מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קארל לאֵוואֵנברג, בייבי-סיטר

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כשעה לפני ארוחת הערב דפקה המטפלת על דלתו של קארל לאֵוואֵנברג והודיעה לו כי הוא נקרא אל הטלפון. לאֵוואֵנברג המופתע ביקש לשאול מי המצלצל, אבל מיד נרתע מפני האפשרות שיקבל תשובה נזפנית, כמעט גסה, ככל שהורגל אליו במוסד, מאז בא לשכון כאן לפני כמה שבועות. הוא הסיר איפוא את משקפי הקריאה מעל עיניו והניחן בזהירות על ארון הלילה הסמוך למיטתו. באותה זהירות זקף קומתו, נשען על מרפקיו, דשדש בכפות רגליו, מצא את נעלי הבית ופנה ללכת לאורך המסדרון, במורד המדרגות, לעבר המשרד שבו מצוי מכשיר הטלפון.

משער היה כי בתו היא המצלצלת, אבל שעשע את נפשו במחשבה כי משפחת שטראוס מזמינה אותו למשחק הברידג׳, – דבר שפסקו לעשותו מזה חדשים רבים, למרבה הדאבה.

אכן, קולה של הבת היה דובר אליו ומנעימת העליזות המאומצת וסבר הקלילות שבקע אליו מעבר לקו, הבין מיד כי הוא מתבקש לבוא לביתה ולשמור את שנתה של נכדתו, שעה שהבת ובעלה יוצאים לבלות בחוץ. מיום שפסקו לגור יחדו והכניסוהו לבית-הזקנים היתה מתיחות שוררת ביחסיהם וכל כמה שהבין כי יד הבעל בדבר, לא יכול להתגבר על האכזבה והכאב, אף שהורגל לזו אף לזו, בשנים האחרונות.

״באיזו שעה עלי להגיע?״ שאל קצרות, כמעט מפסיק אותה באמצע הניסוח, הקשה עליה, ככל הניכר.

״בכל שעה שנוח לך, אבא״, נבהלה הבת לענות. ״אולי תקדים ונסעד יחדו?״

״תודה״, אמר לאֵוואֵנברג, ״אני סועד כאן. להתראות״.

וטרק את השפופרת.

אחר כך העביר אצבעות ידו הימנית על עיניו היבשות, תהה מעט על מקומו וכשנתקלו עיניו בעיני המטפלת שהיתה ניצבת בשילוב ידים על כרסה, מצפה לו שיסיים את השיחה, דיחק עצמו וחזר, במעלה המדרגות, אל חדרו.

לשוב אל ספרו קשה היה לו והזמן שעוד נותר עד לארוחת הערב עבר עליו בישיבה שפופה על המיטה, כשעיניו נעוצות ברצועת אור-החשמל הצהבהבת הבוקעת מן המסדרון, מבעד לסדק שמתחת לדלת.

הוא הזמין לו מונית וקבע בלבו שיסרב בכל תוקף לקבל מידי הבת את הוצאות הנסיעה. עונש אחר נבצר ממנו להמציא והוא היה מוצץ ממחצית הסיגריה, שהיתה מותרת לו לאחר כל ארוחה, וממלמל לעצמו דברים בשפת מולדתו.

בני הזוג היו מוכנים לצאת כשהגיע לאֵוואֵנברג אל דירתם והנכדה כבר היתה ישנה. בתו התקינה לו קפה בתוך קנקן שהוצב על הכירה וכן אמרה לו היכן ימצא את העוגיות האהובות עליו. לאֵוואֵנברג נענע להם בראשו ואיחל להם Viel Vergnügen, אחר כך חיפש ומצא לו ירחון שוויצרי של אופנת-נשים, ישב תחת אהילה של מנורת חשמל רחבה והחל מעלעל בדפים מבלי להביט בהם. נרגז היה, חלוש ונעלב.

עד מהרה צלצל הטלפון שבחדר הכניסה והוא קם ממקומו והחזיק בשפופרת.

״הלו״, אמר בקול תקיף, זה הקול שבו היה משיב לדורשיו בשכבר הימים, כשהיה יושב במשרדו ומנהיג את ענייניו ביד רמה.

קולה של אשה צעירה שאל לבתו. קארל לאֵוואֵנברג השיב ואמר כי הבת יצאה מן הבית.

״ועם מי יש לי הכבוד לדבר?״ שאל הקול, מצניע חציפותה של השאלה בחינחון של בדיחות-הדעת.

חיוך עלה מתחת לשפמו. הוא שיער כי האשה הצעירה איננה מנחשת את גילו על פי נעימת-הקול הדשנה והתקיפה שבה דיבר אליה. מכל האיברים הלקויים שבגופו נותר לו קולו בלבד, בלתי פגום, רענן וגמיש; זה הקול שהיה אחד מחידות ההצלחה של סוכן-הביטוח לשעבר. הוא הפליא לעשות בכוח הדיבור שלו, שעה שהוצרך לרכך לקוח.

״ידיד המשפחה״, השיב מניה וביה וצחק.

״משפחה שיש לה ידיד משפחה חייבת להזהר״, השיבה האשה בזריזות-לשון. ״האם אדוני כבר מזמן ידיד כזה?״

לאֵוואֵנברג גרר לעצמו, ברגל שמאל ובזריזות שכבר מזמן לא ידעה, שרפרף מאצל הקיר וישב עליו, מכין עצמו לשיחה ממושכת. דעתו נזדחחה לפתע.

״הה, גבירתי״, העמיק קולו והחליקו, ״לא ברצון גליתי לפניך את הסוד. היתה זו פליטת-פה ועליך לשמור סוד. מקווה אני כי תדעי לשכוח״.

״ומה יהיה שכרי?״ ביקשה האשה לדעת.

״ככל אשר יושת עלי״, מיהר לאֵוואֵנברג להשיב, כשהוא נסחף בהצלחת המישחק ומכין עצמו לגדולות מאלה, ככל שידע ופעל בימים שפיו היה לו כפלצור וכחכה.

״אני דורשת הרבה״, קשקשה הגברת בלשונה, ״אני אכתיב לך תנאים קשים״.

״כל זמן שלא נפגשנו פנים אל פנים״, היה לאֵוואֵנברג מלהג ואץ, ״רשאית את להתברך בליבך כי יש לאל ידך להכתיב את התנאים. אך אינני בטוח אם יעמוד בך ליבך להתאכזר אלי, שעה שנתראה״.

״אוה, לא, אינני אכזרית כלל, אדוני. אינני אכזרית, אבל במועט לא אסתפק״, השיב הקול ולאֵוואֵנברג היה בטוח, משום מה, כי גם היא גררה ומשכה אליה כיסא לשבת עליו.

״גבירתי״, שאל בנימה קפדנית, ״האם אורשה לשאול שאלה?״

״שאל. אך אינני בטוחה כי אענה״.

״האם את מדברת אלי בעמידה או בישיבה?״

מעבר לקו הגיע לאזני הזקן קול צחוק, עליז וגלוי.

״אתה נפלא, אדוני. כיצד ניחשת? אני ממש בזה הרגע לקחתי לי…״

״הנה ענית לשאלתי״, קינטר אותה בדברים. ״רואה את שאינך נאפדת גבורה כפי שאת מבקשת לתאר את עצמך לפני. אנא, היי גלוית לב גם להבא, כשתגיע השעה לשיחה של התגלות״.

״בסיבוב הראשון נצחת אותי. אני מודה. ונפשי יוצאת לסיבוב השני. אתה מוכן?״

״מוכן ומזומן״.

״ובכן, הגיע תורי לשאול: מה מראה פניך?״

״יש לי שפם… כן. ומשקפיים אין לי. וקומתי גבוהה למדי ואני אינני עב-בשר. עיני כחולות. זו אמת לאמיתה. עיני כחולות, אף על פי שאינני בלונדיני. אני אומר זאת, מפני שהדבר בלתי רגיל במקצת. מה עוד תבקשי לדעת?״

״ואני תארתי לעצמי שאתה בלי שפם, משום מה. שפמים יש בימינו רק לדרדקים בני שמונה עשרה ולאנשים זקנים״.

״כן, בעיקר לזקנים״, אישר לה לאֵוואֵנברג.

״ואתה, אינך רוצה לדעת מה צורה יש לי?״

״התרשיני לנחש?״ הציע.

״אדרבא. זה יהיה משעשע״.

״יש לך שיער שחור, חלק ומתוח בחזקה על קדקדך והוא נאגר לך על ערפך, או בקצה ראשך, כפקעת עגולה… גם עיניך כחולות. ואולי אפורות… מעולם לא ידעתי להחליט בלבי מה צבען. אבל הן מתמלאות דמעות על נקלה, למשמע מלים מסוימות… או בשעות מסוימות של היום. ואפך צר וישר. ופיך רחב מעט, ושפתיך עבות מעט, אבל לא עבות מאד. סנטרך מלא, אך לא גדול ביותר, וצווארך דק מן הרגיל וארוך מן הרגיל… השיער השחור שלך, בלילה הוא מכחיל בצבע כחול כהה… וביום, כשאת סורקת את שערך, הוא משמיע נפצוצים חשמליים… נפצוצים דקים, כמעט בלתי נשמעים…״

כשכילה לתאר לפניה את מראה פני אשתו, כפי שהיתה לפני כשלושים וחמש או ארבעים שנה, שב והעביר אצבעות ידו על עיניו, כדרך שעשה במשרדו של מושב-הזקנים, כשסיים את השיחה עם בתו.

מן העבר השני נתמשכה הדממה יותר מן הראוי. אף הוא שתק. ואז שמעהּ אומרת:

״אתה לא תיארת אותי, אדוני. אתה תיארת אשה שאהובה עליך מאד״, בקולה היה משהו עלבון עם תוכחה גלויה.

עייפות פתאום ירדה עליו, אבל כוחו של נימוס רב-שנים כפה עליו להמשיך ולא לאכזב.

״גבירתי היקרה״, אמר וקולו החל בוגד בו. גם קולו. ״גבירתי היקרה״, שב ואמר, ״נסיתי ככל שיכולתי. האמנם טעיתי כל כך?״

״אמנם״, אמרה וגם מקולה עלתה יבושת שלא היתה בה עד כה. ״סבורה אני כי הטרדתיך דיי. אנא, סלח לי״.

״חלילה. מכל לב אני מודה לך על השיחה הנעימה״.

מן העבר השני בא מלמול בלתי ברור וברכת לילה טוב.

לאֵוואֵנברג עוד החזיק זמן מה את השפופרת בידו ואחר הניחה לאט לאט, בזהירות, כדרך שהניח את משקפיו על שולחן הלילה הקטן, בסמוך למיטתו.

אבל כוח לקום מן השרפרף לא היה ברגליו.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אופק (פרוזה)
  3. סבון (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. תחרות שחיה (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

יצחק מאיר בילדותו

מאת עזריאל נתן פרנק (פרוזה)

(מחיי היהודים בפולין).

ספור.

##ספר ראשון

###א.

– איני רוצה!… אוי, אוי, אוי!… איני רו-צה!

מיום אשר החל להבין מעט בלשון, היו הוריו תמיד מיָראים אותו על כל פסיעה, דבור ותנועה, אשר לא ישרו בעיניהם, כי אם לא ישמע בקולם ולא ייטיב את דרכו, ומסרוהו אל ה“חדר”, שבו צפויים לו עונשים נוראים מאת ה“רבי” הזועף תמיד והמכה את הילדים בלי כל חמלה;ועתה הנה נמשך בחזקה אל תוך המפלצת הזאת ועין בעין הוא רואה את ה“רבי” הנורא, מצחו הקמוט, לחייו הצומקות ועצמותיהן הבולטות, עיניו הקטנות והאמוצות, חוטמו הדק והעקום, זקנו הצהוב והחד בקצהו, מעילו שהוכסף מרב ימים, כפתו שעל ראשו, המעוכה, המזהמה והמכוסה נוצות דקות. ואותו השוט האיום בגדלו ובעביו וברצועותיו הרבות…

“רבי” שכמותו ושוט אשר כזה!… גם נגיעה קלה שלו תכאיב בודאי הרבה יתר מכל המכות של האב והאם!… הלא כן היו אומרים לו תמיד…

וגם ה“חדר” בעצמו, בפתחו הצר והנמוך, בחלונו היחיד והקטן, בספסלים הנמוכים והנשענים אל הכתלים המשוחים בשיד, בבגדים התלויים על היתדות התקועות בקיר, בתנורו הגדול, החוצה את ה“חדר” לשנים, בשלחן הגבוה, אשר הוא הָעמד עתה לידו על הדום קטן ובילדים הרבים ההומים והרועשים – מה מוזר ומה איום הוא!… כמותו לא ראה עוד מעולם…

– איני רו-צה!… אוי, אוי, אוי… אי-ני רו-צה!… – הוא מתיפח ופורש את כפיו.

– שתוק, בני, שתוק! נער יפה אתה, יפה מאד! – מדבר אליו ה“רבי” רבות, בהחליקו בידו האחת את לחי הילד הרטובה מדמע ובאחזו בשוט בידו השנית.

זה השוט המפליא תמיד לעשות, המשתיק כרגע בכל ימי השנה את הצועקים והבוכים, המשביח את שאון השובבים והמכניע גם את גאון הבנים היחידים להוריהם – הנהו עתה ככלי אין חפץ בו בידי ה“רבי”, סר כחו הנפלא מעליו… מפאת ההרגל הנהו אוחז אותו בידו, אך להשתמש בו – חלילה לו!… הנה הילדים צועקים, משתובבים בפניו, בתוך ה“חדר” בעצמם בוכים ומיללים, מכים איש את רעהו, שורטים איש בפני אחיו, נושכים בשִניהם, עושים מעשים, אשר לא יַעָשו – ועל המלמד לחרוק שניו, לנשוך את שפתיו ולמשול ברוחו לבל יניף שוט, כי על כן ראשית ה“זמן” הוא ואין להקניט…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.