מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שודדים

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

##א

שני גנבים, שהמשטרה הכירה אותם מכבר – שימ׳לה גרוּב, מעולי פולין, ואברהם בן אברהם, גר-צדק מזרע עולי-הרגל הפרבוסלביים – שוטטו באיזור הבנקים שליד פסי-הרכבת. היה ליל חורף, ושומר שהופקד על בית שעמד בתחילת בניינו העלה מדורה קטנה ושפת עליה קומקום. ניגשו השניים וישבו אצל המדורה, מושיטים את ידיהם הגנבניות לעבר האש ומצפים שהשומר יציע להם ספל תה.

״רק שלא תעשו לי בעיות״, אמר השומר, ״אל תעבדו לי פה בסביבה״.

השלושה שתו תה בניחותא מתוך קופסות שימורים ושימ׳לה אמר שאין בעולם דבר יותר טוב מכוס תה חם בליל-חורף. אברהם בן אברהם אמר שהוא מסוגל לשתות סמובר שלם.

כשקמו ללכת, שב השומר והפציר בהם שלא יעשו לו צרות.

השניים חצו את הרחוב השומם, הביטו בגעגועים אל שני בנייני הבנקים, שהיו למעלה מהישג ידם, ופנו ללכת צפונה. שלט חדש, שהותקן לא מכבר על ידי הצייר הנודע מר קרימולובסקי ובניו, משך את תשומת לבם. ״מרכז השטיחים״ נאמר בו, והוא התנוסס בחזיתו של בית מגורים בן קומותיים, כשחמש מדרגות מובילות אל פתח החנות.

״אה-נו?״ אמר אברהם בן אברהם והביט בשימ׳לה מתוך צפייה.

״מילא״, אמר שימ׳לה, והשניים עלו במדרגות. שימ׳לה ליטף את ידית המנעול, הביט ימינה ושמאלה, נענע אותה כלפי מטה וכלפי מעלה ובחבטה פתאומית מכף ידו הענקית פצפץ את המנגנון הפשוט, ובעצמו היה תמה: אם שטיחים פרסיים יש כאן, כיצד מפקידים אותם על מין מנעול שכזה?

״נו?״ לחש הגר-צדק, ״נכנסים?״

שימ׳לה היטה אוזן וכשהיה בטוח שהדרך פנויה פתח את הדלת לאטו ונכנס פנימה כשאברהם בן אברהם צועד בעקבותיו.

לאחר שהתקדמו כמה צעדים בתוך החנות, דורכים על שטיחים רכים ומתאמצים להתרגל לחשכה, ניחתה מהלומה עזה על ראשו של שימ׳לה והוא צנח מיד, חסר-הכרה. אברהם בן אברהם ניסה לנוס אל עבר הפתח, אבל נתקל בערימת שטיחים ונפל ארצה. אז שמע איבחה מאוושת בסמוך אליו ומוט ברזל היכה אותו לרוחב פרצופו. הוא הושיט ידיו נכחו ותפס בבגדיו של אדם, שהיה רכון עליו. אברהם בן אברהם משך את האיש כלפי מטה והחל חובט בו בכל כוחו, אבל עד מהרה הוצפו פניו בדם ואף הוא איבד הכרתו.

קולות המהומה שבחנות עלו אל דירתו של מנהל מחלקת התברואה העירונית, שבאותו שבוע התקינו לו מכשיר טלפון בביתו. הוא צלצל למשטרה, ובסיועה של הטכניקה המודרנית הגיעו השוטרים ומצאו שלוש גוויות ב״מרכז השטיחים״ – שתיים דוממות למדי, אם כי נושמות, ואחת מתפתלת בכאבים וממררת בבכי.

השלושה נלקחו ל״הדסה״ שברחוב נחלת-בנימין ובאותו לילה לא העלו השוטרים הרבה מפי הנוגעים בדבר. אבל בסוף השבוע היה הכול ברור והתיק היה מוכן למשפט.

##ב

ישב בדין השופט ווייצנפלג, עילעל בתיק שלפניו ונאנח: ״כמעט שלא הכרתי אותך, מר אברהם בן אברהם. את החוטם שינו לך לגמרי. איך אתה מרגיש?״

״ברוך השם״, אמר הגר-צדק והשפיל את עיניו.

״ואתה שימ׳לה?״ אמר השופט, ״אני שומע שהיה לך זעזוע-מוח. עכשיו אתה איש חדש, ואולי תשתמש במוח המזועזע שלך כדי לחפש דרך חדשה בחיים? הה, מה אתה אומר? הרי כבר אינך ילד, שימ׳לה״.

שימ׳לה הבין שהשופט מתעניין בשלומו ואמר: ״תודה רבה, כבוד השופט. אני מרגיש בסדר״.

״ובכן״, אמר השופט ווייצנפלד, ״נשמע מה שיש למשטרה לספר״.

התובע המשטרתי, הסרג׳נט שוּסטר, החל קורא מן הכתב: – ״בלילה שבין הששה-עשר לשבעה-עשר בחודש דצמבר של השנה שעברה הגיעה אלינו בטלפון ידיעה שברחוב…״

השופט ווייצנפלד עצם את עיניו וחיכה בסבלנות לסוף הסיפור, שכבר היה ידוע לו. שימ׳לה סובב את ראשו והביט לעבר ספסל העדים, לראות מי ומי באויבים, הפעם. ישבו שם, לפי הסדר, שומר הבנין, שהישקה אותם תה בליל-האסון; אשה גוצה בגיל העמידה, לבושה שמלה שחורה; יהודי פרסי בעל גולגולת ענקית, כבן שישים, חובש כיפה רקומה בשלל צבעים, לא מגולח; ברנש זעיר, חסר-גיל, שפניו אפורות, ולדעתו של שימ׳לה היה דומה לעכבר יותר משהוא דומה לאריה, מפלבל בעיניו לצדדים ומכרסם את צפרניו; וכן איש נשוא-פנים, מעונב וקרח.

״כל-כך הרבה?״ חשב שימ׳לה, ״מאיפה באו כל אלה?״

הסרג׳נט שוסטר סיים את דבריו, שלא היה בהם שום חידוש לאף אחד מן הנוגעים בדבר. רק כמה בטלנים שנזדמנוּ לאולם, שני גימנזיסטים ואנשים אחדים שהיו מעורבים במשפט הבא, כרו אוזן ונהנו.

״הנאשמים״, פקח ווייצנפלד את עיניו ואמר, ״אתם מודים באשמה?״

אברהם בן אברהם הביט בשימ׳לה, ושימ׳לה נענע לו בראשו.

״מודים״, אמרו שניהם כאחד.

״אם הסניגור רוצה לומר משהו, שיאמר עכשיו״, אמר השופט.

קם עורך-הדין ברגר, איש זקן למדי, שלמד משפטים בלודז׳ שבפולין ושפניו בוכיות בלי סיבה ניכרת לעין, והוא מגינם הנואש של גנבי תל-אביב הפשוטים, חסרי-המזל, ונשא דבריו:

״כבוד השוֹיפט״ – קולו היה בכייני כפניו, קול דק ומרוסק, מעלע רוק בתחתית גרונו, ומבטאו כשל איש דובר יידיש-פולנית – ״אין פה הרבה מה לדבר על עצם המעשה, שזה לגמרי פוֹשֶט; רק מה? השני אנשים האלה בדיעֶבֶד וממילא מודים באשמה, אז למה היה מגיע להם שישברו להם את הראש במקל של ברזל? איך זה, שבן אדם מתחבא בלילה בתוך חנות, ומחכה להתנפל על בני-אדם בנשק מסוכן? ואם היה הורג אותם, אז מגיע עונש-מוות בעד נסיון לגנוב איזה שמאטע? בגלל כל זה מה שאומרתי עכשיו, אני רוצה להגיד, שהם כבר קיבלו את העונש, ואפילֶה יותר מדי הם קיבלו, ואני מבקש מכבוד השויפט רחמנות על הבני-אדם. ועוד דבר אחד, אני מבקש להעמיד לדין את הרוצח הזה, שכמעט הרג אותם, ואני תובע פיצויים לנאשמים, שאחד מהֵמה כבר שכב שלוש שבועות בבית חולים ויצא כמעט אינוואליד, שאולי כבר לא יהיה מסוגל לפרנסה, והשני הוא גר-צדק, ושברו לו את האף לגמרי. כבוד השויפט יכול לראות בעצמו״.

עורך-הדין ברגר נאנח וישב על מקומו.

הסרג׳נט שוסטר קם על רגליו.

״כבוד השופט״, אמר התובע, ״התביעה מבקשת להביא בחשבון, שיחזקאל זעפרני, בנו של בעל החנות ׳מרכז השטיחים׳, נפצע קשה ממכות ונשבר לו שן, והתנפח לו עין, איבד דם והיה מזועזע יותר משבועיים, ומצבו נעשה הרבה יותר רע, ביחוד שהוא אדם חולה תמיד. כבוד השופט, יחזקאל זעפרני לא השתמש בשום נשק. זה היה פשוט מֶטר מברזל. מטר כזה יש בכל חנות שמוכרים בדים או שטיחים. והוא איש חולה וחלש, וכאשר הוא ראה את המוות מול העיניים, הוא התחיל להתגונן על חייו, כי הוא נבהל. הוא לא בן אדם אינטליגנטי באופן מיוחד, אבל אף-פעם לא היה לו תיק במשטרה, ויש לו עבר נקי. התביעה דורשת שיקבל פיצויים מיוחדים, חוץ מהפיצויים למנעול השבור, ולשטיחים שהתלכלכו מהדם, והיה צריך לתת אותם לניקוי-יבש ותיקונים. אני מבקש, כבוד השופט, להביא עדים״.

״בבקשה״, אמר ווייצנפלד. ״אבל בקיצור ולענין״.

ראשון העדים היה מנהל מחלקת התברואה העירונית, הוא האיש הקרח והמעונב. הוא אישר שיש לו טלפון בביתו, מטעם העיריה, והוא השתמש במכשיר, כששמע רעש בחנות. יותר מזה הוא לא יודע.

אחריו קם יחזקאל זעפרני, שבעיני שימ׳לה היה דומה לעכבר. העד הזה היה זקוק לאביו – הוא היהודי הפרסי בעל הכיפה הרקומה – שיקים אותו ממקומו וידחף אותו בגבו לעבר תא-העדים. יחזקאל זעפרני ניצב בתא-העדים פעור-פה ושתק.

״אני אסתדר אתו״, אמר הסרג׳נט שוסטר, ״הוא, קשה לו לדבר בעצמו. תגיד, אדון יחזקאל, אחרי שקיבלת את המכות, בחנות, אתה מרגיש טוב?״

״לא טוב״, לחש יחזקאל. ״באמת לא כל-כך טוב״.

״ואיך היה מקודם?״ חקר הסרג׳נט שוסטר. ״מקודם, לפני המכות, הרגשת יותר טוב?״

״לא יותר טוב״, לחש יחזקאל, ״אני תמיד חולה ולא מרגיש טוב״.

״אבל, אדון יחזקאל״, דחק עליו הסרג׳נט שוסטר, ״מתי הרגשת יותר רע, לפני המכות או אחרי המכות?״

יחזקאל זעפרני הביט באביו ופיו נפער מבלי להוציא הגה.

״תגיד, אל תפחד״, אמר היהודי הפרסי, ומיד הוסיף כמה מלים בפרסית, והשופט נזף בו והשתיקו.

יחזקאל בלע רוקו, גרד קצת בגבו, ולבסוף אמר:

״אותו דבר אני מרגיש, כל הזמן חולה מאד״.

אחריו עלה אביו לדוכן העדים וסיפר בפרטי פרטים על הנזק שנגרם למנעול ולשטיחים. הוא החל מונה שמות כגון קשאן, טבריז, שיראז, אפגן, בֶלוץ׳, עד שהשופט הפסיקו ואמר שרשימת הנזקים מצויה לפניו בתוך התיק. התפרץ עורך-הדין ברגר וצעק:

״תוֹגיד לי, זוֹפרָנאֶ, מה פתאום הבן שלך היה בלילה בחנות?״

״הבן שלי״, אמר היהודי הפרסי, ״הוא יושן בלילה שמה״.

״למה הוא לא יושן בבית?״ ביקש ברגר לדעת.

״בבית?״ תמה אבא זעפרני. בבית יש לי אשה חדש וגם כן ילדים חדש, ואשה לא מסכימה… יחזקאל הוא קצת חולה, והוא הבן של אשה ראשונה שלי, מתה זכרונה לברכה״.

״זה מַניין מאד״, צווח ברגר. ״את הרוצח הזה אשתך לא רוצה בבית, אז אתה שם אותו בחנות, במקום ציבורי, שהוא מסוכן לאנשים, מה?״

״הוא לא רוצח״, נעלב אבא זעפרני, ״הוא בנשמה שלו כמו ילדים קטן, לא הורג זבובים אפילו״.

״א שיינעֶר ילדים״, לגלג ברגר, ״הבוֹחֶר הזה לכל הפחות ארבעים, מינימום״.

״שלושים ושניים״, תיקן לו אבא זעפרני. ״בן שלי מאשה ראשונה, נולד בפרס, זכרונה לברכה״.

״אם הוא כל-כך חולה״, אמר ברגר, ״איך זה שאתה נותן לו לישון בתוך חנות? ובייחוד שאתה אומר, שזה מאשתך הראשונה?״

״שָטִיהים זה חם מאד וזה בריא״, אמר אבא זעפרני. ״זה יותר טוב מן מיטה, יותר חם ויותר בריא גם כן. ובחנות אין חלון, אין רוח, אז מה? למה לא?״

״זו הפקרות, כבוד השוֹיפט״, התלהב ברגר, ״הפקרות לשים בן אדם חולה בחנות והפקרות לתת לרוצח נשק קר, מטר או לא מטר, זה לא חשוב כבר. ראינו מה שהמטר הזה יכול לעשות. פה יש לנו בפַיירֶש מקרה קרימינלי, ואני מַמין שכבוד השויפט יביא זה בחשבון הפסק-דין״.

״נו, גמרנו עם העדים?״ שאל השופט.

״יש עוד שניים״, אמר הסרג׳נט שוסטר. ״זה האחות מאשה גיטלין, שהיא אחות-רחמניה במקצועה, ויש שומר-הבנין, מרקוס״.

״למה לנו פה אחות-רחמניה?״ בקש ווייצנפלד להבין. ״הלא יש לי בתיק תעודות רפואיות״.

״זה בנוגע למשפחת זעפרני, לא בנוגע לנאשמים״, הסביר סרג׳נט שוסטר.

״כבר שמענו שהבן חולה, והאבא אלמן; מה עוד נחוץ כאן?״ ניסה ווייצנפלד לקצר.

״זה בנוגע לנזק שנגרם לא רק בחנות, אלא גם לבריאותם של משפחת זעפרני״, התעקש סרג׳נט שוסטר.

״נו, טוב״, נכנע השופט ועצם את עיניו. לעתים מזומנות היה שב ופוקחן, כדי לרשום את דברי העדים.

עלתה האחות מאשה גיטלין לדוכן העדים והודיעה שהיא מדברת רק רוסית.

״שיהיה רוסית״, רטן השופט ווייצנפלד, ״רק בקיצור ולענין״.

אמרה האחות גיטלין, שמר זעפרני הזקן סובל מדלקת כרונית של הכליות, מאינפרקט נושן בלבו, מקצרת כרונית ומבצקת הרגליים, שיש לה קשר ישיר עם הלב והכליות; וכנגד כל אלה היא מזריקה לו זריקות, זו השנה השלישית. ואשר לבן, ליחזקאל, יש לו שחפת פתוחה, ומטעם זה מתנגדת אשתו של אביו שיישן בביתם, וכן מפני שלפני שנה ניסה לאנוס את אחותו החדשה, בת ארבע.

״וחוץ מזה הכול בסדר?״ לא התאפק השופט ופלש לתוך דבריה של האחות גיטלין.

״אוי ואבוי לבסדר שכזה״, אמרה האחות.

הסרג׳נט שוסטר אמר, כי לאור פרטים שכאלה קל לשער איזה נזק נגרם לבריאותו של הניזוק, כשראה מה שנתרחש בחנותו. ואי-לכך יש להחמיר בעונש.

לבסוף הגיע תורו של שומר-הלילה.

״אני התחננתי לפניהם״, אמר השומר, ״שלא יעבדו בסביבה שלי. נתתי להם תה והם הבטיחו… והנה, תראו מה שעשו לי״.

״שקרן!״ לא התאפק שימ׳לה, שכל אותה שעה האזין לעדויות בשקט. ״שקרן וגם מנוול! אנחנו הבטחנו לך? אנחנו בכלל דיברנו אתך, לא-כלומניק, שומר אחד, חתיכת אפס? שתינו תה מסריח שלך והלכנו. אפילו מלה לא שמעת ממני… אני לא סובל שקרנות״.

השוטר שבתא-הנאשמים סכר את פיו של שימ׳לה בכף ידו והשתיקו.

עורך-הדין ברגר נשאל אם יש לו מה להוסיף. ואמר רק, שאוי ואבוי לנו אם הגענו עד כאן.

השופט רשם לפניו כמה משפטים וקרא את פסק הדין.

כשהוציא השוטר את שימ׳לה ואת אברהם בן אברהם מאולם בית-המשפט, פנה השופט ווייצנפלד אל שימ׳לה ואמר לו:

״נו, שימ׳לה, לא הגיע הזמן להחליף מקצוע? הנה, תראה לאן הגעת, שאפילו חולה כזה שובר לך את העצמות״.

״תאמין לי, כבוד השופט״, אמר שימ׳לה, ״שזה הדבר הכי כואב לי, שעכבר מסריח כזה, א פאַרשטוּנקענע מוייז, בכלל נגע בי״.

״עכבר?״ נזעק אבא זעפרני. ״פושע גנב שכמוך, איך אתה מדבר על יחזקאל? איך אתה פותח הפה המלוכלך שלך על בן שלי מאשה ראשונה? אני אוהב אותו יותר מנשמה שלי״.

״אתה, יש לך נשמה?״ קרא לעומתו שימ׳לה, כשהשוטר גורר אותו החוצה, ״ח׳ארא יש לך בלב ולא נשמה. אני, אם היה לי בן שכזה, הייתי שם אותו בסנטוריום, הייתי נותן לו פרוסת-לחם אחרונה שלי, הייתי הולך לגנוב בשבילו, פרסי אחד. תתבייש, טפו!״

ושימ׳לה צעד בראש מורם, מנצח ושבע-רצון מעצמו, והפליג מתוך האולם כספינה היוצאת אל המרחבים.

כשהיו כבר במסדרון אמר לו אברהם בן אברהם: ״אני, כל מלה של האחות הבנתי. היא מדבר רוסית יופי. אני חושב היא מקָזאן״.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

ארץ אבי

מאת יחיאל מַר (שירה)

וְאֶל אֶרֶץ אָבִי מָה אָבִיא?

צְרוֹר דְּלָתוֹת בְּלִי מַפְתֵּחַ

אָבָק מִן הַשְּׁבִי

וְשִׂמְחָה לְשַׂמֵּחַ

הָעֶצֶב שֵׁבִּי.

וְאֶבֶן אַחַת

וּכְלִי

לַחֲרוֹת בָּאֶבֶן אֶת שְׁמִי

זֶה כָּל שֶׁאָבִיא אֶל אֶרֶץ אָבִי

לֹא לַיְלָה לֹא יוֹם

לֹא דִּבֵּר לְבָבִי

בַּחֲלוֹם

לֹא קֵהוּת לְהָבִי

לּא מְעַט רְעָבִי

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ

אֵי אֶרֶץ אָבִי.


קיץ תשכ"ח

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.