מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

קארל לאֵוואֵנברג, בייבי-סיטר

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כשעה לפני ארוחת הערב דפקה המטפלת על דלתו של קארל לאֵוואֵנברג והודיעה לו כי הוא נקרא אל הטלפון. לאֵוואֵנברג המופתע ביקש לשאול מי המצלצל, אבל מיד נרתע מפני האפשרות שיקבל תשובה נזפנית, כמעט גסה, ככל שהורגל אליו במוסד, מאז בא לשכון כאן לפני כמה שבועות. הוא הסיר איפוא את משקפי הקריאה מעל עיניו והניחן בזהירות על ארון הלילה הסמוך למיטתו. באותה זהירות זקף קומתו, נשען על מרפקיו, דשדש בכפות רגליו, מצא את נעלי הבית ופנה ללכת לאורך המסדרון, במורד המדרגות, לעבר המשרד שבו מצוי מכשיר הטלפון.

משער היה כי בתו היא המצלצלת, אבל שעשע את נפשו במחשבה כי משפחת שטראוס מזמינה אותו למשחק הברידג׳, – דבר שפסקו לעשותו מזה חדשים רבים, למרבה הדאבה.

אכן, קולה של הבת היה דובר אליו ומנעימת העליזות המאומצת וסבר הקלילות שבקע אליו מעבר לקו, הבין מיד כי הוא מתבקש לבוא לביתה ולשמור את שנתה של נכדתו, שעה שהבת ובעלה יוצאים לבלות בחוץ. מיום שפסקו לגור יחדו והכניסוהו לבית-הזקנים היתה מתיחות שוררת ביחסיהם וכל כמה שהבין כי יד הבעל בדבר, לא יכול להתגבר על האכזבה והכאב, אף שהורגל לזו אף לזו, בשנים האחרונות.

״באיזו שעה עלי להגיע?״ שאל קצרות, כמעט מפסיק אותה באמצע הניסוח, הקשה עליה, ככל הניכר.

״בכל שעה שנוח לך, אבא״, נבהלה הבת לענות. ״אולי תקדים ונסעד יחדו?״

״תודה״, אמר לאֵוואֵנברג, ״אני סועד כאן. להתראות״.

וטרק את השפופרת.

אחר כך העביר אצבעות ידו הימנית על עיניו היבשות, תהה מעט על מקומו וכשנתקלו עיניו בעיני המטפלת שהיתה ניצבת בשילוב ידים על כרסה, מצפה לו שיסיים את השיחה, דיחק עצמו וחזר, במעלה המדרגות, אל חדרו.

לשוב אל ספרו קשה היה לו והזמן שעוד נותר עד לארוחת הערב עבר עליו בישיבה שפופה על המיטה, כשעיניו נעוצות ברצועת אור-החשמל הצהבהבת הבוקעת מן המסדרון, מבעד לסדק שמתחת לדלת.

הוא הזמין לו מונית וקבע בלבו שיסרב בכל תוקף לקבל מידי הבת את הוצאות הנסיעה. עונש אחר נבצר ממנו להמציא והוא היה מוצץ ממחצית הסיגריה, שהיתה מותרת לו לאחר כל ארוחה, וממלמל לעצמו דברים בשפת מולדתו.

בני הזוג היו מוכנים לצאת כשהגיע לאֵוואֵנברג אל דירתם והנכדה כבר היתה ישנה. בתו התקינה לו קפה בתוך קנקן שהוצב על הכירה וכן אמרה לו היכן ימצא את העוגיות האהובות עליו. לאֵוואֵנברג נענע להם בראשו ואיחל להם Viel Vergnügen, אחר כך חיפש ומצא לו ירחון שוויצרי של אופנת-נשים, ישב תחת אהילה של מנורת חשמל רחבה והחל מעלעל בדפים מבלי להביט בהם. נרגז היה, חלוש ונעלב.

עד מהרה צלצל הטלפון שבחדר הכניסה והוא קם ממקומו והחזיק בשפופרת.

״הלו״, אמר בקול תקיף, זה הקול שבו היה משיב לדורשיו בשכבר הימים, כשהיה יושב במשרדו ומנהיג את ענייניו ביד רמה.

קולה של אשה צעירה שאל לבתו. קארל לאֵוואֵנברג השיב ואמר כי הבת יצאה מן הבית.

״ועם מי יש לי הכבוד לדבר?״ שאל הקול, מצניע חציפותה של השאלה בחינחון של בדיחות-הדעת.

חיוך עלה מתחת לשפמו. הוא שיער כי האשה הצעירה איננה מנחשת את גילו על פי נעימת-הקול הדשנה והתקיפה שבה דיבר אליה. מכל האיברים הלקויים שבגופו נותר לו קולו בלבד, בלתי פגום, רענן וגמיש; זה הקול שהיה אחד מחידות ההצלחה של סוכן-הביטוח לשעבר. הוא הפליא לעשות בכוח הדיבור שלו, שעה שהוצרך לרכך לקוח.

״ידיד המשפחה״, השיב מניה וביה וצחק.

״משפחה שיש לה ידיד משפחה חייבת להזהר״, השיבה האשה בזריזות-לשון. ״האם אדוני כבר מזמן ידיד כזה?״

לאֵוואֵנברג גרר לעצמו, ברגל שמאל ובזריזות שכבר מזמן לא ידעה, שרפרף מאצל הקיר וישב עליו, מכין עצמו לשיחה ממושכת. דעתו נזדחחה לפתע.

״הה, גבירתי״, העמיק קולו והחליקו, ״לא ברצון גליתי לפניך את הסוד. היתה זו פליטת-פה ועליך לשמור סוד. מקווה אני כי תדעי לשכוח״.

״ומה יהיה שכרי?״ ביקשה האשה לדעת.

״ככל אשר יושת עלי״, מיהר לאֵוואֵנברג להשיב, כשהוא נסחף בהצלחת המישחק ומכין עצמו לגדולות מאלה, ככל שידע ופעל בימים שפיו היה לו כפלצור וכחכה.

״אני דורשת הרבה״, קשקשה הגברת בלשונה, ״אני אכתיב לך תנאים קשים״.

״כל זמן שלא נפגשנו פנים אל פנים״, היה לאֵוואֵנברג מלהג ואץ, ״רשאית את להתברך בליבך כי יש לאל ידך להכתיב את התנאים. אך אינני בטוח אם יעמוד בך ליבך להתאכזר אלי, שעה שנתראה״.

״אוה, לא, אינני אכזרית כלל, אדוני. אינני אכזרית, אבל במועט לא אסתפק״, השיב הקול ולאֵוואֵנברג היה בטוח, משום מה, כי גם היא גררה ומשכה אליה כיסא לשבת עליו.

״גבירתי״, שאל בנימה קפדנית, ״האם אורשה לשאול שאלה?״

״שאל. אך אינני בטוחה כי אענה״.

״האם את מדברת אלי בעמידה או בישיבה?״

מעבר לקו הגיע לאזני הזקן קול צחוק, עליז וגלוי.

״אתה נפלא, אדוני. כיצד ניחשת? אני ממש בזה הרגע לקחתי לי…״

״הנה ענית לשאלתי״, קינטר אותה בדברים. ״רואה את שאינך נאפדת גבורה כפי שאת מבקשת לתאר את עצמך לפני. אנא, היי גלוית לב גם להבא, כשתגיע השעה לשיחה של התגלות״.

״בסיבוב הראשון נצחת אותי. אני מודה. ונפשי יוצאת לסיבוב השני. אתה מוכן?״

״מוכן ומזומן״.

״ובכן, הגיע תורי לשאול: מה מראה פניך?״

״יש לי שפם… כן. ומשקפיים אין לי. וקומתי גבוהה למדי ואני אינני עב-בשר. עיני כחולות. זו אמת לאמיתה. עיני כחולות, אף על פי שאינני בלונדיני. אני אומר זאת, מפני שהדבר בלתי רגיל במקצת. מה עוד תבקשי לדעת?״

״ואני תארתי לעצמי שאתה בלי שפם, משום מה. שפמים יש בימינו רק לדרדקים בני שמונה עשרה ולאנשים זקנים״.

״כן, בעיקר לזקנים״, אישר לה לאֵוואֵנברג.

״ואתה, אינך רוצה לדעת מה צורה יש לי?״

״התרשיני לנחש?״ הציע.

״אדרבא. זה יהיה משעשע״.

״יש לך שיער שחור, חלק ומתוח בחזקה על קדקדך והוא נאגר לך על ערפך, או בקצה ראשך, כפקעת עגולה… גם עיניך כחולות. ואולי אפורות… מעולם לא ידעתי להחליט בלבי מה צבען. אבל הן מתמלאות דמעות על נקלה, למשמע מלים מסוימות… או בשעות מסוימות של היום. ואפך צר וישר. ופיך רחב מעט, ושפתיך עבות מעט, אבל לא עבות מאד. סנטרך מלא, אך לא גדול ביותר, וצווארך דק מן הרגיל וארוך מן הרגיל… השיער השחור שלך, בלילה הוא מכחיל בצבע כחול כהה… וביום, כשאת סורקת את שערך, הוא משמיע נפצוצים חשמליים… נפצוצים דקים, כמעט בלתי נשמעים…״

כשכילה לתאר לפניה את מראה פני אשתו, כפי שהיתה לפני כשלושים וחמש או ארבעים שנה, שב והעביר אצבעות ידו על עיניו, כדרך שעשה במשרדו של מושב-הזקנים, כשסיים את השיחה עם בתו.

מן העבר השני נתמשכה הדממה יותר מן הראוי. אף הוא שתק. ואז שמעהּ אומרת:

״אתה לא תיארת אותי, אדוני. אתה תיארת אשה שאהובה עליך מאד״, בקולה היה משהו עלבון עם תוכחה גלויה.

עייפות פתאום ירדה עליו, אבל כוחו של נימוס רב-שנים כפה עליו להמשיך ולא לאכזב.

״גבירתי היקרה״, אמר וקולו החל בוגד בו. גם קולו. ״גבירתי היקרה״, שב ואמר, ״נסיתי ככל שיכולתי. האמנם טעיתי כל כך?״

״אמנם״, אמרה וגם מקולה עלתה יבושת שלא היתה בה עד כה. ״סבורה אני כי הטרדתיך דיי. אנא, סלח לי״.

״חלילה. מכל לב אני מודה לך על השיחה הנעימה״.

מן העבר השני בא מלמול בלתי ברור וברכת לילה טוב.

לאֵוואֵנברג עוד החזיק זמן מה את השפופרת בידו ואחר הניחה לאט לאט, בזהירות, כדרך שהניח את משקפיו על שולחן הלילה הקטן, בסמוך למיטתו.

אבל כוח לקום מן השרפרף לא היה ברגליו.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

על פרשת דרכים

מאת שמריהו לוין (מאמרים ומסות)

כי דנים אנו על העבר, משתמשים אנחנו בעובדות ומעשים. העובדות והמעשים שמים במדה ידוע גבול להסוביקטיביות שלנו. אנו יכולים להתוכח ולפלפל בדבר הסבות שהולידו אותם, ופה הננו מוצאים כר נרחב לחדד את הכח ההשערי שבנו, אבל אין אנו יכולים למחות את העובדות והמעשים כשהם לעצמם. ויש שמוכרחים אנו לשנות את השקפותינו אנו כדי להתאים אותן להעובדות, שהיה להן מקום בעולם המציאות. החריפות בלבדה אינה דיה לסקור בה את העבר. העבר דורש ראשית כל את הבקיאות. בבואנו לדבר ע“ד העתיד משתמשים אנו ג”כ בהנסיון ההיסטורי, כלומר בחומר העבר. אמנם בהיות שהעתיד אינו “עבר מהופך” במלוא מובן המלה, כי אם אך תולדתו של העבר, אי אפשר להוציא אותו באופן ישר מתוך העבר. הבקיאות בלבדה אינה נותנת לנו את האמצעים הנכונים לגלות על ידם את המסך של העתיד. לזה נחוצה החריפות ודקות ההרגשה ההיסטורית. העבר מנוח לפנינו ואינו מזדעזע עוד, ואת העתיד אנו צריכים לצייר. מפני זה מוצאים אנו לפעמים, כי מביני העבר עד לעומקו אינם מוצאים ידם ורגלם בבואם לחוש עתידות. זאת ועוד שנית. העבר הוא חתיכה בפני עצמו. אין לו חלק עם ההוה ואינו מושפע ממנו. בשעה שמדי בואנו לצייר לנו את העתיד אין אנו רשאים להסתפק רק בהעובדות והמעשים של העבר וצריכים אנו להכניס לחשבוננו גם את ההוה, את הרגע החי, השוטף במרוצתו ואינו נותן לנו האפשרות להסתכל בו כראוי.

לעמוד על אופיו של הרגע החי, להבין את ההוה, שאינו עומד על עמדו אף רגע, זהו מהדברים היותר קשים שבעולם. קשה לחדור לעומקם של העובדות והמעשים בשעת יצירתם, קשה לדעת את תוצאותיהם הכרוכות בעקבם, וביחוד בשעה שהמאורעות והמעשים העומדים לפנינו מחליפים את גוניהם במהירות קינמטר גרפית. שעה כזו מעיבה את בהירות הראיה ומטשטשת אותה. בשעות היסטוריות כאלה נולדות עפ"י רוב אידיאות כהות, שאיפות מטושטשות שאין להן כל אחיזה בעולם המציאות, בשעות כאלה יש שמנסים לתלות ארץ על בלימה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.