מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פגישה באל-אברידג׳ (פרק זכרונות)

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לפני עשרים ושש שנים, בימי מלחמת העולם השניה, נמניתי עם צוות ארצישראלי שהוטל עליו להקים מחנה-צבא לאוסטרלים, על גבול מצרים, קצת צפונה מרפיח, בקילומטר 104, מול דיר-אל-בלח.

מהנדס יהודי בדרגת מייג׳ור, מנהל עבודה בשם נאמן ומהנדס כבישים של חברת ״של״, שמואל מיקוניס, קומוניסט-במחתרת, היו בצוות זה, ואילו עלי הוטל לשמש מעין אדמיניסטראטור לארגון-הפועלים ומשלם-משכורות. נצטוויתי לרשום כמאתיים בידואים לעבודה, ויצאתי לגייס אותם מקרב השבטים הסמוכים, בני-חנאג׳רה ובני-תראבין.

זמן קצר לאחר מכן הגיעו חמרי-בנין, דלק וצרכי מזון. חייב הייתי למצוא נוטר מהימן, שיהיה ממונה על השמירה וימנע גניבות – משימה עדינה למדי בתוך אוכלוסיית המדבר, שלפני דור או שניים התפרנסה על שוד וביזה. טעות בבחירה היתה גורמת, בלי-ספק, לפיטורי.

מה שהקשה על הבחירה היתה העובדה, שכמעט כל אחד מן הבידואים היה בא אל המחנה כשהוא חגור חרב עקומה לירכו ומראה כל אחד מהם מטיל יראה ואימה – מראה יאה ונאה לנוטר ממונה על רכוש גדול ורב. מה שהקל על הבחירה היתה ההנחה, כי הנוטר חייב להיות בן לאחת המשפחות השליטות, מבני אבו-מדין או מבני עלי אֵל-מסאדר.

מקץ שבועיים היו שמות האנשים שגורים וסדורים בזכרוני ולבסוף נתתי עיני לטובה בנער בן י״ז, עודאֵ שמו, בן-זקונים לשייך אֵפריח אבו-מדין. לעודאֵ עיני-איילה חומות-בהירות, בעלות גוון זהוב ועמום. קומתו ממוצעת, גווֹ דק ופסיעתו על פני דיונות-החול היתה חומקנית כשל רוח, עוטה גלימה לבנה, נקיה תמיד. גם חיוכו היה נקי מחנופה ובדילותו מן העדה הגדולה נטעה בלבי את האמונה כי אני מיטיב לבחור. נתתי בידו משרוקית, העליתי את שכרו מששה-עשר גרושים לעשרים גרושים ביום והרציתי באזניו באריכות על טיב האחריות ששנינו נוטלים על עצמנו.

עודאֵ האזין מתוך שתיקה, מביט בי מבלי להניד עפעף, וכשכיליתי דברי אמר ׳חאדאַר׳ ולא יסף.

עד ליום שבו עזבתי את המחנה – מקץ ארבעה חדשים – לא אירעה שום גניבה והליכי ההוצאה וההכנסה של החמרים שבמחסן התנהלו בסדר ובמשטר מופתיים.

כשהייתי חוזר מחופשותי שבתל-אביב, הייתי מביא לעודאֵ מתנות קטנות. פעם הבאתי לו מכונת גילוח נוצצת ובפעם אחרת – כשנולדה בתו הבכירה – הבאתי שמלת תכלת מרוקמת. הוא קיבל את הדורונות כמעט בשתיקה, מבלי להפריז בדברי-תודה ופניו רציניות, כתמיד.

יום אחד ניגש אלי אחיו הבכור של עודאֵ, השייך פרחאן, גבר כבן ששים, ושאלני אם אוכל לבוא עמו בערב אל מאהל-המשפחה. כשהשבתי בחיוב, הסביר כי עודאֵ הציע להזמין אותי לזבח, כדי שאהיה לו לאח. המשפחה דנה בדבר והחליטה למלא את משאלתו.

בלילה ההוא קיבלתי מידי עודאֵ חרב בידואית עתיקה, מתוך אוצר המשפחה. נדן העץ, המצופה עור-עזים וקישוטי נחושת, היה חדש ונוצץ, מעשה-ידי אומן-מומחה מעזה, שטרח על המלאכה שבוע ימים, לפי הזמנתו של עודאֵ. כן קיבלתי באותו לילה חותם-נחושת קטן ובו חרותות המלים ״אמין אבו-מדין״. ״בנימין זה אמין בערבית״ – הסביר לי עודאֵ. השייך פרחאן היה מגלגל בין אצבעותיו כדורי אורז רוויי-שומן והיה נותנם בפיו כל שעת הסעודה, ועבד-המשפחה היה נוטל עצמות, שכירסמתי מעליהן את הבשר, נותנן בפיו ומלקקן בקול שקשוק.

בשעה מאוחרת בלילה רכבתי על גבי סוס, בלוויית פרחאן ועודאֵ, עד למחנה. העבד החזיק באפסר סוסי כל הדרך ושני האחים רכבו מימיני ומשמאלי מתוך שתיקה.

בהגיע מועד-החופשה הבא שלי, הביא עודאֵ סל-נצרים ובו דגים, שנצודו באותו בוקר בימה של דיר-אֵל-בלח, קופסת פח ובה חריצי גבינת-כבשים מלוחה וכן כמה אגודות של ירקות ותמרים. הוא העמיס את החבילה על המשאית שהובילתני צפונה ואמר כי עכשיו, שאנחנו אחים לא אוכל לסרב לו, ואשתי בוודאי תשמח על המאכלות, מפני ששמע כי בעיר קשה להשיג מזונות בימים אלה.

אמרתי לו שאין לי אשה.

עודאֵ נדהם, שאל אם אין אני משטה בו, שהרי אני קשיש ממנו בכמה שנים; ואחר-כך אמר כי ראוי לי לשאת אשה מיד, ואשה בידואית עדיפה על כל אפשרות אחרת.

״עליך רק לומר כן״, הוסיף עודאֵ ושלחני בשלום לביתי.

מאותו יום ואילך נהג בי עודאֵ כפי שנוהגים באדם בודד, שאין לו אשה וילדים; הוא היה נשאר במחנה אחרי שעות העבודה, משתתף עמי בסעודת-הערב, ולאחר מכן היינו יוצאים ברכיבה אל תוך המדבר, מתארחים באהלי נכבדים, לוגמים קפה בחבורה, ולעתים קרובות היה עודאֵ מצרף אלינו כושי נכה-רגליים, שהיה משמש מעין ליצן-החצר בשבטו של אביו. אותו כושי היה מספר מהתלות, שר ומחקה קולם של חיות ואנשים. עליו סיפרתי בהרחבת-מה בספרי ״חיי אליקום״.

מאחר שלא הודעתי באזניו של עודאֵ על הסכמתי לשאת לי בידואית לאשה, לא שב להזכיר ענין זה בשיחותינו, ואני סבור שעבר על הענין בשתיקה, מפני שהאמין כי מום נפשי או גופני מונע ממני לשאת אשה. אבל מאותו פרק זמן ועד ליום צאתי את המחנה נהג בי כמטפלת בילד חולה. אף שהיה בן י״ז, ואני כבן עשרים, לא חדל מלהקיף אותי בדאגה יומיומית: הוא הקפיד על שעות-הסעודות, דאג להרחיק חבורות פועלים פטפטניות, שבחרו להם לבלות את שעות המנוחה בצהרים סמוך לחלון צריפי; הוא הציע לי הסדר, שלפיו לא אצטרך להשכים קום בחמש בבוקר, לבקר את התיצבותם של הפועלים לעבודה, וכן הזהירני שלא לשתות מתוך המים שבחבית הזפת, המים אשר שימשו להרטיב בהם את אדמת-החמרה, שממנה גיבלו טיט ועשו לבנים.

כיום, ממרחק עשרים ושש שנים, אני מעלה פרטים אלה – הפרטים היחידים שיש בידי להעלות – מתוך נסיון להסביר לעצמי ולזולתי טיבו של הקשר שנוצר בין עודאֵ לביני. ולמעשה, אין בפרטים אלה כדי להסביר הרבה. שכן היה הקשר חזק הרבה יותר משניתן לאמדו ולציירו בעזרת ההתרחשויות והעובדות המועטות ששרדו עמי בזכרון.

חמש עשרה השנים שחלפו מאז הכרתי אותו ועד ליום שבו כבשו צבאותינו את רצועת עזה, ב-1956 – חמש-עשרה שנים שבהן לא ראיתיו ולא שמעתי עליו דבר – רק הגבירו, באורח בלתי-מוסבר ובהיקף מתמיה, את האינטנסיביות של זכרונותי והרהורי על עודאֵ. לימים הייתי מהרהר בו כבאחד מבחירי הידידים המועטים שרכשתי לי בחיי; ותוך כדי כך הייתי תמה על עצמי ומתקשה להבין מדוע הולכת דמותו ופושטת בתוך ישותי ומתרווחת בנשמתי, כשהיא דוחקת, לפעמים, מקומם של זכרונות ואנשים הראויים – לכאורה – לתפוס מקום נכבד יותר בלבי.

ב-1956, בעצם ימי הקרבות, יצאתי אל רצועת עזה מתוך נסיון למצוא אותו. באותו פרק זמן היה עודאֵ צריך להיות בן 32. בוודאי היתה לו משפחה ענפה, ובוודאי היה צריך להגנה כל שהיא מפני תגרת תנאי המלחמה והכיבוש. תוך כדי דהרה במכונית על פני הכבישים הזרועים גוויות חרוכות, קטועות-אברים, שאלתי את עצמי, אם לא היה עודאֵ בין הפידאין; אם לא התיצב, עם נשק בידו, ללחום בחיילינו; אם לא אמצא אותו במחנה-שבויים, אויב ושונא, בין אלפי הפרצופים העייפים המביטים בנו מתוך איבה גלויה ומתפללים לאבדננו.

זוכר אני כי חלפנו, באותו מסע, גם על פני הקילומטר 104 ואני הבטתי – מתוך טפשות גלויה לעין – בכברת האדמה שעליה עשינו שנינו כארבעה ירחים, וצפיתי לראותו יושב, כשחרבו על ירכו, בפתח המחסן.

אחר-כך מילמלתי לעצמי דברים של הצטדקות, דימיתי לשמוע קולות שגוועו במרחבים הללו לפני ט״ו שנים, התאמצתי לקלוט קולן של חיות, כדרך שאותו כושי נכה-רגליים היה משמיעם באזנינו. ולבסוף נואשתי; אפילו במשטרה של עזה, במשרדי המושל או בקרב אספסוף הרחוב של עזה לא מצאתי אדם ששמע את שמו.

והנה עתה, מקץ עשרים ושש שנים, כששבנו וכבשנו את רצועת-עזה, שוב לא נחפזתי לנסוע שמה. אם עודאֵ חי, הריהו בן 43 שנים. אפשר שהוא נראה אף זקן מכפי גילו; למה אבוא להתיצב לפני אדם, שבוודאי שכחני כליל, בעוד לבי יוצא לפגישה? סבור הייתי כי פגישה זו יכול אני לקיים ביני לבין עצמי, כפי שאני עושה בשעה שזכרם של מתים יקרים עולה על לבי. אפשר לשוחח, אפשר לשאול ולענות. נוכחות הזולת אינה מעלה ואינה מורידה. הדיאלוג הוא פנימי, ביסודו, וחזקה על מצוקות-הנפש ושמחותיה שיעלו בחכה את שרצוי להן, לפי צרכי המקום והשעה.

אף על פי כן לא התאפקתי ויצאתי אל הרצועה, כחדשיים וחצי לאחר הכיבוש. כשנכנסתי לרחובות עזה, שירבבתי ראשי מן המכונית ושאלתי את השוטר הערבי הראשון שנזדמן לפני, היכן ביתו של השייך עודאֵ אבו-מדין.

בלא כל גינוני-הפתעה, למשמע שאלה נואלת, לכאורה, הורה השוטר בידו כלפי שמאל ונקב בשמו של מחנה הפליטים אַל-אֵברידג׳. ״בקצה המחנה״, אמר, ״תמצא בית גדול, בתוך פרדס״.

בכניסה לאַל-אֵברידג׳ חזרתי ופניתי אל חבורה של נערים באותה שאלה. אחד מהם אמר: ״השייך עודאֵ הוא דודי. אני אסע אתך״.

בקצה המחנה, מעבר לבתי-החומר הנמוכים, בסופה של סימטה מאובקת, ניצב שער-עץ בתוך גדר גבוהה, שמעברה השני הציץ גגו של בית בן שתי קומות. הנער קפץ מן המכונית ונעלם בתוך השער.

מקץ שעה ארוכה-למדי יצאו שתי נערות מפתח החצר, הגיפו אחריהן את השער ונשאו לעומתי את ראשיהן בשאלה. האחת היתה כבת י״ד והשניה כבת י״ב. הן היו דומות לעודאֵ עד כדי כאב.

״היכן אבא?״ שאלתי.

״איננו״, אמרה הגדולה.

״איננו?״

״איננו״.

״מתי ישוב?״

״לא יודעת״.

״איפה הוא?״

״לא יודעת״. והפעם גילו עיני האיילה כי שקר בפיה.

״הלך לעזה?״

״אולי״. ושוב גילו העיניים את השקר המבודח והעיקש.

״היכן אחותך הבכירה?״ שאלתי.

״אני הבכירה״, אמרה בת הי״ד.

״לשייך עודאֵ יש בת כבת עשרים ושש״, אמרתי.

״אין״, אמרה הילדה. ״אני הגדולה״.

״לפני עשרים ושש שנים נולדה לו בת״, אמרתי.

״אני הבכירה״, חזרה ואמרה בתוקף.

הבטתי בשער-העץ מתוך יאוש, שבתי ועיינתי בתווי-פניהן של הילדות ולבסוף אמרתי:

״כשיבוא אבא, אמרי לו: ׳היה כאן יהודי אחד, שעבד אתך בשביל האנגלים, לפני עשרים ושש שנים. הוא קיבל ממך חרב במתנה. וגם חותם׳. חזרי על דברי״.

״היה כאן יהודי אחד, שעבד עם האנגלים ולקח חרב״.

״וחותם״, תיקנתי.

״וחותם״, אמרה.

ואז, כשפניתי לשוב אל המכונית, חרק השער שבחומה ואשה כבת עשרים וחמש, תינוק על זרועה ושן-זהב נוצצת בפיה המחייך לרווחה, דחקה עצמה אל קצה השביל ואמרה לי:

״בתו הראשונה מתה, אדון בנימין. וגם אשתו הראשונה. וגם אשתו השניה מתה. עשרים ילדים היו לו מהן ואני האשה החדשה ויש לי שלושה ילדים״.

כל אותה שעה היתה מאזינה לשיחתנו מעבר לשער.

״בתו מתה?״ אמרתי.

״אנחנו פוחדים לפגוש יהודים״, אמרה.

״אבל אני…״ פתחתי לומר משהו.

״אני יודעת״, אמרה. ״אתה נתת לו במתנה שמלה בשביל בתו הראשונה… מיד כשבא בן-אחותו ואמר שיהודי אחד בא ושואל עליו, מיד אמר לי בעלי: זה בנימין… אבל לא היינו בטוחים״.

היא שבה וצחקה ושן-הזהב נוצצה בפניה השחורות.

״עכשיו אנחנו יודעים. הוא תיכף יבוא״.

ומקץ רגעים אחדים שב השער ונפתח, ובתוך מסגרת העץ ניצב לפני עודאֵ, הנער בן השבע עשרה, והוא גבר בן ארבעים ושלוש.

חשתי כי פני מחוירות.

״אתה מכיר אותי?״ אמרתי.

עודאֵ העלה חיוך על פניו, בא וצעד לעומתי ואנו נפלנו איש בזרועות רעהו ונשקנו זה לזה.

זיפי-שיער קצרים דקרוּני, ריח שמלתו הלבנה עלה באפי, ריח דק, ניחוח חולות נישאים ברוח ועשן של טאבון שכבה לפני חצי יובל שנים.

1967

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אופק (פרוזה)
  3. סבון (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. תחרות שחיה (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

מוחרך

מאת אברהם אבן עזרא (שירה)

אֵל חַי בְּקִרְבִּי, / בִּשְׁמוֹ יְרַנֵּן לִבִּי.

בַּנְתִּי בְסוֹדִי, / שַׁרְתִּי: אֲנִי הוּא עֵדִי,

יָגֵל כְּבוֹדִי / כִּי פוֹעֲלִי עִמָּדִי,

לָמָּה בְּעוֹדִי / אֶתְעַצְּבָה בִּנְדוֹדִי?

אֶזְכֹּר בְּחֻבִּי / טוּבוֹ, וְסָר כָּל עָצְבִּי.

רוּחַ לְרוּחִי / זִכְרוֹ וְהֶעְצִים כֹּחִי,

הוּא בֵּית מְנוּחִי, / הוּא מִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִי,

אֶדְבַּק בְּגוּחִי, / הוּא בְהָקִיצִי שִׂיחִי,

שַׁחְרִי וְעַרְבִּי / יִתְדַּפְּקוּ מוֹפְתָיו בִּי.

הוֹדוּ לְמוּלִי / שַׁתִּי וְאִם הוּא פֶלִיא,

מִכָּל עֲמָלִי / נַחְתִּי וְהוּא גוֹרָלִי,

מַה יַעֲשֶׂה לִי / נוֹצָר – וְהִנֵּה אֵלִי

קַשְׁתִּי וְחַרְבִּי, / עֻזִּי וְצוּר מִשְׂגַּבִּי.

מִלָּיו בְּדַרְכִּי / כִּי נַעֲלֶה עַל עֶרְכִּי,

וּשְׁמוֹ בְּחָשְׁכִּי / נֵרִי וְצִלּוֹ סֻכִּי,

אֶשַּׁח לְמַלְכִּי – / אֶתְנַשְּׂאָה בּוֹ, עַד כִּי

גַּלְגַּל מְסִבִּי / דַּעְתּוֹ תְּשַׁוֶּה רִכְבִּי. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.