גדוד מגיני השפה

מאת בנימין תמוז

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

א

לילה אחד התעורר יאשה צ׳ורני מתוך חלום, שנשתכח ממנו מיד כשפקח את עיניו לתוך חשכת החדר.

זמן מה שכב בעיניים פקוחות, ולפתע עלתה בלבו מחשבה שבחדר העבודה הקטן שלו דולק אור. הוא קם ממיטתו ופסע לעבר החדר. ואמנם היה שם כמו אור קטן, לא אור ממש, אלא גוש קטן וחיוור למדי של בוהק, שריחף מעל הגרמופון. הוא זכר, שלפני לכתו לישון האזין לתקליט. האור נותר איפוא מן המוסיקה, אמר בלבו; והדבר לא הפליא אותו כלל.

עמד יאשה צ׳ורני מול האור המרחף והשתעשע במחשבות.

עד מהרה גילתה אשתו שהמיטה ריקה ומיהרה בעקבות בעלה, באה ועמדה לצדו.

״אינך יכול לישון יאשה?״ לחשה.

״חבל שאינני יכול ליצוק תבניות״, אמר יאשה. ״החדר מלא צורות קלאסיות, ואם ארצה פעם להשתמש בהן, יכולו התבניות לעזור הרבה, וזו הזדמנות נדירה״ – הוא הצביע לעבר גוש האור הקטן. ״זה ייעלם עוד מעט. חבל״.

״נו, כן״, אמרה אשתו. ״בוודאי. בבוקר תזכור הכל, ותוכל לרשום לך מן הזיכרון״.

״אה, הזיכרון״, נופף בידו מתוך ייאוש. ״הזיכרון שומר עובדות, אולי, אבל לא חוויות״.

״ובכן, מה״, שאלה אשתו, ״אומר אתה לעמוד כאן כל הלילה? והרי בעצמך אמרת שאינך יכול ליצוק תבניות. לא כך אמרת, יאשה?״

״כן, סוניצ׳קה, כך אמרתי״, חייך, מבויש. ״לא יכול, מפני שלא מספיק גדול. ואפשר אפילו לומר, קטן מאוד. ובכן, לישון נלך. אם אתה קטן, אז רק לישון. הקטנים, בזמן שינה אולי יגדלו קצת. כך אומרים הרופאים״.

חייך יאשה והניח ידו בתוך כף ידה של אשתו.

״ככה זה טוב״, אמרה סוניצ׳קה. ״עכשיו לישון, ומחר תעשה לך קלאסיקה כמה שתרצה״.

למחרת, בחדר הארכיון של הוועד-הפועל, שב וזכר את האור שבחדר העבודה שלו והרגיש צורך להפוך בנושא עם מישהו. חכך בדעתו והעלה את ויקטור בְּנָיָהוּ, בחור ממוצא מזרחי, מפרסם שירים במוסף הספרותי של ״דבר״, ובוועד הפועל הוא משמש מתורגמן בעברית ובצרפתית. מזג יאשה צ׳ורני שתי כוסות תה מן הסיר שעל הכירה החשמלית הניצבת בין כרכי ״הפועל הצעיר״ ו״דבר הפועלת״ והלך אל חדרו של ויקטור בניהו.

״האור הזה, שאתה אומר עליו שהיה מתעופף אצל הגרמופון״, חקר ויקטור בהתלהבות, ״היה איזה אור? חשמלי, או מה?״

״הנה, זה הענין״, אמר יאשה, ״שאי-אפשר להגדיר, וגם לא צריך. אור זה פשוט אור. להיפך מחושך. בהיר, ברור, נכון. בלי שגיאות. מה פה כל-כך קשה להבין?״

״רעיון יפה אמרת״, הסכים אתו ויקטור בניהו. ״כמו שנאמר: ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור, בלי חכמות״.

ב

ברוסיה היו סוניצ׳קה ויאשה חברים בפלג רעיוני שנסתעף מן הסוציאל-רבולוציונרים. מהפכת אוקטובר הראתה תחילה פנים שוחקות ליהודים, אבל עד מהרה נטה גלגל המהפכה על צירו וסוניצ׳קה עם יאשה הרגישו שהיהודי שב להיות מה שהיה תמיד ברוסיה – נטע זר, לא רצוי ונבזה.

סוניצ׳קה שמחה לפנות אל עבר הציונות, מפני שבמשפחתה היו רבנים ובבית ההורים שמרו על גינוני-דת אחדים; וגם יאשה היה שמח על המפנה לעבר הציונות, מפני שבאמת לא היה לבו שלם מעולם עם התקוות שהחברים תולים בגויים. אביו של יאשה היה פֶלדשאֶר – מעין אחות-רחמניה ממין זכר – בצבאו של הצאר; ובמוחו של יאשה נצטייר מקצועו של אביו כמין אונס וכפיה שכפו על האב. עכשיו, שסוניצ׳קה נוטה אל הציונות, הם נוקמים יחדיו את נקמת אביו וקובעים, ששוב לא יהיה האדם היהודי הפקר.

סמוך לנישואי סוניצ׳קה ויאשה גילו השלטונות הסובייטיים את הסטיה שסטו הסוציאל-רבולוציונרים היהודים ויאשה נשלח לבית-הסוהר. בימים ההם לא היה המשטר מאורגן כהלכה, ומי שלא הוצא להורג מיד יכול היה להסתנן מבעד למחדלים הקטנים של השלטון הצעיר ולהימלט.

באודיסה עלו על האניה ״איבן איליץ׳״ ונסעו לפלשתינא.

סוניצ׳קה קיבלה עבודה במסעדת-הפועלים. יאשה, שהיה איש-ספר מטבעו, למד את הלשון העברית ומצא את דרכו אל ארכיון הוועד-הפועל של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל.

כל השירים שכתב יאשה ברוסיה אבדו, אבל עד מהרה כתב חדשים ותרגמם לפרוזה עברית, וּויקטור בניהו עבר על התרגום ושיכלל אותם עד שחזרו להיות שירים, וכמה מהם נמצאו ראויים לבוא בדפוס ב״דבר הפועלת״. הדפסת השירים היתה הזדמנות נאותה לציין את המעבר מן הגלות אל המולדת, ויאשה צ׳ורני הסכים להצעת החברים, לשנות את שמו. מאותו היום נקרא יעקב השחור1.

יאשה שמח מאוד על הג׳סטה שעשה לשפה העברית ולעם העברי.

מצד שני, כל אימת שישב לכתוב שירים חדשים, יצאו מתחת ידו אותיות קיריליות בשפה הרוסית, וכל מה שנתיסר בשל קוצר ידו לא היה יכול לחבר שיר של ממש בלשון העברית.

ג

כשבע שנים לאחר עליָתם של סוניצ׳קה ויאשה לארץ-ישראל נתרחש בחייהם מאורע מענין. ווֹלוֹדיה שימקין, אחד החברים שהיו להם ברוסיה, מאלה שנשארו נאמנים למהפכה, נחלץ איך שהוא מבית-סוהר שבסיביר והגיע ובא, ערב אחד, אל דירתם. תחילה לא הכירוהו מפני שגידל זקן, אבל כשפתח את פיו ראו שאמנם אותו וולודיה שימקין לפניהם ולא נשתנה כלל. ראשית, הוא הצהיר, אין הוא רואה את עצמו נמלט מן הקומוניזם, או בוגד בו; להיפך, רוסיה היא שבגדה בקומוניזם; ואילו הוא, וולודיה, בא לכאן ליסד תא של קומוניסטים אמתיים. שנית, אמר, הציונות היא חלום של ילדים מפונקים, ילדים שמקווים לחיות בבטלה, על חשבון יהודי אמריקה העשירים, ועל עבודתו של הפועל הערבי; ושלישית, אמר, סופה של הציונות קרוב וגורלה נחרץ.

יאשה היה זורק אותו מיד מן הבית בחפץ לב; אבל, מצד שני, הביא עמו וולודיה את ריחה של רוסיה, והשפה שבפיו היתה מתנגנת כמו שיר.

וולודיה שימקין התגורר אצל דודו, ממנהלי בנק הלוואה וחסכון, שהיתה לו דירה מרווחת ברחוב מונטיפיורי. הדוד סיפק לשימקין כל צרכיו ובערבים היה מתווכח אתו על פוליטיקה. ברצון היה הדוד מארח – על תה ועוגיות – כל מי שגרר שימקין והביא אל הדירה המפוארת. וכך נזדמנו, ערב אחד, סוניצ׳קה ויאשה אצל מר קובלקין ורעייתו.

באורחיו של וולודיה נהג הדוד כבילדים קטנים, ועם כניסתם לבית היה מושיבם אל השולחן ורוגם אותם בשאלות פשוטות: ממה אתה מתפרנס? מה השכלתך? מי היו הוריך, שם? והיכן אתה גר כאן?

יאשה השיב על השאלות כסדרן, ובהתנדבות גמורה הוסיף ואמר שהוא כותב שירים בזמנו הפנוי ולעת עתה הוא כותב רוסית.

״הה, אלי״, אמרה מרת קובלקין בהתפעלות ופרשה זרועותיה לקראת יאשה, ״האומנם אתה כותב שירים בשפתנו?״

״מה משמע, בשפתנו?״ נבהל יאשה. ״בשפתם אני כותב, לעת עתה, עד שאתחזק בידיעת השפה העברית העתיקה״.

״נו, טוב״, ניחמה אותו מרת קובלקין. ״בינתיים אתה משלנו. כמה נהדר. מעכשיו תהיה חבר בחוג שלנו לשירה״.

ויאשה עם סוניצ׳קה החלו באים ביום שלישי בשבוע אל הדירה שברחוב מונטיפיורי, ובהגיע תורו היה יאשה מוציא מכיסו כמה פיסות נייר וקורא לפני הנאספים.

השירים הארוכים ביותר היו מפרי עטו של מר גֶלבֶּרוֹב, מהנדס חשמל שהיתה לו חנות של מכשירי-כתיבה ברחוב אלנבי. הוא היה חבר המפלגה הרוויזיוניסטית ושיריו הוקדשו כולם לדמויות תנכיות, או שהטיפו להקמת צבא עברי במחתרת, שיילחם במשעבד הבריטי ויגרש אותו מן הארץ.

המהנדס גלברוב היה בקי גדול בשירה וכתיבתו כולה היתה על טהרת ההקסאמטר הדקטילי.

וולודיה שימקין רגז על צרות-אופקיו של המהנדס גלברוב, ויום אחד הפתיע את הנאספים בבקשו רשות לקרוא משהו. מבלי שישלוף פיסת נייר מכיסו עצם את עיניו ודיקלם שיר של יֶיסֵיינין ומיד לאחר מכן החל מדקלם מן הזיכרון קטעים מ״פרוגרמה של פועלים״ לפרדיננד לסאל.

״זה לא!״ פקד הדוד קובלקין. ״רק שירה. או שבחרוזים, או שתשתוק״.

וולודיה עיקם שפתיו בבוז וחיוכו נראה מבהיל למדי.

״אתה דומה לְרַסְפּוטִין״, אמרה הדודה קובלקין.

ענה לה וולודיה: ״בארגומנטים כאלה לא תסתמו את פיהם של הפועלים״.

אמר המהנדס גלברוב: ״מה זה פועלים? פועלים זה אנשים, כמו כולם. וכל האנשים חייבים למות למען מולדתם. או שאתה מוכן לשפוך את דמך, או שאתה מוכן לשפוך דיו ולקשקש קשקושים״.

״ומה אתה עושה?״ אמר וולודיה, ״לא שופך דיו?״

״ומה אתה״, קרא לעומתו גלברוב, ״אתה פועל? איפה? אתה גר בחינם אצל דודך והורס נפשות. והשירים שאני קורא, לפחות הם שלי. ואתה, מה? משל אחרים אתה קורא, כמו תוכי״.

״נו, באמת״, אמרה הדודה קובלקין, ״משוררים לא צריכים לדבר כך. הנה, נשתה תה״.

ד

כשנודע לויקטור בניהו שיאשה צ׳ורני הצטרף לחוג של משוררים כותבי-רוסית, ביקש שייפגשו לשיחה מיוחדת.

״ידוע לך״, פתח ויקטור ואמר, ״שאני, כמוך, לא נולדתי בארץ-ישראל אלא בקונסטנטינופול. וידוע לך שאני, כמוך, שפת אמי לא היתה עברית, אלא ספאניולית. השאלה הנשאלת איפוא היא כזאת: מה לך ולי? אני אגיד לך, חברי יאשה, מה משותף לנו פה. אנחנו מחזירים לתחיה את השפה העברית. אם לא תהיה בפינו שפה אחת, הלכנו לעזאזל, ידידי. ממש לחינם כל ההתאמצות. תוסיף על זה כל מיני קשיים שיש לנו פה, כמו הקדחת, והאויב הערבי והמשעבד הבריטי והמתבוללים, וכן הלאה וכולי כולי ומה לא״.

יאשה ישב לפניו, אילם ומבויש, מבין ויודע עד היכן הדברים מגיעים ולאן הם מוליכים.

״ובכן״, דחק עליו ויקטור, ״מה אתה עושה? הולך ונעשה חבר בחוג של משוררים רוסיים״.

״אני משתדל״, לחש יאשה. ״אתה יודע שאני משתדל, כל הזמן לומד, וזה קשה. לכתוב שירים זה מן הלב. זה לא מהראש. בראש שלי אני אתך ואני בעברית. אבל בלב, זה ענין פיזיולוגי. זה דיאלקטיקה כזאת, שקשה להסביר… אתה רוצה שאני אפסיק ליצור?״

יאשה התחיל מזיע. בלבו ביקש שהות להיוועץ בסוניצ׳קה, אבל הוא כבר ידע שויקטור כופה עליו איזה דבר קשה מאוד, אולי נחוץ, אבל קשה. כך מרגישה בוודאי אשה, שידיד-נפש שלה דוחק עליה להיענוֹת לו, לפני החתונה, חשב יאשה וסומק עלה בלחייו. ״היא רוצה ואיננה רוצה״, אמר יאשה בלבו. ״איזו בושה! איזו צרה!״

ממעמקי זיכרון מבולבל וסבוך פלט יאשה דברים נרגשים והיה מלהג ואומר: ״תשמע, ויקטור. הנה, אבא שלי היה פלדשאר. נו, זה כמו סניטר, בצבא הרוסי של הצאר ניקולאי. אבל אבא שלי רצה להיות רופא. אתה מבין, ויקטור? הוא לא רצה להיות פלדשאר. הוא, כל החיים שלו חי עם עלבון בלב… והנה, אתה אומר לי תכתוב בעברית. אני רוצה להיות משורר ואני לא מוכן עכשיו בעברית; אז אתה אומר תכתוב… אז במקום להיות רופא גם אני אהיה פלדשאר… אתה רואה שזה קשה מאד, ואני רוצה שתבין אותי״.

״יש לי בשבילך הצעה״, התעקש ויקטור. ״יש רק דרך אחת לנצח, וזו רק דרך ההשתלבות במאבק. אני יודע שאתה מתאמץ בעברית, אבל אצלך זה רק תאוריה. עכשו אני אציע לך פרקטיקה. אני מציע לך עכשו, בסוד גמור, להצטרף אל גדוד-מגיני-השפה״.

״מה זה?״ יאשה לא שמע מעודו על גדוד שכזה; הוא ידע על גדוד-העבודה של טרומפלדור; על גדוד נהגי-הפרדות בגליפולי, אבל גדוד-מגיני-השפה לא נזכר בשום דוקומנט שבארכיון שלו.

ויקטור נחלץ לעזרתו והסביר בהרחבה. ולאחר שהסביר, סיכם ואמר:

״ברגע שאתה שותף לפעולה, הנושא מתחיל לזרום לך בדם. זה כבר לא ענין של רעיון, אלא ענין של בשר וגידים. חלק ממך. אחרי שתשתתף בכמה פעולות, אתה בעצמך תהיה השפה העברית. כבר לא תרצה, ולא תוכל, לכתוב רוסית. תסמוך עלי״.

ה

בפגישה הראשונה עם אנשי גדוד-מגיני-השפה הרגיש יאשה שימי נעוריו חוזרים אליו. שוב הוא שרוי בין אנשים מעניינים, אנשי מחתרת קודרים, שהחלטתם נחושה ואין לפניהם לא רחמים ולא שום רכרוכיות.

הפגישה נערכה בדירתו של המנהיג, שהיה רופא זקן בעל קול עבה וצרוד. ריח קרבול ושתן ריחף בחדר-המעבדה שבו נתכנסו אנשי הגדוד, ועשן סיגריות עמד בחללו.

זולת המנהיג, ויקטור ויאשה, היה שם בחור מן הגימנסיה ״הרצליה״, שפניו מכוסות פצעי-בגרות ועיניו יוקדות באותה אש ידועה, קדמונית, שכל הרבולוציונרים בוערים בה. האזרח הבורגני רואה באש כזאת סימן לשיגעון, והוא נמלט מפניה. ובצדק; שהרי היא עתידה לכלות מן העולם את הבינוניות ואת הפשרנות. יאשה היה מאושר, אם גם נפחד במקצת.

הרופא הוציא ממגירת שולחנו צרור ניירות ואמר שהוא מכריז על פתיחת הישיבה. ״קודם כול אקרא באוזניכם את רשימת-הקלון״, אמר.

במתינות, בקול ניחר ותקיף, קרא רשימת בתי-המסחר בתל-אביב, ששמותיהם לועזיים. לאחר כל שם ציין את המקצוע של בית-המסחר, ובין שם לשם הניח פסק-זמן כדי שיוכלו הנאספים לתת דעתם על החרפה ולהתרשם מעצמת הבגידה שבוגדים בעליהם של בתי-המסחר הללו בעמם ובארצם.

באותה רשימה נזכרו מקומות כגון ״רִיבוֹלִי, חנות לצרכי בית, ריהוט-משרדי

וקישוטים שונים״, וכן ״סַן-רֶמוֹ, מסעדה״, ״שאַנְז-אֵלִיזאֵ, בית מלאכה לאָז׳וּר, פליסאֵ ודקטיזציה״, ״פריז, מרכז לכובעים״, ״סלון וורשאי לשמלות, חזיות ומחוכים״, ויותר מכל רגז היושב-ראש על חנות ספרים ששמה ״לוֹגוֹס״.

״אנחנו, עם-הספר, לא מצאנו לנו שם יפה מ׳לוגוס׳ בשביל חנות ספרים? דווקא שם יווני? ומי, אם לא היוונים, ביקשו לרמוס ולהשמיד את הספר העברי, את הרוח העברי?״ אמר הרופא הזקן.

אחר כך ביקש מהנאספים לציין את היעדים לפעולה.

הגימנזיסט אמר, שמן הנסיון הוא יודע כי אסור לקבוע יותר מיעד אחד ללילה, מפני שברגע שאתה מפוצץ חלון-ראווה, הרעש גדול ומיד השוטרים נזעקים בעקבותיך, וכל המשטרה עומדת על רגליה.

כשהבין יאשה במה מדובר, עדיין היה מקווה, שהלילה לא יטילו עליו שום משימה, מפני שהוא חדש; אלא שטעות היתה בידו. כשביקש ויקטור את רשות הדיבור, אמר, שחברנו החדש, יאשה צ׳ורני, שעל שיריו הוא חותם בשם יעקב השחור – ועל כן אין לבוא אליו בטענות, בשלב זה – מבקש להשתלב מיד בעשיה ובפעולה.

הגימנזיסט אמר, שבפעם הראשונה אין להטיל על חבר לפעול לבדו, והוא – הגימנזיסט – מתנדב לפעול הלילה בחברת יעקב השחור ולהדריכו לקראת פעולות-יחיד.

לאחר בירור קצר הוחלט לתקוף את ״ריבולי״, ומיד נגשו להכנת החומר: אבן-חצץ, בגודל של אגרוף, הוצאה מאחורי מדף-המבחנות של המעבדה. ברצועות דביקות, שבהן משתמשים לחבישת פצעים, הוצמד לגוש-החצץ מכתב קצר, ובו נאמר: ״עברי, דבר עברית! הישוב העברי לא יסבול שמות לועזיים ברחובותיו! אם אינכם רוצים שייגרמו לכם בעתיד נזקים קשים יותר – בחרו שם עברי לבית-המסחר שלכם. והרי מבחר הצעות: ׳חן-הבית׳; ׳הדר-מעון׳; ׳נועם-הדירה׳; ׳נוחיות׳; – על החתום: אלמונים, קנאים לשפה העברית״.

הרופא הביט בשעונו ואמר: ״עכשיו עשר פחות רבע. הפעולה נקבעת לשעת חצות. ועד אז חופשיים״.

החברים קמו ממקומותיהם, והגימנזיסט קבע שיפגוש את יאשה בפינת הרחובות אלנבי ומונטיפיורי, בשעה אחת-עשרה וחמישים ושבע דקות. השעון הקובע יהיה השעון המוצג בחלון הראווה של מתקן-השעונים ברחוב אלנבי מספר 81.

״הנה״, אמר ויקטור, ״עכשיו אתה שותף מלא למלחמה. תראה בקרוב איך זה ישפיע על כתיבתך ועל כל הרגשתך״.

ו

בשעה היעודה מצא יאשה את הגימנזיסט וקיבל לידיו הרועדות את גוש-החצץ עם המכתב הצמוד אליו.

״אנחנו הולכים יחד אל החלון האמצעי של החנות. אתה זורק את האבן בכל כוחך אל מרכז הזכוכית. הבנת? אחר כך אני פונה שמאלה ואתה ימינה. היכנס לחצר הראשונה שתראה, עבור לרחוב נחלת-בנימין והתחל ללכת לאט לאט, כמו בטיול״.

יאשה נענע בראשו. הם חצו את הרחוב.

״הנה, עכשיו… זרוק!״ לחש הגימנזיסט.

יאשה הטיל את האבן אל מרכז הזכוכית ושמשת חלון-הראווה התנפצה בקול ונתפזרה על המדרכה ועל הסחורה שבחנות.

יאשה הביט, מוקסם, על החפצים שבחלון-הראווה, שנתערטלו לפתע מן הזכוכית והיו עומדים עתה בהישג ידו של כל אזרח.

״למה אתה עומד?״ האיץ בו הגימנזיסט. ״ברח מהר! רוץ!״

והנער פנה שמאלה ונעלם. התאושש יאשה, הרים רגליו, פנה ימינה ושם פניו אל כניסתה של חצר. זוג נאהבים ניצב שם, נער ונערה חבוקים בנשיקה. יאשה ביקש סליחה, יצא בריצה מן החצר ושעט במעלה הרחוב, מתנשם בכבדות. הוא גם הספיק לחשוב על כוחה של אהבת-הנעורים, שאין לפניה מעצור, ואפילו קולות נפץ לא יפחידוה.

סמוך לפינת רחוב נחלת-בנימין פגע בשני שוטרים שקלטוהו בין זרועותיהם.

״לאן אדוני ממהר כל-כך?״ אמר אחד השוטרים. השני היה אנגלי.

״אני לנחלת-בנימין״, אמר יאשה.

״אדוני גר בנחלת-בנימין?״ ביקש השוטר לדעת.

יאשה הבין, שאין טעם לשקר. ובכן, נטלוהו השוטרים לתחנת-המשטרה שבשדרות רוטשילד והכניסוהו לתא-המעצר. כעבור שעה קלה נודע לשוטר-התורן כי חלון-הראווה של ״ריבולי״ נפרץ, והוא שאל את יאשה אם יש לו חלק בזה.

כיוון שנגלה הדבר – אמר יאשה בלבו – אין טעם להסתיר. ובכן, הודה בפה מלא ונרגע.

״אתה לא נראה כמו גנב״, אמר השוטר, ״מה פתאום הלכת לפרוץ חנות?״

״לא גנב אנכי״, אמר יאשה. ״קנאי אנכי לשפה העברית״.

״אהה, ככה?״ חייך השוטר, ״אתה מאלה? ואני חשבתי שרק ילדים מן הגימנסיה ׳הרצליה׳ שוברים חלונות. יש שם אחד קבוע, כזה עם פצעים על הפנים… נו, מה לעשות, השופט כבר יתן לך איזה חודש, אני חושב. ובינתיים תשב אצלנו הלילה. אין ברירה״.

הביט יאשה על סביבותיו וראה דלת ברזל מסורגת, מעלה זכרונות מימי שבתו בארץ רוסיה, וחייך לעצמו בהנאה. לישון לא היה לו חשק, והמחשבה שבבוקר תדע סוניצ׳קה על מעלליו עוררה בו ספק חלחלה ספק גאווה. נראה איך ייפול דבר, אמר בלבו. על פי חינוכה ועל פי דרך מחשבתה היא צריכה להבין.

הוא ישב על המזרון, נשען בגבו על הקיר והפליג במחשבות, כדרכו. עד מהרה ידע שהוא רוצה לחבר שיר, כאן-ומיד. המלים פרצו אל מוחו וגם המנגינה היתה נהירה לו – אמפיבראכוס.

שקל יאשה בדעתו אם יבקש מן השוטר לתת לו נייר ועפרון; אך מיד נרתע מן הרעיון הפסול, ראשית, מפני שהשוטרים הם אויביו של האסיר; ושנית, אם ייתן לו השוטר, חלילה, את מבוקשו, – איזה מין מאסר הוא זה? הרי לא לסנטוריום הלך יאשה הלילה, לאחר שביצע את משימתו על הצד היותר טוב. על כן ישב בשקט על המזרון והחל רוקם בלבו מלות שיר. בשירו של יאשה אווששו אונומטופֵיות-ליליות.

קולן של נעליים מסומרות קרע את יאשה משירו. ובכן, הם באים לענות אותי בחקירות, אמר בלבו.

״חבר״, דיבר אליו השוטר שניצב מאחורי הסורג, ״קח, תאכל. זה דג-מלוח טוב, עם לחם ועגבניה״.

הה, חשב יאשה, מבקשים לשחד אותי, כדי שאלשין על חברי-למערכה.

״למה זה?״ אמר. ״לא צריך, שוטר; לא רוצה לאכול. ואני גם לא פְּרָבוֹקטור״.

״רוסי, מה?״ אמר השוטר. ״שומעים לפי הדיבור שלך. קח תאכל, אל תתבייש״.

״לא רוצה״, נהם יאשה. ״מכירים אתכם״.

״בן אדם רוסי לא רעב״, צחק השוטר. ״רק צמא, מה? רוצה לשתות וודקה, בטח… כוס ערק, אם אתה רוצה, אתה יכול לקבל״.

״מה זה ערק?״ ביקש יאשה לדעת.

״תיכף תראה״, אמר השוטר והביא כוס-של-תה מלאה נוזל שקוף כדי מחציתה. ״הנה, קח ושתה לחיים. קח, זה טוב נגד הקור״.

״נו, נראה״, אמר יאשה, נטל את הכוֹס אבל לא לגם מתוכה. מחכה היה שהאויב יסתלק ולא יראה בהשפלת האסיר, הנעתר למשעבדיו. וכשנותר לבדו, תחב את חוטמו בפתח הכוס ורחרח, טבל לשונו ומצמץ בשפתיו, הטיל ראשו לאחוריו, תומך את עורפו בשמאלו, וגמע כל מה שהיה בכוס, נוסח שתייני-רוסיה.

״אה״, נאנח, ״לא רע״.

לא רע, אבל גם לא טוב, אמר בלבו. איך זה שבמקום להרביץ לי בפרצוף הם מביאים לי כוס משקה. אמנם לא דומה שוטר עברי לשוטר סובייטי; אבל גם השוטר העברי לובש כאן מדים אנגליים; משמע שהוא בשירות האויב, ואיך זה שאיננו מתנכל? צריך לתהות על קנקנו, שאם אינך מבין מה כאן, אתה מתבלבל.

״שוטר!״ קרא יאשה, מחזיק בסורגי-הדלת, ״היי, שוטר, בוא הנה. אפשר עוד מעט מזה?״

״אתן לך עוד קצת״, אמר השוטר, ״אבל לא יותר״.

הביא השוטר עוד מחצית הכוס. וגם אותה החליק יאשה אל תוך גרונו בלגימה אחת.

״זהו״, אמר השוטר. ״יותר לא תקבל. לילה טוב״.

חזר יאשה לשבת על מזרונו ועד מהרה פשט רגליו ושכב. מלשכתו של השוטר התורן עלו הברות של שיחה ואחר כך נדַמו, ושוב לא נשמע קול מסביב. רק המשקה היה מפעפע בתוך קרביו והיה מקרקר בנעימות ומחמם את הגוף. ומן הגוף עלה הקרקור אל הראש ושוב נתבקש לו ליאשה לכתוב שיר; סבור היה שהוא זוכר את המקום שבו הפסיק, והחליט להמשיך ממקום שהפסיק. עד מהרה נצמדו המלים לשורות, והשורות לחרוזים נאים, ובהם נאמר ש״יחדיו יצעדו פועלים ופקידים, שוטרים עם איכרים, אל נאות-החרות הירוקים״.

״היי״, הפסיק יאשה את שטף השירה ונענע בראשו מצד לצד, ״מה עושים כאן השוטרים בשיר שלנו, לכל הרוחות? איך זה שהנחנו להם לבוא בקהלנו, קהל לוחמים נאמנים?״

ככל שהתאמץ, לא מצא תשובה לשאלה והחליט למחוק את השוטר מתוך השיר, אבל לא מצא את מקומו. לאן נשתרבב הנבל?

ביקש יאשה לחזור על דברי השיר מתחילתם, וכשיופיע השוטר – ימחק אותו. אלא שהדבר לא עלה בידו. מהלך הדברים כולו נעשה מופרך מעיקרו. אם נעצר – למה לא הוכה? ואם נכלא – למה לא נחקר בעינויים? ומי הם, לעזאזל, אלה שאסרו אותו? אם אויבים הם, למה הביאו וודקה? ואם ידידים, מה עושה יאשה מאחורי הסורגים? ואולי הם מחזיקים בו כאן כדי להתעלל בסוניצ׳קה, בבית? הרי אין לו ולסוניצ׳קה בארץ הזאת לא גואל ולא מושיע. אפשר שאותו גימנזיסט רץ ישר מ״ריבולי״ אל דירתם, והוא – עם פצעי הבגרות המזוהמים שלו – מתעלל בסוניצ׳קה; וכל הענין כולו אינו אלא מזימה שפלה, ששותפים לה גם ויקטור וגם אותו דוקטור מסריח משתן? שאם לא כן, איך להבין את זה? אתה זורק פצצה אל עבר מבצרם של המתבוללים, וכאן באים לקראתך בכוס וודקה. ומי בא? השוטרים! ועוד הם מדברים עברית, הנבלים הללו. משמע, אולי, שגם הלשון העברית שותפת כאן למזימה; היא באה אליך לתוך ביתך ואומרת לך: או אני, או שתשתוק ולא תיצור כלל! ואיזה מין מלים יש לה להציע? הנה, בבקשה: שמלכתחילה, לכשחשבתי, אבראקדאברא, ארתחשסתא, טפוי!

קפץ יאשה על רגליו, אחז בסורגי הדלת וצעק לעבר חדרו של השוטר התורן:

״בוא, תכה, חבר שוטר, בוא תתעלל… אתה שומע?״

התנער השוטר התורן מתנומתו וניגש אל הסורג.

״שתית יותר מדי״, רטן, ״עכשיו אתה עושה לי צרות… לך לישון, חביבי, וגם תשתוק קצת, חבל על הכוח שלך״.

נותר יאשה לבדו, שב אל המזרון ושכב על בטנו, רוטן לעצמו. עד מהרה נרדם וראה חלום; ובחלומו הוא אומר לסוניצ׳קה: ״הנה, תשמעי, כתבתי סוף-סוף שיר בעברית״.

״א-נו, נשמע״, אומרת סוניצ׳קה.

ויאשה מוציא מתוך כיסו פיסת נייר, ממתין עד שמרת קובלקין תמזוג תה בכוסות, רומז לוולודיה שימקין שישתוק, מכעכע בגרונו וקורא:

Не вольно к этим грустным берегам

Меня влечет неведомая сила2

אחר כך העיר אותו קול שאון-הדלת בהיפתחה. שוטר ניצב על הסף ובידו מגש עם תה, לחם וריבה.

״תאכל״, אמר, ״ואחר כך נביא אותך לשופט; נראה מה שיגיד״.


  1. צ׳ורני – ברוסית שחור.  ↩

  2. ״מבלי רצון, אל החופים העצֵבים האלה, מושכני כוח נעלם״ (מתוך ״רוּסַלקה״ לפושקין).  ↩

בנימין תמוז

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.