מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

המורֶה לאנגלית

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

##א

הדוקטור אלכסנדר שְצֶ׳רְבִינְסְקִי לא עסק מימיו ברפואה. כשסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה של וארשא נשא לאשה את בתו של חבר הַסֵיים הפולני, ואבי אשתו הועיד אותו לעניינים אחרים לגמרי. שצ׳רבינסקי היה בנו של אוֹפֶה יהודי ובכוחות עצמו פילס לו דרך אל האוניברסיטה; אבל כשהוכתר בתואר דוקטור, כבר לא היה אביו בין החיים, וחותנו נעשה לו גם אב גם ידיד.

אשתו, הָלִינָה, היתה בת יחידה להוריה ומשחר נעוריה שמעה מפי אביה, שאם יניח לה אי-פעם להינשא לאיש, יהיה זה רק מפני שהוא רוצה בבן, ביורש אמיתי. בדיחה זו היה האב מתבל בהצהרה, שאילו היה לו בן משלו, לא היה מניח לבתו להינשא לעולם, מפני שהיא בבת-עינו, ואין גבר בעולם שיהיה ראוי לה.

כשהיתה הלינה ילדה קטנה רצתה להינשא לאבא שלה, אבל כשגדלה – ואביה הוסיף לדבר על כך, ששום גבר אינו ראוי לה – נתקפה חרדה, שלא עזבה אותה עד ליום שבו נישׂאה לאוֹלֶק שצ׳רבינסקי. את חרדתה השליכה עתה על בעלה, והיתה מתפללת שלא יעזבנה לעולמים.

הדוקטור שצ׳רבינסקי הצעיר, שהיה איש טוב-לב ואוהב-אדם מטבעו, אהב גם את הלינה. היא היתה יפהפיה, רכה, נשמעת ושרויה כמעט תמיד על סף הדמעות, אף שלידי בכי ממש לא הגיעה. לא היו לה סיבות לכך. בייחוד אהב אותה אולק מפני שידע כי אביה נותן בו אמון ללא גבול, שהרי הפקיד בידיו את בבת-עינו.

כעבור עשר שנים, כשכבר היה שצ׳רבינסקי עצמו חבר הסיים הפולני, נתברר למעלה מכל ספק שלא יהיו להם ילדים. הלינה היתה גם מזכירתו של בעלה, וכשהלכו הוריה לבית עולמם, היתה לו גם לאם, והוא היה לה לאב. מורכבותם של היחסים הללו אפשר שהיתה לפלא בעיני רבים, אבל בעיני הלינה ואולק היתה פשוטה לגמרי ומובנת מאליה. רק זרים לא יבינו זאת; אבל לזרים לא היה שום מקום בחייהם.

דווקא מעורבותו של אולק עם הבריות, מפני שהיה עסקן ושתדלן נעים-הליכות, גרמה לכך ששום בריה לא ראתה אותו אלא במשרדו, בתיאטרון או באספות שבהן היה נואם. בבית היו אולק והלינה שרויים לבדם; ואם ביקשו לראות מכרים, הלכו לבתי המכרים. עצם המחשבה, שיבואו זרים אל המקום שבו הם שרויים באהבתם, היתה להם כסיוט. לעומת זאת היו מרבים לבקר בתיאטרון ובקונצרטים, והלינה נהנתה מן המחמאות על יוֹפיה, מפני שאולק נמצא תמיד בטווח שמיעה לכל שיחותיה עם הזולת.

על היעדר הצאצאים לא הרבו לדבר, אבל בשנים הראשונות לנישואיהם שוחח אולק עם רוב הגינקולוגים החשובים של וארשא, שתמיד הקפיד לכנותם בשם קולאֵגא, וכן היה שולח את הלינה, במשך שנים, לווינא. אחר-כך חדלו מזה וגם לא הוסיפו לדבר על כך. בסוף שנות השלושים, כשרבים מיהודי וארשא חשו במתרחש לבוא, היו בידי אולק שצ׳רבינסקי ידיעות מסוימות והוא רמז למקורביו רמזים דקים, השיא עצות ולפעמים אמר אפילו דברים מפורשים, שלא כמנהגו; עד שהיה לצנינים בעיני מיודעיו הנוצריים, ומאחורי גבו כינוהו בשם בוגד ועריק. אז גילה להלינה, שיש בידו סרטיפיקט לנסוע לפלשתינא.

כשני חודשים לפני פרוץ המלחמה הגיעו השניים לתל-אביב, כשבבגדיהם מוסתרים יהלומים ותכשיטי-זהב, וכחודש לאחר מכן הגיע ארגז-עץ גדול, ובו רוב כליהם ומטלטליהם היקרים, מבית אביה של הלינה. הם שכרו דירה ברחוב בן-יהודה, לא רחוק מן הים. בלילה, כשלא יכלו להירדם, האזינו יחדיו לקול הגלים, קול חדש להם, ואמרו שזה דווקא נעים ולא כל-כך נורא לגור בארץ אֲזִיאַתִית.

שינויים אחדים נתחוללו בחייהם והשינוי המופלג ביותר היה בכך, שברצון החלו מקבלים אורחים בדירתם. הבדידות בפלשתינא היתה קשה מנשוא.

להלינה לא היה עתה שום עיסוק זולת משק-הבית ואולק היה מָנוּעַ מלעשות את הדבר היחיד שידע לעשותו – להושיט עזרה לזולתו, להשתדל בענייני הציבור ולשאת נאומים על בעיותיה של הקהילה היהודית בווארשא והפוליטיקה הכללית של פולין. לא היתה איפוא ברירה והם היו מאושרים כשגילו מהגרים פולניים בסביבתם, אנשים קשישים בני גילם, שהיו מבקרים אלו את אלו ומעלים זכרונות; וכשנדלו הזכרונות, והכול ידעו על הכול את שהיו מוכנים לספר זה לזה, פנו לשחק בקלפים, בלילות. יושבים היו על המרפסת, ערוכים בשני שולחנות של ברידג׳, שמונה אנשים במספר, ומפעם לפעם הלינה קמה למזוג קפה ולפרוס עוגה.

אל אוֹלק היו פונים בתואר פאן פוסאֵל1, כיאות; אבל כשנתרחב חוג הידידים ובין באי ביתם היו גם מהגרים מגרמניה, זכה אולק מפיהם לתואר האֵר סאֵנטור. הוא מצדו הקפיד על הקדמת תוֹאריהם של הגרמנים, שרובם היו האֵר דוקטור, אבל גם האֵר פְרִיבאַט-דוצאֵנט. שום דובר עברית, מבין תושביה הוותיקים של תל-אביב, לא בא בחברתם וכך נשתמרו בביתם הגינונים שהעניקו לחייהם תדמית של רציפות ונועם.

עד שיום אחד – לאחר כמה שנים – הגיע ובא אל דירתם יצור מעולם אחר; דהיינו, בחור מבני תל-אביב.

##ב

ערב אחד, כשנכנס שמואל גרנטשטיין, בחור כבן עשרים ושלוש, הביתה לסעוד עם הוריו, קידמה אמו את פניו בִבְשׂוֹרָה משמחת. מכרה שלה, מעולי פולין, סיפרה לה ששמואל יכול להרוויח די יפה, אם יֵאות לשמש מורה לאנגלית. תלמידתו אמורה להיות גברת ששמה שצ׳רבינסקי, והיא אשתו של חבר הסיים הפולני ויש להם הרבה כסף.

באותו פרק זמן היה שמואל גרנטשטיין תר אחר משרה קבועה ובמכתבי הבקשה שלו, שהיה משגר לבנקים, לעיריה ולמשרדים של עורכי-דין, נהג לציין שהוא יודע עברית, אנגלית, פולנית וקצת גרמנית. שמואל שאף לקבל משרד קורספונדנט. זולת עברית לא ידע שמואל שום שפה, אף שהיתה לו יכולת כל שהיא לפטפט בשפת הוריו, בפולנית, מפני שהיה משוחח עם סבתו בשפה זו; וכן היה מסוגל להשמיע משפטים מרוסקים באנגלית, אותם למד בגימנסיה. אשר לגרמנית, היתה זו שפה שרכש בכוחות עצמו, עד שהיה מסוגל לקרוא, אם גם לא להבין, בכתבי מַרְקְס, אֵנגלס, ולסאַל. הוא היה קומוניסט.

״איך אני אלמד אותה אנגלית״, טען שמואל מתוך מורת-רוח, ״ואני בעצמי בקושי מקשקש אנגלית. רק לקרוא אני יודע״.

״אם תרצה, תוכל״, אמרה אמו, שהיתה בטוחה בכשרונותיו של בנה ולא פקפקה, שהוא מסוגל להשיג הכול בתחום הלימודיות.

אביו לא התערב בשיחה ושתק, ושתיקה זו היא שהכריעה את שמואל, מפני שחש עצמו נזוף על שהוא משתמט מלסייע בפרנסת המשפחה.

ממחרת היום הופיע בדירתם של הלינה ואולק שצ׳רבינסקי.

כשדרכה כף רגלו מעבר לסף הדירה ועיניו ראו את הדר הבית, פאר הרהיטים, שפעת כלי-הכסף שבתוך ארונות-הזכוכית ויפיפותן של התמונות התלויות על הכתלים, ידע שהוא מצוי בלב-לבה של אדמת האויב. הִנֵה-הִנָּם מוצצי דם הפועלים, חלאת הריאקציה היהודית השמֵנה והשְׂבֵעָה, קן-הצפעונים לכל פרטיו ודקדוקיו. הדם פרץ אל ראשו והוא חש מיד שמתכוונים להתעלל בו ולעשותו לצחוק. אבל היה מוכן.

הלינה, כשראתה את שמואל גרנטשטיין, לא התאפקה, ולפני שנועצה בבעלה, פרצה בקריאה נרגשת: ״כמה הוא יפה, פאן גרנטשטיין, כמה אני שמחה!״ מיד נכלמה והביטה באולק, מבקשת הסכמה.

״וכי מה יש כאן להתפלא״, אמר בעלה במאור פנים, מזמין את שמואל להיכנס ולשבת אל השולחן. ״הרי זה הנוער הנפלא שלנו, היהודי החדש… שב בבקשה, שב, ידידי״.

ואולק נטל את שמואל הנדהם תחת זרועו, הובילו אל השולחן והושיבו בכיסא.

״הנה, נשתה קפה״, הציעה הלינה. ״יש גם עוגה שבעצמי אפיתי… פאן גרנטשטיין יאהב את העוגה שלי״, אמרה לאולק, ״נכון שיאהב?״

אולק אמר כי ברשותו של האדון המורה הוא מבקש להסביר מדוע אשתו רוצה ללמוד אנגלית, לעת עתה, בעוד שעדיין איננה דוברת עברית, שהיא בעצם שפת ארץ-ישראל, שפתם של היהודים.

והסיבה לכך נעוצה בזאת, שהגברת שצ׳רבינסקי איננה חזקה בפילולוגיה, וקשה לה ללמוד שפות זרות. והרי העברית נכתבת מימין לשמאל, ועובדה זו לבדה די בה כדי לבלבל עליה את דעתה. ואילו הלשון האנגלית – והאדון המורה בוודאי יסכים לכך – נכתבת משמאל לימין, וגם הדקדוק… כלומר, הבסיס הלאטיני… והרי זה קל יותר. וכשתתגבר הגברת שצ׳רבינסקי על האנגלית, מיד תפנה אל העברית, מן הקל אל הכבד. הנה, זה הענין, פאן גרנטשטיין.

שמואל לגם מן הקפה, לעס את העוגה ושתק. מבקש היה לרדת לסוף כוונתם של שני אלה. וכשסיים אולק להסביר ולהצטדק החליט שמואל להעמידם בנסיון. במקום עשרה גרוש בעד כל שעור, כפי שחשב לבקש תחילה, החליט לדרוש כפליים. נראה, אמר בלבו, מה זמירות יזמרו לי, כשישמעו מה שיש בפי להגיד.

״רוצה אני שתדעו״, אמר שמואל, ״שאני מקבל עשרים גרוש לשעור״.

״בוודאי, בוודאי״, נחפז אולק לחמוק מן הדיבורים המגושמים על כסף, ״בענין זה אנו סומכים בהחלט על האדון המורה. כמה שיגיד… כן, כן. כמובן״.

שמואל הביט באולק מתוך איבה גלויה. משמע, אמר בלבו, שגובה הסכום אין לו שום חשיבות בעיניו, שהרי הוא ממולא זהב, כאותו שק של שודדים; מה שבא בקלות, מוותרים עליו בקלות.

״יפה״, אמר שמואל. ״וכמה שיעורים בשבוע רוצה הגברת לקבל?״

הלינה הביטה בבעלה, ואולק אמר: ״כמה שנחוץ, לפי דעתו של האדון המורה״.

״טוב, נראה״, אמר שמואל. ״אני אחליט על פי ההתקדמות״.

הלינה נשמה לרווחה ומיהרה להגיש לפניו נתח נוסף מן העוגה.

רבון העולמים, חשב שמואל, איזו עוגה! וכשהוא לועס ומהרהר בינו לבין עצמו, צץ עוד רעיון במוחו.

״נחוץ לכם ספר לימוד… אם אתם רוצים שאני אקנה, אבקש לקבל חצי לירה״.

מיד שלף אולק ארנק מכיסו ונתן לשמואל את מבוקשו.

עתה לא נותר עוד דבר לבררו ושמואל קם מאצל השולחן, הודיע שיבוא למחרת היום, באותה שעה.

השניים ליווהו אל הפתח, אולק פתח לפניו את הדלת והשתחווה. פני הלינה היו זורחות ושוב לא התאפקה ואמרה:

״אני כל-כך שמחה… באמת״.

כשנותרו לבדם, הסכימו ביניהם שהפעם שיחק להם המזל. נער יפה כל-כך, פנים בריאות וגלויות, מבט נועז כל-כך; הקיצור, אדם חדש בארץ חדשה. אמנם, קצת מחוספס, מקצר בדיבור ואיננו מחייך. הלינה היתה סבורה שזה מפני המבוכה, מפני שהם עדיין זרים זה לזה. אין ספק, אמרה, שנשמתו עדינה. זה רק כלפי חוץ ככה. שהרי, בכל זאת, הוא אֲזִיאָת קטן, פרא שכזה; אבל כמה הוא יפה ונחמד!

בלב שניהם חלפה באותו רגע מחשבה אחת שלא העזו לבטאה במלים, אבל ידעו שכל אחד מהם מהרהר בה: נער זה, כבן עשרים ומשהו, יכול היה להיות שלהם, אילו היו החיים מאירים להם פנים יותר משהאירו.

אולק נשק להלינה על לחייה והאיץ בה לשוב אל ההכנות לקראת בואם של האורחים בערב. הוא עצמו ילך לשכב על הספה. אולי יקרא משהו, אולי יירדם קצת.

##ג

שמואל גרנטשטיין היה נוהג לקנות לעצמו ספרים אצל בעל-דוכן ברחוב נחלת בנימין, מפני שבעל הדוכן היה חבר באחד התאים המחתרתיים. כשבא שמואל, ממחרת היום, למצוא ספר לימוד לשפה האנגלית, המליץ המוכר על חוברת ירוקה ומכר אותה בארבעים גרוש. שמואל לא החזיר את העודף לאולק שצ׳רבינסקי אלא שלשלו לכיסו והפטיר בקללה. הוא לא נהנה מן המרמה, אבל חש מעין חובה לנהוג כך, עם שכמותם.

השיעור הראשון עבר בשלום, איך שהוא; מה גם שכמחצית הזמן היה שמואל לוגם קפה ולועס עוגה. מן הצד, בפינת החדר, ישב אולק בתוך כורסה והאזין. הוא עושה את עצמו מתנמנם, חשב שמואל, אבל בעצם הוא שומע, ומקבל שיעור בחינם, הממזר.

בשיעורים הבאים נתרבו המלים וענייני-הדקדוק, ששמואל לא ידע להסביר ולישב כהלכה. בו במקום המציא אמצאות, השתמט, פסח על סעיפים והתעלם משאלותיה של תלמידתו. אבל אחר-כך הקפיד להתכונן בביתו לקראת השיעור. אין צורך להניח להם לנצל אותי, חשב; אבל גם אין טעם להונות. את העבודה יש לבצע בהגינות. שלא יגידו אחר-כך שאדם בעל-הכרה מעל בתפקידו.

כשנוכח שמואל לדעת שההכנות לשיעור גוזלות מאתו כשעה, העלה את שכר הלימוד בחמישה גרושים. מזווית עינו עקב אחר פרצופו של אולק, שעה שהודיע על ההעלאה. ונדמה לו לשמואל שהבחין בהבעה של כאב, משהו דומה לעלבון; מעין אכזבה. והפעם הראשונה עלה בדעתו, שלא מחמת קמצנות עלתה ההבעה ההיא בפניו של שצ׳רבינסקי. הדבר טרד את מנוחתו. בשיעור שלאחריו אמר, כי חקר למחירי השעורים הפרטיים בעיר, ומצא שהפריז במחיר, והוא מבקש לשוב ולהעמיד את שכרו על עשרים גרושים.

״אין בכך כלום״, הפטיר אולק בפנים חתומות.

״אני עומד על כך״, אמר שמואל וחש שהוא מסמיק.

הלינה ואולק שוחחו ביניהם על התקרית והגיעו לידי מסקנה, שמצבה הכלכלי של משפחת גרנטשטיין כנראה בכל רע ויש להתחקות על הבעיה ולראות מה אפשר לעשות. הלינה חקרה אצל אותה מכרה שהמליצה על שמואל, והעלתה שאביו עובד כטייח בבניינים והם גרים בחדר אחד ויחיד. בחדר אחר גרה סבתא זקנה, חדר שני מוזכר לדיירי-משנה ושמואל ישן במטבח.

הלינה תפסה בחזקה בידו של אולק ואמרה שלבה נשבר בקרבה. אולק הבטיח לקחת דברים עם שמואל ולראות מה שאפשר לעשות.

כמה פעמים ניסה אולק להיכנס עם שמואל בשיחה, אבל לא הרהיב עוז בנפשו. הנער היה עתה קצת נוח יותר, השיב לשאלותיהם בדרך כלל, אבל עדיין לא היה אולק בטוח אם מותר לו להרחיק לכת, והוא הוסיף לצפות לשעת כושר.

פעם אחת, כשהגיע שמואל לדירתם, מצא את אולק לבדו והאיש הצטדק ואמר שהלינה איחרה לשוב ובוודאי תגיע תוך דקות ספורות. אולק ביקש סליחה, מפני שהיה לו אורח בחדר האחר, והוא הושיב את שמואל בחדר-האורחים והשאירו לבדו. כשפרש שצ׳רבינסקי לחדר האחר הביט שמואל על סביבותיו. על המזנון, בין צלוחיות זכוכית צבעוניות ופסלוני-חרסינה, ראה חפץ מבריק. הוא קם להתבונן בחפץ וראה לפניו סיכת זהב שבמרכזה משובץ יהלום. שמואל הניח ידו על הסיכה והטמינה בכיסו.

במשך כל אותו שיעור היה נרגש ורוגז, והלינה שאלה אם אין הוא חש בטוב. הם קיצרו הפעם, והיא ניחמה אותו באמרה, שבין כה וכה בזבזה את זמנו בצפייה, בקשה את סליחתו והפצירה בו ללכת הביתה ולשכב במיטה. וכשקם ללכת אזרה עוז ואמרה: ״בעלי ואני נשמח מאוד אם תבוא אלינו בשבת, לסעוד עמנו בצהריים. הרי אנחנו ידידים ותיקים ואתה אף פעם לא אכלת מתבשילי… אני אכין לך דברים טובים, מר גרנטשטיין״.

שמואל נדהם, ולפני ששקל בדבר גמגם ואמר שיבוא. נחפז היה להימלט משם.

בצאתו, לא פנה לעבר ביתו אלא הלך אל שפת הים. מתחת לפנס רחוב בחן את הסיכה שבידו. היתה זו, ככל הנראה, סיכת-עניבה של גבר. של אולק שצ׳רבינסקי. שמואל חשב משהו על אביו, מחשבה לא ברורה, מדכדכת, וחש צריבה בעיניו, צריבה מלוחה ומיותרת. הוא מעך את הסיכה בתוך אגרופו עד שנתכופפה ואיבדה את החוצפה שהיתה טבועה בצורתה המקורית. הוא פתח את אגרופו והביט בה, כמצפה לשמוע תלונה או הסבר. אחר-כך קרב אל החוף ובכל כוחו הטיל את הסיכה הרחק אל תוך המים.

בשבת הגיע ובא לארוחת הצהריים. הוא ארב לפרצופיהם של בני הזוג וגילה שהם שרויים במתח. הארוחה עברה בשבחים, שהצליחה הלינה להוציא מפיו על תבשיליה, אבל כשסיימו לקנח בקפה ובליקאֵר פנתה הלינה לעבר המטבח והניחה אותו עם אולק.

״הייתי רוצה לשוחח אתך״, אמר שצ׳רבינסקי, כשפניו קפואות וחגיגיות. ״הייתי רוצה שנדבר כגבר אל גבר, ברשותך״.

הדממה שעמדה ביניהם השתרעה על פני השולחן, שזה עתה סעדו עליו, ושיירי כלים היו פזורים לפניהם. שמואל הביט נכחו, עיניו מתמקדות בכפית של כסף, מוזהבת מבפנים, נוצצת ומצפה במקומה לסלט פירות שעתיד להיות מוגש לאחר זמן-מה, כפי שהבטיחה הלינה. עיני שמואל דבקו בצדה המוזהב של הכפית ובדמיונו ראה כיצד הוא אוגר אותה בתוך אגרופו ומעקם אותה ללא-הכר. הם הרגישו, אמר בלבו. הם יודעים.

״בבקשה״, אמר שמואל, ״דבר. אני שומע אותך״.

אולק נשם לרווחה. הוא פתח ואמר שהוא מבקש סליחה מראש; שאולי הוא טועה; שייתכן כי חוצפה היא מצדו לומר את מה שהוא עתיד לומר; שבעצם, אולי אין לו כלל רשות. יחד עם זאת הוא מבקש להאמין לו, כי הענין מעיק עליו מאד, והכרח לו לפתוח את סגור לבו.

ובכן, אם מותר לו, הריהו רוצה להודיע כי מצבו הכלכלי של שמואל נודע לו בדרך מקרה; והדברים שנודעו לו מבהירים הרבה עניינים ומצערים מאוד; מצד שני, מצבו שלו, שלו ושל אשתו, מן הבחינה הכלכלית, באמת לא רע ויש להם יותר ממה שנחוץ להם. ועל-כן אם שמואל היה מוכן להבין, ולא לכעוס חלילה, היו הוא ואשתו רוצים, מבחינה מסוימת, לא מבחינת החוק, חלילה, אלא מבחינה של ידידות אישית, להציע שיהיה להם כבן מאומץ – אמנם כן, ברור שיש לו הורים, שיחיו ויאריכו ימים, כמובן… אבל הלינה ואולק שצ׳רבינסקי מבקשים שירשה להם לראותו כבן, לפחות מבחינה זו שיממנו לו לימודים באוניברסיטה, שהרי נפשו יוצאת ללימודים, זאת הם יודעים… כלום עבר על המותר? ההיתה לו זכות לומר מה שאמר?

##ד

שמואל גרנטשטיין קיבל תשובה חיובית לאחד ממכתבי-הבקשה הרבים שהיה משלח בדואר. בנק הולנד-ארץ-ישראל קיבל אותו לעבודה במחלקת הקורספונדנציה; אבל כשבועיים לפני כן, כשעדיין לא ידע על המשרה המצפה לו, הודיע לאולק שצ׳רבינסקי – במכתב – כי לא יוכל להוסיף לתת שיעורי אנגלית לגברת שצ׳רבינסקי, מפני שקיבל מִשְׂרָה חשובה, ומעתה הוא עסוק, וגם אינו צריך לפרנסה נוספת.

שמואל גרנטשטיין נשׂא לו אשה, לאחר שחברתו הראשונה נישאה לקומוניסט אחר, ומתה מקץ שנה. ברבות הימים נולדו לו ילדים. הוא חי בדירה שבה היה מתגורר עם הוריו. לאחר שנפטרו סבתו, אביו ואמו מן העולם, סילק את דיירי-המשנה וכל החדרים היו שלו. הוא התקדם יפה בעבודתו, עד שנעשה מנהל מחלקת הקורספוֹנדנציה בבנק לאומי לישראל. ילדיו למדו בגימנסיה, והיה לכל אחד מהם חשבון-חיסכון ללימודים באוניברסיטה. אחת לשנה היה נוסע לבית-הבראה, לבדו.

פעם אחת, כשהיה בבית-הבראה בצפת, ישב על המרפסת ועיין בעיתון. עינו נפלה על מודעת אבל, בה הודיע אולק שצ׳רבינסקי בצער וביגון על מות רעייתו האהובה הלינה.

כשחזר שמואל גרנטשטיין לתל-אביב, מקץ שבועיים, ראה בעיתון מודעת אבל, מטעם התאחדות עולי פולין, ובה הודיעו על פטירתו של הדוקטור אלכסנדר שצ׳רבינסקי, לשעבר חבר הסיים הפולני.

לעת ארוחת-הערב, כשפרשו הילדים לישון, חש שהוא חייב לדבר אל אשתו. נדמה לו, שיש בפיו הסבר, סוף סוף. הוא לא העז עד כה לדבר אליה בענין מסוים, מפני שהיה מרבה שיחה, בדמיונו, עם חברתו המתה, שנישאה לאחר. אבל הפעם נתחוור לו דבר, שיש לומר אותו.

״את יודעת?״ אמר, ״פעם אחת היתה לי איזו אפשרות… האמיני לי… אילו אני אז הייתי נפתח לאפשרות ההיא, אילו הייתי פותח את הלב… לקראת הדבר היפה ההוא, שלא הבנתי אותו… אולי גם חיינו, שלי ושלך, עכשיו, היו אחרים… כל החיים. בכלל… משהו יפה… אבל אני החמצתי את זה. מילא, לא חשוב״.

הוא קמץ את אגרופו הריק, חזר ופתחו והביט בו. מבעד לדמעות ראה שלא היה שם כלום; ולעיניו, שֶיָבְשוּ מיד, חזרה הבעת התימהון שהיתה בהן כבר מזמן.


  1. האדון–הנציג, בפולנית – תוֹארוֹ של חבר הסֵיים.  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. תחרות שחיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

הם מתנערים מעפר

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)

א

הֵם מִתְנַעֲרִים מֵעָפָר, הֵם כְּבָר קָמִים מֵאֶבְלָם –

וַאֲנִי בְּיוֹם קוּמָם

חָלֹץ אֶחְלֹץ נְעָלַי, רֹאשִׁי אֶתֵּן בָּאֵפֶר,

אֵשֵׁב יָחִיל וְדוּמָם.


אִלֵּם אֵשֵׁב לִפְנֵי קִיר מִקְדָּשָׁם הָאִלֵּם,

וּתְפִלָּתִי לֹא תָבֹא –

אֶל-מִי וְעַל-מָה? עוֹד עַל-תִּלּוֹ מִקְדָּשָׁם –

וֵאלֹהִים כְּבָר עֲזָבוֹ.


אֵבֶל כָּבֵד לִלְבָבִי, יָגוֹן קוֹדֵר בִּלְבָבִי –

כֻּלָּם עוֹבְרִים לְתֻמָּם,

וְאָנֹכִי חֲלוּץ נַעַל אֵבֶל יָחִיד אֵשֵׁבָה,

אֵשְׁבָה יָחִיל וְדוּמָם –


ב

וְאִם-אֶגְוַע מְזֵה חָרוֹן עַל מַפֶּלֶת מִקְדַּשְׁכֶם –

יְהִי מוֹתִי דּוּמִיָּה;

אַל-תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל-תְּטַמְּאוּ אֶת-זִכְרִי

בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.


שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לְגֵיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיָּי –

יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,

קְלוּ אֶת-לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִּמְעַתְכֶם

אַל-נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.


וְאִם-אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,

וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם;

וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם

וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.