מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זוּמֵיירָה

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בקיץ 1913, כשעלה גרישה על האניה המפליגה לפלשתינא, קיבל מידי אחיותיו ואחיו חבילה ובה שש עוגות-כרוב וחמישה רובלים של זהב, תחובים בתוך העוגות. מאבא ואמא קיבל טלית ותפילין. משלו נטל כמה קונטרסים וחליל.

בקונסטנטינופול הורדו הנוסעים כדי להיטהר במים רותחים; וכששב אל תאו גילה שהחליל נגנב. באותו ערב שמע סלסולי שיר בירכתי האניה וראה מלח רוסי מנעים מנגינות אוקראיניות בחלילו הגנוב. הוא לא העז להתלונן, מה גם שהמלח היטיב לנגן וכמה מן השירים היו אהובים על גרישה וידועים לו משחר ילדותו. הוא ניצב איפוא בקהל המאזינים ונהנה עם כולם.

יומיים שהה בבית-מלון ביפו, עד שהגיע קרוב-משפחה והביאו אל ועד הפועלים שבתל-אביב. כשנה עבד בסלילת כבישים, בדחיפת מריצות-חול ובבנין. היה לו חדר קטן בנווה-צדק, ובימי חוסר-עבודה שקד על שיפור ידיעותיו בשפה העברית, שאותה למד בנעוריו ברוסיה. מבעד לחלונו ראה עשרות נערות פורצות – עם צלצול הפעמון – מחדרי הכיתות של בית-הספר לבנות שממול, מתפזרות על פני החצר ושבות ומתאגדות לחבורות קטנות, משחקות בכדור, מקפצות על חבל או מסתודדות ליד הגדר. כמה פעמים יצא מחדרו וניסה לבוא בדברים עם הפרחים הזוהרים הללו, כפי שקרא להן בינו לבין עצמו; עד שיום אחד הודיעה לו בעלת-הבית שלו, כי מנהל בית-הספר התלונן ואמר שהוא מתאנה לילדות. אם לא יחדל, יצטרך לעזוב את החדר ולחפש לו מקום אחר. בעלת-הבית הוסיפה משלה ואמרה, שאם אדם זקוק לאשה הוא צריך להתחתן.

פסק גרישה מלדבר אל הילדות, אבל היה כותב שירים לכבוד אחת מהן. ביום שמלאו לו שמונה עשרה שנים קנה לעצמו במתנה חליל חדש, ובו בלילה חיבר שיר ומנגינה לכבוד אותה נערה ובלבו קרא לשיר, וגם לנערה, בשם רחל.

מקץ שלושים וחמש שנים, כשהשיר ״רחל״ היה מושר ברדיו ובפי כל, בשלהי מלחמת-העצמאות, טרח אחד העיתונאים לברר מי היתה אותה רחל והיכן מצוי מחבר השיר. בסופו של דבר הופיעה כתבה בעיתון-ערב ובה תצלומיהם של בעל השיר ושל האשה שלה הוקדש. נתברר ששמה נחמה בלייברג, והיא אלמנה, בעלת משרד לשידוכים; ושם המחבר – דהיינו שמו האמיתי – איננו אייל תהלים, אלא גרישה לוין, והוא גר בתל-אביב ויש לו קיוסק לספרים משומשים ברחוב ברנר, ליד המסעדה הקואופרטיבית.

לא ידוע אם הגברת נחמה בלייברג שמחה על הפרסום שנעשה לה או שרגזה עליו. אבל גרישה הלך אל המקום שבו היה משרד השידוכים שלה וארב לבעלת-העסק, כשהוא נחבא בין שני בתים. כשיצאה נחמה בלייברג לפנות-ערב ממשרדה הביט בה גרישה ממקום מחבואו, כפי שהיה מביט בה מחלון חדרו שבנווה-צדק, והכיר אותה מיד לפי התמונה שבעיתון. הוא עקב אחריה בעיניו עד שנתעלמה בפנית הרחוב ואז שב אל ביתו. זה קרה ב-1948.

ב-1914 פרצה מלחמת-העולם הראשונה. עם רוב תושבי תל-אביב גלה גרישה בפקודת הטורקים למושבות הצפוניות, ובמחנה-אוהלים שליד חדרה הצטרף לחבורה של גולים צעירים, מן הפועלים. הוא היה מנגן לפני החברים בלילות, ובעלי שמיעה טובה וקול נאה היו מצטרפים אליו ומלווים את החליל בבאס ובסופראנו והלבבות היו נפתחים, ובעלי-מטמונים היו יורדים אל תרמיליהם ומחלקים עם זולתם זיתים כבושים, גבינה מלוחה ואפילו פת לחם-דורה שנאפתה בסתר, מחוץ למחנה, ועתה שבה אל המחנה והיתה לבָרוֹת לשיניהם של קהל הרעבים והנלבבים. לימים עמדו החברים על סגולתו של החליל למלא את הקיבה, וגרישה נעשה חביב-החבורה ובבת-עינה.

עד שטעה מישהו בשיקול-הדעת וגנב את החליל. גרישה שקע בעצבות, אבל החברים רגזו וזעמו. תחילה רגזו על הגנב הנעלם, אך משלא נמצא הגנב דבקה הטינה שבלבבות בגרישה עצמו. אף זה היה שיקול-דעת מוזר ומופרך, כמובן. בימים ההם היו האנשים הולכים אחר הרגש, ורק לאחר שנים רבות למדו לשקול בשׂוּם-שֵׂכל, ולאור הכדאיות, את הנטיה הטבעית לגנוב, לחבב או לשנוא.

זולת החליל, שנעלם, היו לגרישה בילקוטו כמה חוברות של סיפורים ומעשיות, מהוצאת-תושיה ומהוצאת הביבליותיקה הקטנה שברחוב נובוליפקי 7, בווארשא. הוא שקע איפוא בקריאה, מפני ששעות הבטלה היו רבות. ברצון השאיל ספרונים לחבריו, אבל כיוון שהיה למוד-נסיון, הקפיד לרשום בפנקס את שמות השואלים, והיה בא אל האוהלים לקבל את ספרוניו בחזרה. מן הרובלים שהביא עמו נותרו בידו כמה בישליקים ומג׳ידיות והוא הגה רעיון מוצלח: האנשים שהיו להם חוברות וספרונים מכרו אותם ברצון לגרישה; והוא מצדו צבר לו ספריה קטנה ומעתה היה מבקש, בנמיכות-רוח, אך בתוקף, שיעניקו לו מזון כל שהוא תמורת הספרונים שהוא משאיל לקריאה.

עד מהרה יצא שמו לדיראון בכל המחנה והאנשים ראו בו ערפד מוצץ-דם, נוכל ערמומי ונשמה של סוחר. וגם, ובפירוש, פרזיט. והא-ראייה: חלוש היה בגופו וקומתו דלה.

כאמור, בשנים ההן לא הצטיינו האנשים בהגיון טוב. הרגשות לבדם שלטו בכיפה.

גרישה עשה ככל יכולתו לשאת חן מלפני האנשים והיה מסייע לחולים, רוחץ את פצעיהם, מניח תחבושות קרות על מצחם של הקודחים, וכן היה מתנדב להרתיח מים ולבשל נזיד במטבח שהיה מיועד לזקנים ולגלמודים.

החולים אהבוהו, עד שהחלימו; והבריאים נזהרו שלא לגדפו בפניו, כדי שלא יפסידו את שירותיו, אם יפלו למשכב. הם לא ידעו שהתכסיס הזה מיותר, מפני שגרישה לא היה נוטר ונוקם.

יום אחד עבר רועה בדואי בסמוך למחנה הפליטים, והוא מכה בחליל דו-קני, קשור בחוט ומשמיע צוויחות צרודות ובכייניות. נטפל אליו גרישה וקנה מידיו את החליל. ״זוּמֵיירה״, אמר לו הבדואי, ״זומיירה הוא שמו של החליל הזה״.

בלילה נשף גרישה לתוך הזומיירה, וזולת יבבות וחריקות לא הפיק ממנה שום צליל מן הצלילים שהיה מכיר ואוהב. ומן הטעם הזה לא החזיר החליל הבדואי עטרה ליושנה, והימים הטובים הראשונים, שבהם היה גרישה חביב-החבורה, לא שבו. אנשי מחנה הפליטים שנאו את הקולות הערביים הבוקעים מן המכשיר המתועב, ובפירוש דרשו מגרישה שיתעסק בחלילו הרחק מן המחנה. מאליו מובן שעשה את רצונם.

לימים הרגיל גרישה את אוזנו לקולות הזומיירה, ומפני שהיה לו הרבה פנאי למד להפיק מן החליל שירים ארוכים ומתמשכים, וכיוון שרוחו היתה נכאה, היו השירים מדכדכים את הנשמה, פולטים מיני תלונות וטענות, בקשת-רחמים עם זעקות-שבר. כשהרגיל את אצבעותיו ואת שפתיו לאותם שני קנים חלולים, עלה בידו להפיק מתוכם גם שירים שהיו דומים לשירים הרוסיים, שאותם היטיב לנגן משחר ילדותו. ומאותו זיווג, יליד הנסיבות של הימים ההם, נולדו מיני ממזרים שאוזניהם אוקראיניות וגרונם בדואי. הקולות שהשמיעו היו תולדת מצבו של אדם, שהערבות הרוסיות מרדימות אותו להנאתו, בעוד שזבובי-המדבר-הפלשתיני טורדות אותו ממנוחתו. מי שלא שמע את המנגינות שהלחין גרישה בימים ההם יתקשה לנחש טעמה של המוסיקה ההיא. אבל מי שהאזין – מקץ שלושים וחמש שנים – לשירים הקרויים שירי-מולדת, למשל, הוא יוכל לשער את טיבה. שירי-המולדת הללו עיקרם מיני גיהוקים, שיהוקים, קריאות הא-הא והוי-הוי עם סלסולים בין גיהוק לשיהוק; בשיריו של גרישה הונח היסוד לתרבות המוסיקלית של זמננו. וניתן לומר שהוא היה הראשון מבין המלחינים שקירב את המערב אל המזרח. כך, מכל מקום, כתוב בספרי-הלימוד.

כחצי שנה לפני ששבו הגולים לתל-אביב מאסו אנשי המחנה כל-כך בחלילו של גרישה, עד שיום אחד נכנס מי שנכנס אל אוהלו של הקומפוזיטור וסילק משם את החליל. הפעם לא היה גרישה צריך לחפש את האבידה. שברי החליל המנופץ היו פזורים בפתח האוהל.

ב

אחרי המלחמה גברה מעט תנועת-הבניה בתל-אביב וגרישה שב אל עבודות הסיד והחול, שמהם נבנתה העיר. כמה שנים עשה במלאכת הבנין, עד שכשל כוחו. שבר נתבקע לו במפשעה וגם לבו היה פועם, לפתע, פעימות רעשניות ומבהילות.

הוא נבדק בקופת-חולים והרופאים המליצו לפניו שלא ישוב לעבודה גופנית. עם כתב-המלצה הלך אל משרדי הסתדרות-הפועלים ושם ניתן לו שאלון.

גרישה רשם בשאלון, שהוא יודע עברית, יידיש ורוסית. כן כתב שהוא קורא תווים, מנגן בחליל ומסוגל לחבר מנגינות. אפילו לפי הזמנה מראש. אשר לתכניותיו הכלכליות, כתב שהיה שמח אילו ניתנה לו משרת ספרן. אפשר גם בספריה של בית-הספר לבנות בנווה-צדק, למשל.

השאלון עבר מוועדה לוועדה ומקץ חצי שנה נקרא לבוא אל בית הוועד הפועל ושם נודע לו שנמצא זכאי לקבל קיוסק למכירת גזוז. ״ברחוב ברנר״, אמרו לו, ״יש הזדמנות כזאת; ואם לא תקפוץ על ההזדמנות, סופך להתחרט״.

גרישה אמר שאין הוא רוצה למכור גזוז. אמר לו הפקיד: ״זה לא רק גזוז. זה גם שוקולד, סיגריות ובולים״.

אמר גרישה שהוא רוצה להיות ספרן. אמר לו הפקיד: ״תשמע, חבר, אני אתן לך עצה, אבל אל תגיד שאני אמרתי לך. אתה שומע? תקבל את הקיוסק ויתנו לך גם תקציב. עשרים ושתיים לירות, לקנות בלון של גז וברז לסודה וכוסות וקצת סחורה. אתה תגיד כן, ותיקח את הכסף, ואחר-כך תקנה לך ספרים ותהיה ספרן. רק אל תגיד שאני אמרתי לך״.

הרהר גרישה בדבר והסכים.

כעבור שלושה חודשים הלך אתו הפקיד לרחוב ברנר והראה לו קיוסק חדש, ניצב בין שני בתים, עשוי לוחות-עץ צבועים בצבע-שמן ירוק. והקיוסק יש לו כניסה קטנה מאחור ודלפק של שיש מלפנים; ועל גבו המחודד של הקיוסק מתנוסס לו תרנגול, גזור מפח, צבוע אף הוא בירוק.

״הנה הכסף״, אמר הפקיד. ״תחתום ותשתוק״.

קיבל גרישה לידיו את המפתח ונותר לבדו על המדרכה. שעה ארוכה בהה בקיוסק והיסס מלהיכנס פנימה. קול פנימי אמר לו שנפל דבר בחייו, אלא שעליו להבין בדיוק מה קרה, לפני שיעקור רגליו מן המדרכה וייכנס אל הדבר המשונה הזה שניצב לפניו.

מאחר שבאותו מעמד לא נזדמן לו במוחו שום הסבר, ויתר על ההבנה ותקע את המפתח בחור המנעול של הדלת האחורית ונכנס פנימה. וכשנכנס, הבין מה שנתרחש בחייו. מקום משלו יש לו בעולם, ואם תהיה השעה צריכה לכך, יכול הוא אפילו לגור כאן. שום בעלת-בית לא תוכל לגרשו מכאן, אפילו ינגן כל הלילה, ואפילו יהיה האור דולק בחדרו עד הבוקר.

מדד גרישה בשעליו את המקום וליתר ביטחון השתרע על הרצפה ומצא, שבאלכסון יכול הוא לישון כאן בלי כל קושי. אחר-כך התבונן יפה בקירות, העריך שיעור רוחבם וגובהם, שקל בינו לבין עצמו כמה אפשרויות, ופנה ללכת לרחוב שינקין לקנות לוחות-עץ ומסמרים. פטיש ומשור היו לו בחדרו, מן הימים שעבד בבנין.

בתוך שני ימים היה הקיוסק עשוי מבפנים אצטבאות-אצטבאות, מן הרצפה ועד לתקרה. מיד הביא מחדרו את כל הספרים שהיו לו וסידרם על האצטבאות. הוא קנה מחברת, שדפיה מסומנים באותיות אלף-בית, ורשם בתוכה את ספריו לפי שמות המחברים. כשבוע ימים היה מהלך מבית לבית בשכונת נווה-צדק, שאותה הכיר יפה, והיה קונה ספרים משומשים, ממה שהביאו אתם האנשים מפולין ומרוסיה. אפילו בעלת-הבית הראשונה מכרה לו בזול כל מה שנותר מספרי בעלה המנוח, ועד מהרה נתמלאו האצטבאות שבקיוסק, ועדיין נותר בכיסו של גרישה סכום נאה. הוא קנה פנס-״לוּקס״ ותלה אותו בחבל ממרכז התקרה, ולבסוף צייר ריבוע לבן בחזית הקיוסק, מעל מדף-השיש, ועליו כתב – בזהירות ובקפדנות – מודעה, וזה לשונה:

ספריה לעם

כאן אפשר לשאול ולקנות

ספרים בכל המקצועות

גם קונים ספרים משומשים.

בו ביום באו שני ילדים, כבני שתים-עשרה, ושאלו אם אפשר להתרשם לספריה. גרישה תיקן להם את שגיאתם, ואמר שצריך להגיד ״להירשם״. ואמנם רשם אותם במחברת מיוחדת לכך, ונתן בידי כל אחד מהם ספר. האחד קיבל את ״שלמה ואשמדאי״ והשני את ״ארגז התולדה״ מאת יהודה שטיינברג, בהוצאת ״תושיה״.

״אני מודיע לכם״, אמר גרישה, ״שאתם רשאים להחליף ספר בכל יום, אבל רק בתנאי שתקראו בו. אני אבחן אתכם, ומי שלא ידע להשיב תשובות נכונות ישוב לביתו עד שיסיים לקרוא״.

באותו יום נותרו בכיסו של גרישה שמונים גרושים. הוא הלך לרחוב אלנבי וקנה לו חליל בשלושים גרשים. בלילה הפך במחשבות ושיכלל את סדרי החיים שיקבעו מעתה את כל המהלכים הבאים, כולל החלטה לשאת אשה, אם תזדמן לפניו נשמה-תאומה.

ג

זולת פוגרום קטן, שערכו הערבים ביהודי יפו ותל-אביב, לא נתרחשו עניינים מסעירים בראשית שנות העשרים, ולכן יכול גרישה להוציא אל הפועל את תכניותיו ולא לסטות הרבה ממה שקבע לעצמו. אל שני הילדים הראשונים שבאו אל הספריה שלו ניתוספו כשני תריסרים, וגם בחורים ובתולות מבוגרים נמנו עם לקוחותיו.

תוך שלוש-ארבע שנים נוכח לדעת, כי מן ההשאלה לבדה לא ייוושע ועל כן הרחיב את מלאי הספרים שנועדו למכירה, כגון ספרי-לימוד לבתי-הספר, אך בעיקר ספרי שירה עבריים שנדפסו בחוץ-לארץ. שוחרי השירה שבתל-אביב היו מרובים, ואל הקיוסק שלו הגיעו ובאו כעשרים איש, שכל מבוקשם ספרי-שירה. עד מהרה נתברר לו שכל אחד מהם מושך בעט סופרים. מי בסתר ומי בגלוי. אלה שבגלוי, היה שמם הולך לפניהם; ואם לא זיהה אותם גרישה על פי פרצופיהם, טרחו להתוודע לפניו בשמם ובשם משפחתם. עם שכמותם לא הרבה בשיחה, מחמת הנימוס ומחמת ההתרגשות. אבל עלומי-השם, שגילו לו את סודם בלחישה ובהשפלת-עיניים, היו לו עד מהרה כחברים. הללו, שהיו מחוסרי עבודה ברובם, עשו אצל הקיוסק שעות רבות, משיחים בענייני ספרות. באוזני אחד מהם, שנשא חן מלפני גרישה באופן מיוחד, גילה את לבו וסיפר לו שהוא עצמו כותב שירים וגם מחבר להם מנגינות.

״מתוודע אני אליך כהתוודע יוסף אל אחיו״, אמר גרישה, ״שהרי אחים אנו כולנו, המשוררים״.

שם האיש ההוא היה משולם גלילי, ולימים נודע בארץ כאחד מראשי ההוגים, מפלס נתיבות חדשות, ומראשי המדברים בקרב הסוציאליסטים הציוניים. אבל כשהכיר אותו גרישה, היה משולם הגלילי מחוסר עבודה, מתגורר בחדרה של תופרת סוציאליסטית, שכבר אז עמדה על טיבו והעריצה אותו בכל לבה עד כדי-כך, שפירנסה אותו מעבודתה כמעט שנה שלמה. כעבור שנים רבות הזכיר אותה משולם הגלילי במבוא לאחד מספריו וציין, שאלמלא אותה תופרת, לא היה הספר ההוא בא לעולם.

משולם וגרישה היו משוחחים הרבה על השינוי המתחולל בעם היהודי הקם לתחיה, ומפי ידידו החדש למד גרישה לדעת, כי המהפיכה האמתית מתרחשת בארץ-ישראל ולא ברוסיה.

בסופה של כל שיחה כזאת היה משולם נוטל עמו כמה כרכים של ספרי שירה וספרי הגות. גרישה לא קיבל כל שכר בעד השאלתם של הספרים, ואם שכח משולם להחזיר ספר או שניים, לא העיר על כך גרישה מאומה. הידידות היתה יקרה לו מכסף; וכן היה יודע שאנשי-רוח דעתם מפוזרת והם שכחנים נוראים.

והנה, יום אחד, בסוף שנות העשרים, נתרחש דבר, שלא נכלל בתחום תכניותיו, ואפילו בחלומותיו לא היה יכול לצפות למין דבר שכזה.

איש קרח, בעל פנים מלאות ואדומות, שעיניו כחולות ובידו מקל שחור, קרב ובא אל הקיוסק, מחייך ומתנשף במקצת.

״רואה אני ספרים״, אמר האיש, ״ובמקום שיש ספרים שמה אני הולך״.

הוא ביקש לדעת מה מצוי באוצרותיו של בית-המסחר וגרישה השיב דברים דְבורים על אופניהם, מפרט את מרכולתו ומונה את שבחיה.

״מה, למשל, יש לאדוני מן השירה העברית החדשה?״ ביקש הזר לדעת. מיד שלף גרישה כעשרה קונטרסים וספרים מתוך האצטבאות והניחם על מדף-השיש. הביט האיש בכריכות, עלעל בכמה ספרים ואפילו הריח בדפיהם של כמה קונטרסים ופניו אורו. הוא בחר לו שניים – ״מול השער האפל״ מאת דוד פוגל, ו״אנקריאון על קוטב העצבון״ מאת אורי צבי גרינברג.

״מה יקר?״ שאל.

גרישה נקב מחירם והאיש ציקצק בלשונו, כמתפלא על ההפרזה.

״יודע אתה, אדוני, מי אנכי?״ חייך האיש אל גרישה.

הביט גרישה בפניו של הזר, מצמצם עיניו מול האור הבוקע מן החוץ אל אפילת הקיוסק, ולפתע הכיר את אורחו וזעקה נתמלטה מפיו.

״אוי״, קרא גרישה, ״הרי אתה המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק!״

״נכון״, אמר ביאליק, ״הנה, עכשיו אתה יודע״.

גרישה הצטדק על שלא הוציא כיסא בשביל המשורר ונחפז לחלץ את השרפרף שלו מבין ערימות הספרים שעל רצפת הקיוסק ולהושיטו, מבעד לאשנב, מעל מדף השיש, לעבר מר ביאליק. המשורר הלאומי הניע בידו לאות כי יחדל מן הענין הזה.

״ובכן״, אמר ביאליק, ״מה מחירם?״

״אני לא ידעתי״, גמגם גרישה. ״כיצד זה שלא הכרתי את כבודו? באמת, צר לי… והספרים, הספרים יהיו לאדוני כמתנה דלה מאתי, אנא ואנא״.

מר ביאליק נטל את שני הקונטרסים אל מתחת לבית-שחיו ואמר שהוא אסיר תודה. חשש גרישה שבכך תמה, אוי, הפגישה ונחפז לומר:

״ברשותו של מר, אנא, מבקש אני להתוודע… וכבר אמרתי בהזדמנות אחרת, כהתוודע יוסף אל אחיו… מי אני? ואף-על-פי-כן, הנה, גם אני הקטן, בשעת-רצון, אמנם כן, כשיציקני רוח בטני, כלומר… שירים אני כותב״.

מר ביאליק חייך אליו מלוא פניו ושאל לשמו.

״יכול מר להיכנס אצלי״, אמר המשורר הלאומי, וגרישה לא האמין למשמע אוזניו; מקץ כשעה היה בטוח שחלם בהקיץ. ״יכול מר לבוא אצלי, אבל לא לפני שקיעת החמה. בבקשה, אצפה לו״.

והלך.

ממחרת היום נעל גרישה את הקיוסק כשעה לפני שקיעת החמה, הלך לביתו והתגלח יפה-יפה, חיטט שעה ארוכה בניירותיו ובחר שלושה שירים, נטל את חלילו ובא אצל ביאליק.

המשורר הקביל פניו בלחיצת יד, אמר לו ״היכנס, ידידי, היכנס״, ועלה עמו לקומה השניה, חדר לפנים מחדר.

״שמי גרישה לוין״, אמר גרישה, מביט על סביבותיו.

״בוודאי, מר לוין, בוודאי. הן אתמול התוודענו איש אל רעהו״, אמר ביאליק, ״שב, ידידי, שב״.

״אני, הנה״ – ישב גרישה והושיט את חלילו כנגדו – ״הנה, גם חליל הבאתי… יש לי מנגינות, כלומר, לשירים״.

נטל ביאליק את החליל מידי גרישה והתבונן בו בתמיהה ואחר הניחו על השולחן, הרחק ממקום שבתו.

״הנח עכשיו לחליל״, אמר. ״קודם כול נראה מה שחוללת על הנייר. בוודאי לא חיללת אותו, הה? שירה אפשר גם בלא חליל, מר לוין. הראני מה שהבאת״.

הושיט גרישה שלושה דפים והשפיל את עיניו. ביאליק פרש אותם לפניו על השולחן ושקע בקריאה. הוא קרא תחילה שיר אחר שיר, ואחר כך שב לקרוא מהתחלה וכן עשה פעמיים ושלוש פעמים. ואז, מסיר משקפיו מעל חוטמו, הישיר עיניו כלפי גרישה וקרא בהרמת קול, כמעט בצעקה:

״קום על רגליך, בחור״.

גרישה הנדהם סבור היה שמגרשים אותו מן הבית והוא קפץ ועמד על רגליו, ובאותו רגע חלפה מחשבה במוחו, שאם יזרוק אותו ביאליק מכל המדרגות, חייב הוא להספיק תחילה לתפוס בחלילו ולמלט אותו מכאן.

גם ביאליק קם על רגליו, קרב אל גרישה, חיבק אותו בשתי ידיו ונשק לו על לחי ימין ועל לחי שמאל.

״הנה, משחתיך היום משורר בישראל״, אמר חגיגית. ״למן היום הזה, אמור לחבריך: ביאליק משחני. בחורי יקירי, אשרי יולדתך. שב, נשתה תה. עוד מעט יבוא רבניצקי ונשתה תה״.

בינתיים נזכר ביאליק בחליל שעל השולחן ואמר:

״נו, עכשיו יכול אתה להכות בחליל. לשכמותך מותר״.

רק עתה הבחין, שגרישה יושב על הכיסא, ידיו שמוטות בחיקו והוא בוכה.

״תיפח רוחי, ראה מה שעוללתי לך״, אמר ביאליק בהנאה גלויה. ״אלא שאין בכך כלום. בכה לך, יקירי, אבל בכה מתוך שמחה, בן-פקועה שכמותך. לא בכל יום נולד משורר. וכשנולד אדם, הריהו פורץ בבכי. כך נאה וכך יאה… ועכשו, שמע, לוין שלי, שמע… שירים אלה נדפיס, בוודאי שנדפיס אותם, לכך אדאג אנכי. ועכשו נגן סוף-סוף״.

נטל גרישה את חלילו בידיים רועדות והחל לנגן.

ביאליק האזין בעצימת עיניים, אך מפעם לפעם היה פוקח עין אחת וניכר שהוא תמה. שהרי גרישה מנגן לפניו מאותם לחנים שנולדו בלבו מצירופן של יללות-הפרא של הזומיירה עם בכייתן החרישית של הערבות האוקראיניות. לדבר שכזה לא היה איש אודסאי כביאליק מוכן מכול וכול. ואף-על-פי-כן הרגיש המשורר המזדקן – שמכבר פסק מלכתוב – כי הוא מאזין לדבר מה חדש; לא לגמרי חדש, שהרי הוא מבחין בתשתית של שירים רוסיים; אלא שהיה זה דבר מתחדש-מתשתיתו ומבקש להשתרע על פני נוף נוסף, כאומר לכבוש את החדש בפתיונות נושנים.

״אינני מוסיקאי״, אמר ביאליק כשסיים גרישה לחלל, ״אבל אומר לך, שאולי הבינותי את נגינתך. בין אם הבינותי ובין אם שגיתי, היא יפה בעיני. אלא שבענין זה לא נרחיב את הדיבור… למה רבניצקי בושש לבוא, אינני יודע. כבר מזמן היה צריך לבוא… ועכשיו ניפרד נא, ויכול אתה להיות סמוך ובטוח ששיריך יראו אור הדפוס… כן, עוד דבר. בוא אתי, בוא הנה״.

ביאליק הוליכו אל ארון הספרים, נטל ספר כל-שירי-ביאליק, הניחו על השולחן ורשם בו הקדשה.

״הנה, זה בשבילך. אתה נתת לי ספרים במתנה, ואף אני נותן לך״.

דחף ביאליק את הספר לתוך ידיו של גרישה הנדהם וליווהו אל הקומה התחתונה ומשם אל דלת היציאה.

ואז זכר גרישה דבר מה חשוב, ועל סף-הבית אמר:

״מבקש אני, מר ביאליק, אני מבקש לקיים נדר… נשבעתי, שאם ידפיסו משהו משלי בארץ-ישראל לא יהיה שמי גרישה לוין, אלא שם עברי בחרתי לי, אייל תהלים. מבקש אני בכל לשון של בקשה״.

צחק ביאליק ואמר שהשם הזה, אייל תהלים, מגוחך למדי ואפילו מנופח במקצת. תהלים! הרי זה שם גדול מאוד, אולי גדול מדי בשביל בן-תמותה. אבל גרישה התחנן והמשורר הבטיח שיעשה את מבוקשו.

משנפרד מעליו, שב ביאליק ונשקו על שתי לחייו.

ד

כשנדפסו שיריו של גרישה ב״הפועל הצעיר״, קנה שני עותקים ושלח אחד מהם אל משפחתו שברוסיה. ובאותו היום גילה למשולם הגלילי, כי ביאליק הוא שהמליץ עליו.

״הוא נותן לכל אחד מכתבי-הסכמה״, הפטיר משולם הגלילי בביטול, ״כל מי שבא אצלו, יוצא מלפניו עם דיפלומה של גאון״.

אף-על-פי-כן נטל משולם את גליון ״הפועל הצעיר״ והציץ בשירים.

״אי-אפשר לומר שאין כאן כשרון״, אמר. ״אבל על תשתכר מן התהילה יותר מדי. מכל-מקום, אני מברך אותך. תבוא בלילה ל׳שלג לבנון׳ ונשתה לחיים״.

בבית-הקפה ״שלג לבנון״ ראה גרישה כמעט כל מי שהכיר בקיוסק שלו, ועוד כמה אנשים שלא נמנו עם קוניו, מפני שהיו מקבלים ספרים בחינם מבתי-ההוצאה; הלא הם המשוררים הגדולים-ממש, שכל ילד מכיר את שמם. ישב גרישה אל שולחנו של משולם הגלילי, וכשבא המלצר הזמין משולם שתי כוסיות קוניאק וגליון של ״הפועל הצעיר״.

״רבותי״, הרים משולם הגלילי קולו, ״רבותי, אני מבקש שקט לרגע… רבותי, אני מציע שנרים כוסים לכבוד חבר חדש, שהצטרף אלינו היום… גרישה לוין, הנה הוא יושב כאן לפניכם… ברשותכם, יקרא גרישה משיריו. הוא גם ינגן לפניכם בחליל, מפני שהוא לא רק משורר אלא גם קומפוזיטור… בבקשה, גרישה״.

״רגע״, קרא מישהו מאצל אחד השולחנות, ״הרי אני מכיר אותו. הרי זה מהקיוסק שעל-יד המסעדה הקואופרטיבית״.

״ומה בכך?״ ענה קול לעומתו משולחן אחר, ״אינך יודע שכל עם ישראל נביאים?״

״חברים״, אמר מישהו, ״תנו לא1 להתבטא… מיד נדע עם מי יש לנו כאן עסק…״

נבהל גרישה ולחש למשולם, כי בשום פנים ואופן אינו יכול. אולי יקרא משולם, בטובו. ואמנם הסכים משולם מיד, נטל את הגליון והחל קורא. השיר ״רחל״ לא היה ארוך ביותר, וקהל הנאספים האזין עד לסופו. אך כשביקש משולם להמשיך בשיר השני, אמר מישהו:

״קודם נשמע את המנגינה. הרי אמרת שהוא גם קומפוזיטור״.

הוציא גרישה את החליל מן הכיס הפנימי של מקטורנו ופתח בנגינה. דממה נשתררה בחלל בית-הקפה, וכשכילה לנגן לא נשמעה שום תגובה. משולם הגלילי התנדב לשבור את הקיפאון ופנה אל גרישה:

״ביאליק שמע את המנגינה, הה? ומה אמר עליה?״

מיד נשמעו קולות קוראים משולחן אל שולחן:

״אהה, הרי זה מילדי טיפוחיו של ביאליק? אני מיד חשדתי…״

״עוד אחד קיבל מכתב-המלצה. רק אני לא זכיתי…״

״חבר גרישה, ביאליק לא אמר לך שאתה נעים-זמירות-ישראל?״

״אל תתבייש, ספר לנו איך הגעת אליו…״

״עורך ׳הפועל הצעיר׳, הוא לא דוד שלך, במקרה?״

משולם הגלילי קם על רגליו ודרש שקט מוחלט, וכשגבר על המהומה אמר:

״חברים, חברים יקרים, אין צורך להתנפל ככה על משורר מתחיל, הוא עושה את צעדיו הראשונים, והמלצה מביאליק איננה חייבת להיות תעודת-עניות… לא אמרתי שנתגלה ענק בשירה העברית… כל מה שאמרתי הוא, שיש כאן אתנו קול חדש, וצריך להטות אוזן, אסור לזלזל… אולי ביום מן הימים יתפתח, יפרוש כנפיים, יבין דברים שכיום אינם נהירים לו… הנה, אני מציע בכל זאת להרים כוסית…״

״להרים כוסית, זה ענין אחר״, אמר אחד המשוררים, והניף את כוס הקוניאק שלו כלפי מעלה. ״אפשר לשתות לחיי ביאליק. הוא כתב פעם שירים מצויינים. לחיים!״

״לחיי הקיוסק!״ צעק מישהו.

״לחייך, גרישה מוכר-ספרים!״ קרא משורר בעל בלורית ענקית ופרצוף קטן, ״מי יתן ויפרחו עסקיך, עד שתהיה לנו בעל בית-הוצאה, ונבוא אצלך להראות לך את כתבי-היד שלנו״.

״לחיים!״ קרא משורר אחד, שכבר היה בגילופין, ״למה לא הבאת הנה את רחל שלך? היינו יכולים לבדוק אותה ולראות אם שדיה נכונו ושערה צימח״.

״לחיים, גרישה תהלים״, נשמע קול מירכתי בית-הקפה, ״בפחות מתהלים לא די לך? ומדוע לא גרישה קהלת? ולמה לא גרישה שופטים? ואולי גרישה דברי-הימים?״

״גרישה מגילת איכה!״ הציע מישהו.

״גרישה צפנת פענח בן המדתא כדרלעומר גיחון ופישון הסובבים את ארץ החווילה״, קרא קול עליז.

משולם הגלילי ניסה להרגיע את הרוחות, אך משלא עלה הדבר בידו, אמר לגרישה: ״באמת, השם הזה שבחרת לך, אייל תהלים, זה קצת יותר מדי״.

גרישה לא פצה פיו, ועיניו תרות אחר פתח היציאה, אלא שלא העז למוש ממקומו. באותה שעה ניגש אליו איש צעיר, ששערו מתולתל ומצחו מקומר כדי רבע האבטיח, ואמר לו: ״חבר, אל תיעלב מדבריהם של האנשים שלנו. כך נוהגים איש ברעהו, ואתה תתרגל. מהר מאוד תתרגל; וכשתבוא לכאן בפעם הבאה, תצטרף אל החבורה ותהיה מתגולל על מישהו אחר. ואשר לשירים שלך, הם באמת יפים. יישר כוחך. בקרוב יחדלו לצחוק. אני מבטיחך״.

האיש טפח על כתפו של גרישה, צבט לו בלחיו ויצא.

ה

לעולם לא שב גרישה לדרוך על ספו של בית הקפה ״שלג-לבנון״. ימים רבים פסק אפילו מכתיבה בלילות והיה יוצא את חדרו ומהלך ברחובות העיר, הרחק ככל שיכול משפת הים, ששם היה ״שלג-לבנון״ חוגג את כינוסיהם של המשוררים.

פעם אחת, בליל-שבת של אמצע הקיץ, שירך רגליו לאורך רחוב מונטיפיורי והגיע אל פינת רחוב קרל נטר. צלילי פסנתר שעלו מתוך דירה שבקומת הקרקע הגיעו לאוזניו, והוא ישב על גדר שממול והאזין. ידיים בלתי מנוסות שבו חזור ושוב על הפתיחה של Für Elise. החזרה הבלתי פוסקת לא הלאתה את הידיים המנגנות, ולא ניכר שום קוצר-רוח בשיבה החוזרת אל פתיחת המנגינה הפשוטה. אין זאת, אמר גרישה בלבו, שהנערה המנגנת היא טובת לב, היא שלווה, שמחה בחלקה ויש בה מסבלנותם של הרחומים, הרכים והטובים.

בבית סמוך נפתחה דלת ובתוך מסגרת האור ראה גרישה אנשים נפרדים מעל מארחיהם, מחליפים דברי תודה, מתנשקים ויוצאים לרחוב. איש ואשה היו, זרועה נשענת על זרועו, ובחלפם על פניו הציצו בו בשתיקה והתרחקו, כשהם מלחשים זה לזו. אוזנו של גרישה קלטה רק תיבה אחת מדבריהם. האשה אמרה לאיש: ״…יכול להיות שכן… תמיד…״

אחר-כך ראה אור נדלק בקומה השניה ואשה ניגשה אל החלון. היא הבחינה בו, נעלמה לרגע ושבה אל החלון בלווית גבר. אף שני אלה הסתכלו בו זמן מה מתוך מבצרם ולבסוף הגיפו את התריסים. כל אותה שעה הילכו האצבעות הבלתי מאומנות על פני הקלידים, תקועות באותו לחן. מתחנת הרכבת עלה קולו של קטר שהיה מזיז, כנראה, קרונות ממסילה למסילה, חוזר ושב על עקביו ומתנשף. גרישה חשב על הנערה הפורטת על הפסנתר, על צמותיה הרחוצות, שעלו מן האמבט החם, על שיירי ריחם של תבשילי-השבת העומדים בחלל הדירה, ואמר בלבו שמן הסתם לא ישא לו אשה לעולם. נשיפת הקטר, כשאר קולותיה של תחנת-רכבת, היתה קשורה בזכרונו עם עיר מולדתו שברוסיה, ורחוב קרל נטר נתחלף לו לכדי רגע עם סימטת בית המרקחת שבה עמד ביתם; והוא היה משער, שעם עקירתו מבית הוריו גזר על עצמו כרת. כרת היא מלה ביבלית, מין עונש תנכי נורא הנגזר על פשעים איומים. ונכרת האיש ההוא מקרב עמו. גרישה ידע שנפלה כאן טעות, ושהוא איננו אשם עד כדי כך, אבל יחד עם זאת ראה שעליו להשלים עם מה שנגזר, מפני שלא יועילו לו שום הסברים, וגם אין כאן אוזן לשמוע. מדוע זה, תמה גרישה בינו לבין עצמו, מדוע אין שום בריה פותחת חלון או דלת, לתהות על האיש היושב בחוץ? והרי אפשר לשאול את פיו, והוא – גרישה – יענה בנימוס וברצון. אפשר לשאול אם הוא רוצה כוס תה. אפשר אפילו לשאול מה מעשיו בכלל, ואם דרוש לו משהו, ויהיה זה דבר פעוט. גפרורים, למשל. תהיה השאלה אשר תהיה, גרישה יענה, יפתח פיו ויספר הכל. אלא שהאנשים אינם פותחים שום דלת ושום חלון. להיפך, הם סוגרים ונועלים. וזה לא נכון איך שהוא, וגם אכזריות יש בזה, וללא כל צורך.

כשביקש לקום ממקומו שעל הגדר חש כמה הוא עייף, גם חש אכזבה ועלבון. ובכן, אם כך הדבר, ישוב מיד אל חדרו, אל השולחן ואל הנייר המחכה לו. צלילי הפסנתר ילווהו עד לפינה ואף מעבר לה, אבל הוא יאמר למנגנת: ״לא לי את מנגנת, נערה, לא לי״. אפשר אמנם שהנערה תיעלב מדבריו, אך לא בו האשם. הוא, מצדו, הן היה נכון לידידות, ואף למעלה מזה.

באותו לילה שב לכתוב במחברתו וחזר להלחין בחלילו. השיר ״כרת״ נכתב באותו הלילה.

כמה שנים חלפו, ובוקר אחד, כשפתח גרישה את הקיוסק שלו, יצא מבית-ברנר איש זקן, לבוש רובשקה רוסית קשורה בפתיל-כותנה סביב כרסו, ניגש אל גרישה ואמר:

״נדמה לי, חבר, שלפני איזה עשר שנים קיבלת פה רשיון לקיוסק גזוז, מה? אני חושב שהייתי בוועדה שאישרה לך את התקציב… אז מה זה? זה גזוז, זה?״

גרישה מלמל דברי הסבר, אך דעתו של הזקן לא נחה והוא התעקש להבין מדוע מעל גרישה באמון שנתנו בו. נלחץ מהתקפת הזקן הסתבך גרישה בתשובותיו ולסוף הפליט משהו על כך, שהוא עצמו איש-העט, ואין לו בחייו אלא ספרים; וגזוז איננו שותה כלל.

״אה, זה עניין אחר״, אמר הזקן. ״ואתה גם פירסמת משהו בדפוס?״

גרישה סיפר על השירים שנדפסו ב״הפועל הצעיר״ והזקן אמר שכל הענין הזה טעון בדיקה, הוא כבר ידאג לכך שהוועדה תבדוק.

לאחר כמה ימים הגיע אל הקיוסק אותו איש בעל תלתלים, שמצחו כחצי האבטיח; זה האיש שניחם את גרישה, לפני כמה שנים, ב״שלג-לבנון״ וניסה לעודדו בדברים.

״ובכן, זה אתה?״ אמר האיש בשמחה. ״הנה אני כאן בשליחות רשמית, מן הוועד הפועל, ושלחוני אליך כמין מומחה לדבר. מה דעתך שתראה לי משהו מיצירותיך, ואני כבר אעיד לפניהם שהכול בסדר״.

גרישה הבטיח שתוך יומיים יביא חומר-הוכחות. ואמנם ישב בחדרו והעתיק כעשרים שירים, אף צירף אליהם תווי-מנגינות. בסתר לבו שמח היה, שאותו צדיק-יחיד שבסדום של ״שלג-לבנון״ יקרא וישפוט.

מתוך השתלשלות המאורעות הללו בא לעולם ספר שיריו של גרישה. לא זו בלבד שהוועדה סלחה לו, אלא שהמתווך טוב-הלב המליץ לפני בית-ההוצאה שליד ארגון-אמהות-עובדות לפרסם בדפוס כל אותם שירים, יחד עם התווים. עיטור כריכתו של הספר נמסר לידי צייר-אומן, גרשון קורנפלד שמו, והוא התקין חיתוך-עץ ובו נראה מוקיון מכה בתוף ענק המשתלשל לו מכרסו. גרשון קורנפלד אהב לצייר מוקיונים ותופים בלבד, אבל גרישה לא הקפיד על כך, מה גם שלא נועצו בו.

הספר, שהשם ״כרת״ התנוסס עליו, נדפס בשבע מאות וחמשים עותקים, ומחירו שני גרוש. שבעה עותקים קיבל גרישה חינם ועוד חמש מאות קנה בכסף מלא, אם כי בתשלומים-לשיעורין. שאר מאתיים ארבעים ושלושה עותקים נפוצו בין כמה חנויות, שקעו בתיבות ובמחסנים של בתי-מסחר אחדים וככל הנראה אבדו מן העולם. ואילו חמש מאות הקונטרסים שקנה גרישה עלו על אחת האצטבאות שבקיוסק שלו ומשם היה שולף עותק, כשנמצאו לו קונים.

ו

במשך שמונה-עשרה השנים הבאות, כל עוד עמד הקיוסק על תלו, מצויים היו קונטרסי ״כרת״ למכירה.

תחילה היו נערים עם בתולות, אוהבי-שירה, שבאו לראות מה חדש בשדה-הספר, קונים את ״כרת״ ולפעמים היו שואלים את גרישה, מיהו אותו אייל תהלים, ואם זה בכלל שמו של אדם. גרישה היה מושך בכתפיו ושותק, כדי שלא להיכשל בדבר-שקר. לפעמים, כשדחקו עליו בחקירות, היה אומר שהאיש חי וקיים, וגרישה מכיר אותו אישית. לאחר שנים התיר לעצמו לומר בפשטות שאיננו יודע.

ביום השנה החמישי למותו של ביאליק נדפסה בעתון ״דבר״ רשימת זכרונות על המשורר, ובין שאר דברים שיבח הכותב את המשורר הלאומי על שהרבה לעודד משוררים מתחילים. באותה רשימה התעכב הכותב על אחד, אייל תהלים, שביאליק לא פסק מלשבחו, והיה מראה חוברת צנומה של שירי אותו מר תהלים לבאי-ביתו. והכותב מסיים: ״אף אני ראיתי קונטרס זה, ׳כרת׳ שמו, וקונם עלי שמעטים דברי-שיר בקרית-ספר שלנו, שחותם-אמת וחותם של גדולת-השיר טבועים בהם במידה שהם טבועים בשירי אייל תהלים. מן הראוי לבדוק ולמצוא מדוע נדם הקול הזה, ואם האיש חי עמנו. כדאית הטרחה. כדאית מאד, ויפה שעה אחת קודם״.

משולם הגלילי שלח את הרשימה הזאת בדואר, מן הקיבוץ שלו, אל הקיוסק של גרישה. עיין גרישה בדברים, קיפל את הדף פעמיים ושלוש והטמינו בכיס הפנימי של מקטורנו. תמה היה מה יאמר עכשיו לשואלים, אם יבקש מישהו מן הקונים שלו לדעת דבר לאשורו. אך שום אדם לא שאל.

בשנה השלישית למלחמת העולם השניה, כשישב גרישה במסעדה הקואופרטיבית לסעוד את לבו, שמע שיר ומנגינה בוקעים מן הרדיו, והכיר שהם משלו.

ופעם אחת, לפנות ערב, ניגשו שני בחורים ממושקפים אל הקיוסק ושאלו, אם אמת הדבר שיוכלו להשיג אצלו חוברת ״כרת״, מאת אייל תהלים. גרישה טיפס על השרפרף, וכשהגיע אל האצטבא העליונה, שאל:

״חוברת אחת אתם מבקשים או שתיים?״

״יש לך יותר מאחת?״ קרא אחד העלמים מתוך התפעלות. ״כמה יש לך? אנחנו נקנה את כולן״.

״יותר משתיים לא אמכור״, אמר גרישה, ובעצמו לא ידע מדוע אמר כך.

״ובכן, שיהיה שתיים״, הסכים הבחור. ״איך זה שיש לך ׳כרת׳? ואנחנו כבר למעלה משנה מחפשים״.

״ולמה אתם מחפשים?״ שאל גרישה.

״מפני שאזלה מזמן״, הסביר הבחור, ״ובסמינר רוצים לשכפל אותה״.

״לשכפל״, אמר גרישה. ״שישכפלו״.

כשחזרו החיים למסלולם, אחרי המלחמה, כבר היו בידי גרישה כעשרה מאמרים, מקופלים יפה ומונחים במגירת שולחנו. בכל אחד מן המאמרים הפכו בשבחיה של ״כרת״, שיערו השערות על מקור-האשראה שמכוחה נולדו שירים מוזרים אלה, שאין להם אח ודוגמה בשירתנו החדשה, ובמאמר אחד הביעו את הסברה, כי מאחורי שם-העט אייל תהלים מסתתר משורר נודע, המסרב בעקשנות להזדהות. במכתב-למערכת טען מנהיג הפועלים והוגה הדעות משולם הגלילי, כי לפני שנים רבות הכיר את אייל תהלים, אף ניסה לקשור עמו קשר מכתבים, אך לא קיבל תשובה. לפי מיטב ידיעתו עלה האיש מרוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה, ואפשר שהוא חי ומתהלך בינינו גם כיום, אלא שבחר להיות אלמוני, וזו זכותו.

ערב אחד, לאחר שנעל את הקיוסק שלו, ביקש גרישה להיכנס אל המסעדה הקואופרטיבית לאכול, אך מצא מודעה על הדלת ובה נאמר שהערב המסעדה סגורה לרגל עריכת בנקט לכבוד חיילי הבריגדה הישראלית שנשתחררו מן הצבא הבריטי. שב גרישה אל הרחוב ונכנס למסעדה הקטנה שממול. כשעמד לסיים ארוחתו שמע קול שירה בוקע מן המסעדה הקואופרטיבית, קול המון נותן קולו בשיר. גרישה החוויר. כמה מאות אנשים שהיו בתוך האולם שרו במקהלה את ״רחל״ שלו. הוא נחפז לשלם ויצא אל הרחוב. נשען אל קירו של בית עמד גרישה בחשכת-הכניסה והאזין. שנים רבות הוא עוקב אחר הקריירה האמנותית של אייל תהלים וכמעט שכבר הורגל להרגיש, כי בעל השירים והמנגינות ההוא היה פעם איש קרוב אליו, ואפשר לומר שהיה עצמו ובשרו; אלא שכל זה נתרחש מזמן, ואם הוא זוכר עדיין את אייל תהלים, הרי זה מפני שלפנים היו קרובים כל-כך. והנה הפעם, בעמדו נחבא בחשכת מבוא הבית, בא עליו האיש אייל תהלים בקול גדול, קול המון עם רב, שוטף ומכסה את כל הרחוב, אולי את כל העיר, ואין מנוס. גרישה חש כיצד הוא נכנע ונמחץ, נדחק אל כורח שאין מפניו מפלט, ובעיני רוחו ראה את עצמו פורץ נכחו, חוצה את הרחוב בשעטה וקורע דלתות הכניסה של האולם, והוא זועק אל האנשים הנדהמים ומתוודע אליהם, והוא אומר אחים יקרים, אנשים טובים, הנני אני לפניכם, הנה אנכי קד לפניכם כפי שהשתחוו האלומות שבשדה לפני, בחלומי; הנה אני משיב לכם מנה אחת אפיים מכל מה שבירך אותי בו האלהים. הן אהבתי אתכם, ואליכם התפללתי, אני יוסף, משלי אתם שרים, משלי ומאוני; ובלבי אין טרוניה על גביע הזהב הגנוב, הן אנכי שמתי אותו באמתחתכם, אחַי, אהובַי, הנני.

עמד גרישה, נשען אל הכותל, בכניסת הבית ולבו החל פועם בחזקה מאותן פעימות רעות, בלא קצב, אותן פעימות שבגללן נפסל מלעבוד בבנין. וגם השבר שבמפשעה היה דוקר ומכאיב, למרות החגורה שהותקנה בשבילו לפני כעשרים שנים. וגם האנשים שבאולם כבר חדלו מלשיר, ומן החלונות הפתוחים בקע קולו של נואם.

פנה גרישה לשוב אל חדרו. קשה היה לו ללכת והכאב שבמפשעה היה עתה נוקב חדרי-בטן. כשהגיע לחדרו שכב במיטה אבל לא יכול להירדם, מפני שבמצב של שכיבה שבו הפעימות הרעות שבלבו להטרידו.

בבוקר לא הלך אל הקיוסק אלא לקופת-חולים, ושם נבדק שעה ארוכה ונשלח ישר לבית-החולים. למחרת נותח. כשהקיץ מן הנרקוזה ראה לפניו פני אשה ורודים, והאשה היפה הלבושה לבנים אמרה לו שמעתה אין לו לדאוג, ושוב לא יציקנו השבר.

הביט גרישה באחות הרחמניה, ומבלי שידע על מה ולמה זלגו דמעות מעיניו. גחנה עליו האשה, ניגבה את דמעותיו וליטפה את מצחו.

״אני הוא״, אמר גרישה. ״אני בעל ׳כרת׳״.

״כן, כן״, אמרה האחות, ״בוודאי, בוודאי. ועכשו, הנה, אל תבכה. אתה בריא לגמרי ובעוד כמה שבועות תשוב לעבודתך״.

ז

כמה שנים לאחר מכן, בשלהי מלחמת העצמאות, היה השיר ״רחל״ מושר בפי כול. עיתונאי אחד טרח כמה טרחות ועד מהרה נתברר לו שאייל תהלים אינו אלא מוכר ספרים משומשים בקיוסק שליד המסעדה הקואופרטיבית ברחוב ברנר. העיתונאי הסתער על גרישה במצלמה ובשאלות, ותוך שעה קלה הוציא מפיו הודאה מושלמת. אשר לרחל, יכול היה גרישה לומר רק זאת, שהיתה נערה יפה מאד, תלמידה בבית-ספר לבנות בנווה-צדק, ב-1913. העיתונאי החרוץ הגיע אל ארכיון בית-הספר וגילה תצלומי-מחזור מאותן שנים, והביאם אל גרישה. מוכר הספרים זיהה את הנערה בלי כל קושי. מתחת לתמונתה היה כתוב נחמה שטיין. גרישה הודה שהשם רחל היה פרי דמיונו. או-אז המשיך העיתונאי בחקירתו, עד שהעלה כי אותה נערה, שמזמן נישאה לאיש ואף נתאלמנה, היא בעלת משרד לשידוכים ברחוב אלנבי ושמה עתה נחמה בלייברג. עד מהרה הופיעה באחד מעיתוני הערב רשימה מסכמת ובה פוענח הסוד. תצלומיהם של שני גיבורי השיר ״רחל״ הופיעו בגוף הכתבה.

גרישה הלך לראות את אהובתו מלפני שלושים וחמש שנים וראה אותה יוצאת ממשרדה. אחר-כך שב אל חדרו.

היתה שעת ערב מוקדמת, ואף-על-פי שחש ריקנות בבטנו לא היה רעב. וגם אילו היה רעב, לא היתה השעה יפה לאכילה. דבר או שניים רצה גרישה להסדיר מיד. הוא גחן אל מתחת למיטתו והוציא משם חבילה, שבה היו צפונים הטלית והתפילין שקיבל מהוריו בצאתו את ביתם. שום שימוש לא נעשה בהם כל השנים, ועתה הגיעה העת להשיבם. לאטו הלך אל בית-הכנסת הישן, שהכיר מיום שבא לארץ-ישראל, אותו בנין שעולים אליו במדרגות רחבות והוא סמוך לבית-הספר לבנות שבנווה-צדק. כשניצב, מקץ כשעה, מול אותן מדרגות, סקר אותן מלמטה ואמר לאחות הרחמניה שליטפה את מצחו בבית החולים: ״נו, אחות, הרי אמרת לי שאהיה בריא לגמרי, הה? ואיפה הבריאות, ואיך אני עולה במדרגות האלה?״

מכל מקום עלה במדרגות והניח את החבילה על סף דלתו הנעולה של בית-הכנסת. יותר מזה לא יכול לעשות בשביל אביו ואמו.

הוא שב אל חדרו בשעה מאוחרת, מפני שבדרך עשה כמה הפסקות, ובכל מקום שנזדמן לו ספסל ציבורי, ישב עליו. פעם אחת ישב על פאת-המדרכה. כששב לחדרו, אמר שראוי להתקין ספל קפה, אבל לא היה צמא. אז ישב אל השולחן, נטל נייר ועט והחל כותב:

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

וכאשר התוודע יוסף אל אחיו

שניים וחצי דפים כאלה – כתובים בכתב יד נקי, כתב-הפנינים של מי שלמדו עברית בביתם בגולה, בימי ילדותם – היו הדבר היחיד שנמצא בעזבונו הספרותי.


  1. שגיאת הקלדה – צ״ל לו. הערת פרויקט בן יהודה.  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

הנהג הציבורי

מאת אברהם שמואל שטיין (זכרונות ויומנים)

מפרדסי פתח-תקוה ל“דרום יהודה”

זקוף וחסון. זרועות כיצוקות פלדה. ראש שיבה. ואך בעיני התכלת הבהירות עומד תום נעורים. לא בחיצוניותו בלבד דומה הוא, מרדכי שפירא, לאבא ר' אברהם, שהיה לאגדה. גבורה ופשטות ועממיות, בכל אלה ניחן הבן כמוהו ועל הכל – באהבת ספר. “כשאני נוהג בדרכי הארץ אין אני רואה דבר זולת השדות. ואז נושם אני מלוא ריאותי נשימה חדשה, וחדווה עולה בי. השדות, העצים…” זו לשונו.

בבית אבא גדל וברוחו, כשאר שמונת אחיו ואחיותיו, במושבה, ורוב ימיו עשה בה. עד תרפ"א למד בבית הספר החקלאי באם המושבות, אולם יותר ממנו עיצבו דמותו רחובות המושבה, הפרדסים, המגע עם הערבים, ההגנה. שנה קודם לגמר בית הפסר נמלט הנער מכתתו ונחלץ להגנת הישובים הבודדים בגליל העליון שסכנה ארבה להם – וחזר לכתה. ובספרו של יהודה אידלשטיין (ת“א, תרצ”ט) על ביתו של “שיך אברהם מיכה”, הוא ר' אברהם שפירא, מסופר מעשה בבנו זה (והוא אז בן ט"ו). סכנת השמד צפוייה לפתח תקוה ובנותיה. המדורות בהרים ובכפרי הערבים מבשרות התחלת ההסתערות – והוא מתנדב (עם זאב אירלנד), ועובר דרך טבעת המצור, ומביא לועד ההגנה בתל אביב, לדיזנגוף ולאביו שעשה אז בעיר, מכתב אזעקה ממגיני פתח תקוה.

הנער עוזב את בית הספר החקלאי ודרכו לפניו סלולה – אל העבודה בפרדס ואל השמירה. לימים הוא עוסק בניהול עבודות קטיף ואריזה בפרדסי יהודי השרון. מנוסה ובקי בענף ההדרים, ואולם עיקר סגולתו – כשרו החברתי, חן היחסים עם העובדים, הבנה ואדיבות, זו הסגולה שעמדה לו גם בשנות עבודתו הארוכות כנהג – בסדור העבודה וליד ההגה.

למרדכי שפירא חברים במושבות, מבין חלוצי הנהגות. הוא בקי בקורותיה של התחבורה הקואופרטיבית, שהם פרק רב-גבורה במסכת התעצמותו של היישוב. הוא עוד זוכר את הדיליז’אנס, את החמור והגמל, כאמצעי התחבורה והתעבורה בעבר ואת המכוניות הראשונות, ששוקעות היו בחולות ובשבילים נידחים. וודאי, שאין הוא, יליד הארץ, חניך הבית המשופע במורשת גבורה, היודע את השכנים, לשונם ואורחם ורבעם מילדותו – נרתע מהסכנות ומהקשיים הכרוכים בנהיגה בדרכים. אדרבא, חירוף-הנפש המתמיד הנדרש מהנהג בדרכי הארץ – מושך את לבו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.