מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מומבה

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

כשהייתי בן שתים-עשרה וחצי החלטתי לברוח מן הבית ולנסוע לאפריקה או לאמריקה, או למקום דומה, כדי לכבוש את הרי ההימלאים ולעשות לי שם-עולם. את חוק לימודי בבית-הספר העממי סיימתי פחות או יותר וגם קיבלתי תעודה, מפני שאמי היתה אלמנה. לדעתי אדם רוכש את השכלתו האמתית כשהוא בורח מן הבית; אבל תכניותי עלו בתוהו, מפני שאמי הצליחה לקבל בשבילי איזה סוג של מילגה לבית-הספר התיכון. ציוני הגרועים בעממי לא הושיעו אותו, מפני שאמי היתה בעלת שאיפות נעלות ואני נועדתי לשלם את מחירן.

ומה שנוגע למומבה, התגלגלו העניינים בערך כך: כשפנתה אמי כה וכה למצוא לי תומך וממליץ, שישיג בשבילי דמי-לימוד מקרן גלוסקין, נתברר לה שכל האנשים החשובים מבני דורו של אבי כבר מתו, או שהיו זקנים מדי ואיבדו את השפעתם. אפילו ראש-העיריה כבר לא בא בחשבון. בימים ההם עשו לו ניתוח מיוחד על פי שיטה של השתלת אשכי-קופים, כדי שיחזרו אליו נעוריו. כתוצאה מן הניתוח התחיל ראש-העיריה לגסוס ואמי היתה עושה לו זריקות; אבל כבר לא היה אל מי לדבר. לא נותרה לה ברירה אלא לפנות אל חברה שלה, שהיתה אהובתו של דוקטור שלוסברגר, המנהיג הציוני. החברה דיברה עם המנהיג, והאַרס הזה הסכים מיד לפנות אל קרן-גלוסקין, אבל בתנאי אחד, שאמי תשכיר את החדר הפנוי שבדירתנו לאחיו של שלוסברגר. הוא הסביר שישלם שכר-דירה ושכר-מזונות כמקובל שאין הוא מבקש אלא טובה תחת טובה, מפי שאחיו זקוק לסביבה דוברת רוסית בבית טוב.

אמי נאלצה לקבל את ההצעה, למרות שכל אחד ידע מי הוא אחיו של שלוסברגר. רק אני לא ידעתי אז.

וכך קרה שאני הלכתי לגימנסיה לארבע שנות עבודת-פרך, עלבונות וטמטום, ואחיו של שלוסברגר נכנס לגור בסביבה תרבותית.

כששבתי הביתה מן היום הראשון שלי בגימנסיה ופתחתי את פי לומר לאמי מה אני חושב על המנהל, על המורים ועל התלמידים, שמה אצבעה על פיה ורמזה לי שעלי לדבר בלחש, מפני שבחדר השני כבר יושב הדייר החדש. הבטתי בדלת הנעולה ורק זאת ראיתי, שמבעד לסדקים שבין הדלת למזוזה, וכן מבעד לחור המנעול, בוקע ועולה ומתאבך ענן-עשן מסריח. בתנועת-יד הראתה לי אמי שהוא מעשן.

״מה קרה לך?״ אמרתי, ״את כבר מפחדת לדבר בבית שלך?״

ובאותה שעה עלה בדעתי הרעיון, שאם אצרח במלוא ריאותי, יכעס אחיו של שלוסברגר ויעזוב את החדר; אז יבטל אחיו את המילגה שלי מקרן-גלוסקין ואני אפטר מן הגימנסיה. הרגשתי שאני אוהב את האיש המעלה צחנת-עשן מאחורי הדלת הנעולה, ולפי שעה ישבתי לאכול. אחר-כך נטלה אמי מגש עם מזון ודפקה על דלת חדרו כאילו היה דויד מלך ישראל יושב שם וממזמז את אשת אוריה החתי ואסור להפריע לו באמצע. מן החדר נשמע קול דק, בפירוש קולה של אשה, שצווח איזו צוויחה בלתי ברורה. אמי נכנסה שמה ואני שירבבתי את ראשי לחטוף מבט על דיירנו. ראיתי שהחדר צף כולו בערפל; ובתוך הערפל, ליד החלון, ניצב אלון-בכות או מין ערבה חבוטה, משהו בין עץ-עומד-בשלכת לבין מכשפה מרחפת באוויר על מטאטא. לי נדמה שראיתי רק את המטאטא, בינתיים.

עד מהרה חזרה אמי מן המסע, משתעלת ועיניה דומעות בלחשי-לחשים גילתה לי שהוא מעשן מרגע שנכנס, סיגריה אחרי סיגריה, והוא יושב אצל החלון וכותב. ולפעמים הוא סובב סחור-סחור בחדר, כדי לחשוב מחשבות.

במשך עשרה ימים, ואולי יותר מזה, לא זכיתי לראות את פרצופו. כששאלתי את אמי אם הוא בכלל יוצא לעשות פיפי, לפחות, אמרה שכנראה הוא עושה זאת בלילה, כשאנחנו ישנים. זה שהוא לא משתין לא הפריע לי במיוחד, אבל התחלתי להסתקרן. ובסופו של דבר שיחק לי מזלי. ביום השבת השני או השלישי לבואו אלינו, כשישבתי במטבח, ששימש לנו גם כחדר-כניסה לדירה כולה, נפתחה הדלת ובתוך הענן שהגיח משם עמד הדבר הזה והביט על סביבותיו.

״שלום לך, אדון שלוסברגר״, אמרתי לו, ״שמי אליקום״.

״לא שלוסברגר, לא שלוסברגר״, אמר האיש בקול של אשה, ״שמי גיאורגי ניֶקרסוב-דאֵ-קליני-מוֹמבה״.

וזו היתה רק ההתחלה.

כשנעשינו חברים הראה לי ספר מודפס בצרפתית ועליו מתנוסס השם ההוא, ששמעתי אז בפעם הראשונה והאחרונה מפיו. מאותו יום ביקש ממני שאקרא לו מומבה, דרך קיצור וידידות; והוא קרא לי ילד-קימה. כך החליט וכך היה. שם הספר שלו, כפי שתירגם לי לרוסית, היה ״אילו היו כל הנשים זונות״.

״אז מה היה קורה?״ שאלתי.

״היו כל המשפחות בתי-זונות״, הסביר לי.

כשנתקיימה השיחה הזאת בינינו כבר היינו חברים ממש ואני עישנתי מהסיגריות שלו ומשכתי עשן בחשיבות, כמו אחד שיורד לסוף דעתו. אילו לא עישנתי בחדרו, הייתי נחנק מן העשן ולא הייתי יכול להחזיק שם מעמד אפילו רגע אחד.

התברר שהוא סופר צרפתי הכותב רוסית ומתרגם את עצמו במו ידיו. כמו כן התברר שהוא בא לגור אצלנו מפני שביתנו קרוב ליפו, וביפו יש בתי-זונות. הוא סיפר שניסה פעם ללכת שמה, אבל לא מצא מה שביקש. שמא יכול אני לסייע בידו. אמרתי לו שהזונות היחידות שאני מכיר הן שתי אחיות, שגרות לא רחוק מאתנו ואבא שלהן עובד במאפיה. הוא הבין שאני הולך אליהן בקביעות. ואני לא עשיתי מאומה כדי להכחיש את ההשערה שלו, מפני שרציתי לשמור על ידידותנו. האיש עשה עלי רושם גדול. סיפרתי לו שאני עתיד לכבוש את הרי-ההימלאים.

״ומה מונע בעדך?״ ביקש מומבה לדעת.

״תראה״, אמרתי לו, ״אני בסך הכל עדיין ילד שהולך לבית-ספר…״

״ובשעות אחר הצהריים אינך יכול?״ התפלא מומבה.

״יכול מה?״ שאלתי.

״לכבוש את ההימלאים״, אמר, כאילו שאמר לשחק כדורגל.

״איך עושים את זה אחר הצהריים?״ שאלתי בזהירות. הוא לא היה בדיוק מה שקוראים בריא-בראשו ולא רציתי לעשות רושם שאני מתנשא עליו.

״מחר אראה לך״, אמר.

ואתם חושבים שהוא לא הראה לי? אתם טועים. הוא כן הראה. וכיום, אחרי שנים, אני יודע שהוא גם צדק.

יצאנו מן הבית, אחרי שהוא לבש מעיל חורף קרוע והכריח אותי ללבוש סודר של צמר, אף על פי שהיינו אז בתחילת חודש מאי, באמצע החמסינים הכי מחורבנים. הוא גם דרש ממני שאוריד מעל המרפסת את חבל-הכביסה של אמא שלי.

״בהימלאים שורר קור עז״, אמר מומבה, כאילו שבעצמי לא ידעתי. ״ובלי חבלים לא תגיע רחוק״.

יצאנו החוצה קרוב לזמן השקיעה וירדנו לעבר שפת-הים, ברחוב נחמיה. מימין ומשמאל היו שתי גבעות של אדמת חמרה אדומה וכל השטח היה זרוע נשים ערביות לבושות שמלות שחורות, רובצות כמו עטלפים ענקיים על האדמה, ואיתן מאות הילדים שלהן. ממרומי הגבעות היו משקיפות על הים, נושמות אוויר-צח מדי ערב ומפצחות גרעינים. הילדים היו משחקים בדודֶס או מטילים גושי-חמרה זה בזה עד שהיו פוצעים מישהו עד זוב דם. אז היו הצריחות מגיעות עד לב השמים והאמהות היו מתערבות, מרביצות מכות על ימין ועל שמאל, אוספות את הטף והולכות בחזרה לעבר מסגד חסן-בד ונעלמות שם בסמטאות, לאחר שבילו בנעימים כמה שעות על הגבעות האדומות.

מומבה עקר כלונס של גדר מחצר בית-המלאכה-לחבלים של האחים ירושלמי, ועלי ציווה למצוא אבן חזקה וגדולה. מצוידים בשני אלה פנינו אל פסגתה של גבעה שהתנשאה כשלושה מטרים מעל פני החוף. תקענו את הכלונס באדמה הקשה, ובעזרת האבן הכינו על ראש הכלונס עד שחדר ונתקע בקרקע יפה-יפה.

אז ציווה עלי מומבה לקשור את קצה חבל-הכביסה אל היתד; וכשהיה הקשר עשוי פקד עלי לשוב אל הכביש ומשם ללכת אל חוף-הים. הוא עצמו נותר למעלה ומשם שלשל אלי את החבל וצווח בקול נקבה:

״עכשיו, ילד-קימה, טפס ועלה. האוורסט מצפה לכובש!״

ראיתי מלמטה שנשים רבות מקיפות את מומבה, נדהמות ומלהגות בצווחות רמות. הוא לא שת לבו אליהן אף כהוא-זה, כפי שראוי להרפתקן וחוקר אירופי, כשהוא נתקל בילידים הפראיים, יושבי האזור ההררי של ההימלאים.

אחזתי בחבל והתחלתי לטפס.

״לאט לאט!״ פקד מומבה ממרומי ההר, ״יש כאן מפולות-שלגים והרוח עזה מאוד! עליך לנוח, ילד-קימה, החמצן מועט כאן מאוד, נשימתך מתקצרת, אתה מאבד את ההכרה… כמעט… עכשיו תמשיך, אבל שים לב לקרחון שמימינך… היז–זָ–הר!״

למשמע צווחותיו פנו כמה מן הנשים הערביות ונמלטו על נפשן, אבל עצרו ממנוסתן והביטו מרחוק במתרחש. אני הייתי זהיר, כפי שדרש המצב. מפעם לפעם חשתי שידי קופאות מקור ופני נצרבות מסופת השלג המתחוללת מסביב, אבל לא אמרתי נואש. קריאותיהם המבוהלות של הילידים רק חיזקו את רוחי. ידעתי שכל כבודה של התרבות האירופית תלוי עתה בי; אם אחזיק מעמד או שאכָּנע ואשוב על עקבותי. ידעתי ששני בני-תרבות לבנים שקולים כנגד כל ההמון הצבעוני הזה, והבנתי כמה חשוב שנחזור כמנצחים.

כשעליתי וטיפסתי אל ראש הגבעה הושיט לי מומבה יד ובשארית כוחותי עשיתי את הצעד האחרון. אז צנחתי על האדמה, שוכב על גבי, מתנשם בכבדות, כשמומבה משפשף את פני הקפואות בידיו, מצליף קלות על לחיי, להשיב את רוחי.

את היתד השארנו במקומה, אבל חבל-הכביסה חייב היה לחזור אל מקומו, כדי שלא לעורר את זעמה של אמי. בשובנו הביתה לא הגדנו דבר לאיש. ההיסטוריה לבדה תשפוט אותנו, אמר מומבה; ואני חשתי עד כמה צדק, למן ההתחלה ועד לסיומו המוצלח של המסע.

מי שלא מבין את זה הוא סתם שמוֹק, לפי דעתי. ומי שצוחק על כל הענין שקרה אז על שפת-הים, שיצחק. לכל היותר יוכל להיות מורה בגימנסיה. ושיהיה לו לבריאות.

תודות למומבה הכרתי אנשים, שלעולם לא היו מזדמנים לי בדרכי, אילו לא בא לגור בביתנו. למשל, יאשה צ׳וֹרני. הוא היה בא פעם בחודש וקורא לפנינו שירים שלו ברוסית; ומומבה היה קורא לפניו קטעים נבחרים מתוך ספר שהיה אתו בכתובים. לא הכל הבנתי, מפני שהרוסית שלי הספיקה בשביל שיחות פשוטות, לא בשביל דברים שכאלה. אבל נהניתי מכל רגע. יאשה גם ידע עברית ופעם שאל אותי אם יש לי משהו משלי לקרוא באוזניהם. אמרתי לו שאינני סופר אלא חוקר-טבע והרפתקן. ועל כך העיר מומבה ואמר, שכדאי לי לנסות פעם ולהעלות על הנייר תולדותיו של מסע אחד שלי, לפחות.

ואמנם בביקור הבא הייתי מוכן עם חיבור על כיבוש ההימלאים. יאשה קרא מתוך המחברת שלי, בעברית, ובו במקום תרגם בקול רם לרוסית. מומבה הקשיב כאילו היה כל הענין חדש בשבילו ויאשה התרגש כל-כך מפעם לפעם, עד שהיה נאלץ להפסיק, כדי לראות אותי טוב יותר; וכל פעם שהיה מפסיק מקריאתו היה אומר: ״מולודיֶץ, בחיי מולודיֶץ!״

ואז כשהחיבור נגמר, פנה אלי מומבה ואמר:

״ילד-קימה, אתה גמרת עם הקריירה ההרפתקנית שלך. מהיום לא תהיה עוד חוקר ומגלה-ארצות, מפני שכבר גילית את כל המקומות שבעולם ושוב אינך צריך לנסוע לשום מקום. מעתה תשב במקומך ותכתוב. אתה, ילד-קימה, סופר אתה מעכשיו״.

יאשה צ׳ורני נענע בראשו בהסכמה גמורה.

ומאז לא נסעתי אמנם לשום מקום; ואם התחשק לי מאוד לתור איזה יבשת לא-נודעת, הייתי יושב וכותב דין-וחשבון על הנסיעה. כך השתנו חיי מן הקצה אל הקצה.

בסופה של אותה שנה קיבלתי תעודה מסמרת-שיער ואמי בכתה קצת אחרי-הצהריים. בערב שמע מומבה את הבשורה ואמר לאמי בזו הלשון:

״גברתי, אני מברך אותך. אשרייך שזכית להיות אמו של ילד-קימה״.

ולמחרת קיבל מומבה התקפה.

רק אז נודע, שהוא מקבל דבר שכזה מדי פעם. הוא שבר כל מה שאפשר היה לשבור בחדר; צרח והשתולל, ניפץ שמשה ונפצע, עד שהיה פחד להביט על הדם שזרם ממנו. לא תיארתי לעצמו שגוף יבש כזה, כמעט שקוף, יש לו כל-כך הרבה דם.

באו מבית-החולים, תפסו אותו וקשרו לו את הידיים מאחור וגררו אותו דרך המטבח לרחוב. עיניו היו עצומות, לא הצלחתי לקלוט את מבטן, וכך יצא שאפילו לא נפרדנו.

אחיו, הדוקטור שלוסברגר, שילם את כל הנזק ואני נשארתי בגימנסיה עוד שלוש שנים. למרות שמומבה לא חזר אלינו, המשיכה קרן-גלוסקין הארורה לשלם שכר-לימוד בשבילי, אף על פי שהמנהל יעץ לאמי למסור אותי לנגר או לשרברב, ללמוד מלאכה, כדי שאוכל לפרנס אותה לעת זקנה.

״הילד הזה מבזבז כאן את זמנו ואת כספך״, אמר לה המנהל, ״חבל על כל יום שהוא כאן״.

איך יצאו לו מלים חכמות כאלה מפיו, אינני מבין עד היום, למרות שמפעם לפעם אני חושב את עצמי לסופר, כפי שיאשה צ׳ורני ומומבה, – מומבה, החבר הנפלא שלי – אמרו פעם, לפני שנים.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

[בי צבי נדר]

מאת יהודה הלוי (שירה)

בִּי צְבִי נָדַר תָּאֳרוֹ גּוּף רֹאָיו לְכַלֵּא

לוּ בְרִית שָׁמַר מֵאֲהָבָיו לִי כוֹס יְמַלֵּא

עַל סְעִיף כֶּסֶף אוֹר פְּנֵי שֶׁמֶשׁ צָץ וְחָנָה

כָּל יְקָר אֹסֵף וַיְהִי בִּלְבַד לוֹ לְמָנָה

אִם יְהִי חֹשֵׂף זָהֳרוֹ אוֹר יִשְׁאַל לְבָנָה

אוֹר כְּסִיל קָדַר עֵת זְרוֹעַ הוֹדוֹ יְגַלֶּה

וּבְשַׁי מַאְמָר כָּל נְדִיב לֵב פָּנָיו יְחַלֶּה

מֵהֲדַר שַׁחַק נֶחֱצַב אוֹ סַפִּיר יְסוֹדוֹ

נָד וּמִמֶּרְחָק יֶאֱחֹז הַלֵּב תּוֹך מְצוֹדוֹ

כִּי בְעֵת יִצְחַק עַל בְּכוֹתִי מֵרֹב נְדוֹדוֹ

תֶּחֱזֶה מִדַּר טוֹב בְּחוּט הַשָּׁנִי מְמֻלֵּא

מִבְּלִי חָמַר אֶשְׁכְּרָה מֵעֵינָיו וְאֶחְלֶה

יַחֲשׂךְ רִיבוֹ כָּל מְרִיבִי פָנָיו בְּשׁוּרוֹ

כִּי בְעֵין לִבּוֹ יֶחֱזֶה חָלְיִי מִבְּשָׂרוֹ

מַחֲמַד נִיבוֹ לֵב אֱנוֹשׁ יִגְהֶה מִמְּזֹרוֹ

מַעֲשָׂיו בַּחְדַר לֵב בְּעַפְעַפַּים כְּחוֹלֶה

הֵן בְּלִי מִכְמָר לָכְדוּ לֵב כֹּסֵף וְכֹלֶה

צָד וְלֹא צָדָה לֵב בְּחֵץ עֵינַיִם שְׁכוּרִים

בֶּן צְבִי רָדָה לֹא בְכֹחוֹ כִּכְפִיר יְעָרִים

לוּ כְאֵשׁ מוֹקְדָה רָחֳקוֹ אַךְ זִכְרוֹ יְעָרִים

מִזְּמָן נֶעְדַּר צוּף בְּמֶתֶק חִכּוֹ יְסֻלֶּה

בּוֹ דְבַשׁ נִשְׁמָר כִּי בְטַעְמוֹ מַרְפֵּא לְחוֹלֶה

אֶצְפְּנָה אוֹנִי אַךְ לְשׁוֹן דִּמְעִי יַעֲנֶה בִי

כִּי אֱלֵי עֵינִי נַעֲלָה אֵד מֵחֹם לְבָבִי

אַחֲלִיק מַעְנִי אֶל יְרִיבִי בִּלְשׁוֹן עֲרָבִי

מן עשק יעדר ואנא עשקת גזאלא

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.