דממה ולא רחש.

עטייה פקעה סבלנותו והוא בא אצל יוליה ומושך בכתפה בחזקה, מקימה בשרוול שמלתה מאצל זאכי ומושכה החוצה.

זאכי תופס בשולי שמלתה של יוליה ומחזיק. כחוששת פן תקרע השמלה, או מפני טעם אחר, שלא נתחוור לה לעצמה, מושכת יוליה בבהלה בשמלתה ותולשת שוליה מידי זאכי וכבר היא רחוקה מכדי הישג ידו. זאכי כורע תחתיו ומטיח ראשו ברצפה וקולות של נהימה ללא-פשר פורצים מגרונו; ועטייה, בטרם יצא עם יוליה, ההולכת אחריו זקופה ואילמת, זורק כלפי החדר: ״שתוק אתה, סמרטוט״.

והוא טורק אחריו את הדלת ברעש.

ט

מיד נפתחו כל הפיות. מנשה אץ אל זאכי להקימו ממפלתו והכל מתגודדים סביבו ואומרים דיבורים: ״ככה אתה עוזב לו? אין לך בושה?״

״אני, אם אני במקומך, וואלה, באמת-התורה, איך שהייתי עושה״.

״ביחוד מיוחד שהיא עם כרסה בין שיניה. הולכת כבר להוליד״.

״אתה יש לך סכין בבית. לך תהרוג אותו ודי״.

זאכי מחריש. הדברים נתכים עליו כמהלומות והוא כופף ראשו ומקבל באהבה ואינו שומע מה הוא מקבל.

חזר אותו שהזכיר את הסכין וגחן על זאכי ולחש לו באזנו: ״קח את הסכין וגמור אותו״.

הרים זאכי עיניו ותלאן בדובר ונענע בראשו. הביאו לו כוס עראק והפכה אל פיו, נער את האבק משרוולי כותנתו וקם על רגליו.

״לך, זאכי. לא יעשו לך שום דבר בשביל הרשע הזה. לך״, פעפע קול באזניו, מפתה ודוחק.

נשא רגליו ויצא החוצה. ראה כוכבים בשמים ורוח באה אל נחיריו, צוננת. עצם זאכי את עיניו מגודל האסון שבא עליו ומיד כשנעצמו צפה ועלתה דמותה של יוליה לפניו. ולא כשהיא בביתו, עומדת עליו לשרתו, ולא כשהיא תחת חופתה, בלבן שלראשה ולא כשהיא מניחה לו שיאהבנה, אלא דווקא כמו שהיתה עכשיו, זקופה, דוממת, הולכת אחרי עטייה וחומקת בדלת.

ולמה לא הניחה לעטייה שיהרוג אותה? שאל זאכי בלבו. למה, הה? אשה טהורה צריך שתהרג ולא תעבור, כמו שעשו אמותינו הקדושות, חנה ושבעת בניה. אולי היא רצתה ללכת אחריו? אולי היא, בסתר לבה, משתוקקת אליו? אותו יום שבא לביתו ומצאה אנוסה, ביקש לשחוט את עטייה ומה אמרה לו יוליה? אמרה שלא צריך. אמרה שהמשטרה תהרוג אוֹתוֹ בשביל כך. אבל האנשים אומרים שהמשטרה לא תעשה לו שום דבר, מפני שעטייה רשע גדול. ולמה היא לא הניחה לו, לזאכי, שיעשה מעשה? הה, למה, למה?

חזר זאכי ופקח את עיניו והנה הכוכבים במסילותם והרוח שב ונושב ועל סביבותיו שב הרוח.

פנה זאכי ובא אל צריפו ונטל את סכין הסנדלרים בידו. העביר את הלהב על צפורן הבוהן וישב להשחיזה. היה משחיז והולך ומנוחה באה בלבו ולא נשמע שום קול מסביב, לא מבפנים ולא מבחוץ. דממה היתה, כאותה דממה המודעת לו מן השעות שבהן היה יושב אל שולחנו לתקן נעלים. עולם כמנהגו נוהג וכאילו האשה במטבח והתירס צומח בגינה וגלגל החמה מנסר ברקיע.

חזר וניסה את הלהב ולא נחה דעתו. עור של חלק-עליון ייחתך יפה, אבל לעור של סוליות לא מספיק.

שעה ארוכה היה שוקד על המלאכה עד שקם ויצא החוצה, חמק בין הצריפים ועמד סמוך לצריפו של עטייה. הטה אוזן ולא הגיע אליו שום קול. דחף את הדלת קמעה, הציץ פנימה וראה שאין איש בחדר. אנה פנו להם? שמא אל השדות הלכו ואל הכרמים, לרוות דודים? אנה פנה דודך ונבקשנו עמך?

נשען זאכי בגזעו של זית שעמד מול הצריף ונשם עמוקות. כמאליהן חזרו עיניו ונעצמו. שובי שובי השולמית, בכה ואמר בלבו.

מכוח הפסוק ננער ממקומו. האזין ושמע צעדים מרחוק, נשא רגליו והלך לעבר צריפו שלו. מיד הבחין בדמותה של יוליה, הולכת זקופה אל עבר הצריף, זקופה!

דיחק עצמו אל קירו של בית, זחל וקרב אל עבר אשתו הצועדת במשעול ובפנותה לאחוז בכף המנעול – מור עובר על כפות המנעול – זינק מאחוריה, בשמאלו אחז בכתפה ובימינו העביר מחי-סכין-נמרצה על גרונה. אף הגה לא השמיעה ומיד פרץ קילוח חם מגרונה ובכרעה לנפול סבה על עקבה וזאכי נשטף בדמה.

גוויתה זעה מעט ורגליה כמו ניתרו על מקומן, ואחר דממה כליל. בעט בה זאכי בקרסולה ומשלא הבחין בשום זיע, פנה והלך אל המסעדה.

י

הוא פתח את הדלת לאטו, הרים עיניו ופגע בעשרות מבטים נעוצים בו מתוך צפיה.

״גמרתי״, אמר זאכי והטיל את הסכין המגואלת על השולחן.

״אֶ-בראווֹ״, אמרו קולות רבים, ״ככה זה הנכון״.

״ומה נעשה עכשיו?״, לחש זאכי, ״אולי יש לך כוס מים?״

״עכשיו נלך למשטרה ונגיד להם״, הציעו כמה אנשים.

מיד צרפו מחשבה למעשה, הניחו לו להגיח כוס מים אל פיו ונטלוהו תחת אצילי ידיו.

״תעזבו, אני יכול ללכת לבד״, הפטיר זאכי ובקש לשמוט עצמו מהם.

״חס ושלום שתלך לבד״, טענו כנגדו. ״אתה גמרת בן-אדם, מה אתך?״

וחזרו והחזיקו בו, חמשה ששה גברים, כשהאחרים דוחקים בעקבותיהם ונוטלים מרבית האוויר מריאותיו הנחנקות.

הוא חש כיצד גוש האדם לוחצו מאחוריו, כיצד נגררות רגליו על העפר, נוגעות ולא נוגעות בקרקע, וזכרון רחוק, זכרון-ילדות נורא פקדהו לרגע; גם אז נתון היה בידי אנשים, פרחחים מן הרובע המוסלימי של עירו, שתחילה רגמוהו באבנים עד שנפל, ואחר כך עטו עליו, גררוהו למקום שומם ועשו בגופו מעשים נוראים.

אך מיד החזירהו האוויר הצונן אל המקום שבו היה עומד, ושוב ביקש לשמוט עצמו מידי האנשים. אלא שהללו סרבו לו במלים של ידידות, אך בתוקף. בהלה אחזה בו וגופו פרכס שלא לרצונו, אבל כאשר נמסר לידי השוטרים שבתחנה והללו הביאוהו אל חדר ריק ושוקט, חזר ונרגע לגמרי והיה יודע ששוב אין הוא נתון בידי גויים פורעי-פרעות, אלא בידי ישראל.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

בדד במעוני

מאת מרדכי צבי מאנה (שירה)


שָׁמַיִם וָאָרֶץ לוּטִים בָּעֲרָפֶל,

שֶׁלֶג וּכְפוֹר כִּסּוּ גַּם רוּם, גַּם שָׁפֶל,

וּפְנֵי כָל הַיְקוּם יִשְׂאוּ תָּו הַמָּוֶת;

חֶשְׁכַת לֵיל חֹרֶף פָּרוּשׂ עַל אֲדָמָה,

כִּבְעֵמֶק הָרְפָאִים תִּשְׁלַט הַדְּמָמָה,

רַק הַסַּעַר יֵהֹם בִּמְרִי עַצָּבֶת.


בָּדָד בִּמְעוֹנִי הַרְחֵק מִשְּׁאוֹן קָרֶת,

לִבִּי בִי דַּוָּי גַּם רוּחִי נֶעְכָּרֶת,

מִכְּאֵב הַשִּׁעוּל הַמְפָרֵק עֲצָבִים;

הָהּ רֹאשִׁי רֹאשִׁי, לַהֶבֶת תֹּאכְלֶנּוּ!

גֵּוִי מִסָּבִיב רַעַד קֹר יֹאחֲזֶנּוּ,

דַּם עוֹרְקַי כִּבְרָקִים רָצִים גַּם שָׁבִים.


בָּדָד בִּמְעוֹנִי מִבְּלִי אָח וָרֵעַ,

מִבְּלִי לֵב רַגָּשׁ מַכְאוֹבִי יוֹדֵעַ,

אֶתְאַפַּק, אַבְלִיגָה זַעְפִּי לִשְׁכֹּחַ;

יָשַׁבְתִּי, פָּתַחְתִּי סֵפֶר טוּב-טַעַם,

אַךְ נִשְׁמַת פִּי תִּפְרֹץ בִּשְׁאוֹן קוֹל רַעַם,

וִיצוּרַי יָזוּעוּ מִבְּלִי מָנוֹחַ…


זָנַחְתִּי סִפְרִי בַּחֲמַת לֵב וָרוּחַ,

נִגַּשְׁתִּי אֶל עַרְשִׂי לִשְׁכַּב לָנוּחַ,

עַל עַפְעַפֵּי עֵינַי יָרְדָה הַתְּנוּמָה;

אַךְ פִּתְאֹם הַשִּׁעוּל נָתַן קוֹלֵהוּ,

לִבִּי הִתְעוֹרֵר מֵעָצְמַת מַדְוֵהוּ…

וּבְחַדְרֵי כִלְיוֹתַי גָּדְלָה הַמְּהוּמָה…


וָאִיקַץ מִשְּׁנָתִי, פָּקַחְתִּי עֵינִי,

וָאַבִּיט מִסָּבִיב – בָּדָד הִנֵּנִי…

בָּדָד בִּמְעוֹנִי כָּעַרְעָר בַּצִּיָּה!…

מָה אֶבְכֶּה, אֶתְאוֹנֵן, אִם אֵין שׁוֹמֵעַ?

הַאֶקְרָא לָעֵץ אָב… וּלְאֶבֶן רֵעַ?

וָאֶדּוֹם! גַּם סָבִיב שָׁכְנָה דוּמִיָּה…


וַחֲצִי הַלַּיִל כִּמְעַט אָז הִגִּיעַ,

וַעֲרָפֶל כָּבֵד עַל אֶרֶץ הִצִּיעַ,

גַּם סַעֲרוֹת שֶׁלֶג כַּחֲלִילִים יֶהֱמָיוּ…


(לא נגמר)

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.