מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בנו של דוקטור שטיינברג

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

אל תדבר אתי על אהבה, אמר חיים הר-אבן, פקיד במועצה לשיווק פרי-הדר, למרות שאף אחד לא דיבר אליו על אהבה. על אהבה גם אני יודע משהו… אני אגיד לך איפה תוכל למצוא חומר אותינטי; בצוואותיהם של אנשים. קראת פעם צוואה של מישהו? חבל. בדרך כלל זה דוקומנט משעמם: רכוש, מספרים, תאריכים, הבעה נואשת ומגושמת של רגשות, ולבסוף רשימת אנשים. אבל כשאתה מגיע לרשימת האנשים, שים לב! פתאום אתה עשוי למצוא מין סעיף שכזה: ״רוצה אני, שיקברוני על יד…״ על יד מי? זו השאלה.

ואל תאמר לי, שאני מתדרדר לנֶקרופיליה. אני יודע על מה שאני מדבר. בעצמי כתבתי צוואה. אם אתה רוצה לדעת, אגיד לך; ביקשתי שיקברוני ליד אשתי הראשונה… אני מנחש בדיוק מה שאתה חושב; שאת אשתי השניה אני אוהב פחות, הה? ובכן, שטויות. אהבה איננה ניתנת לחלוקה. אי-אפשר לאהוב מעט או לאהוב הרבה. או שאתה אוהב, או שאתה חש אלפי סוגים אחרים של רגשות כלפי הזולת… עם אשתי השניה אני חי בידידות, בחברות, בחמימות, במה שאתה לא רוצה. אבל לא באהבה. או, אם תרצה לנסח זאת אחרת, אמור כך: אין אדם יכול לרחוש אותו יחס עצמו כלפי יותר מאדם אחד ויחיד זולתו. אם אהבתי את אשתי הראשונה, לא אוהב עוד אשה אחרת לעולם; ואם אני אוהב את אשתי השניה, משמע שאת הראשונה לא אהבתי… ואיך לדעת זאת? הנה, הצעתי הצעה אחת, אולי לא היחידה, הצוואה… אצל מי אתה רוצה לשכב לנצח?… שאינני איש דתי, אתה יודע. אין כאן שום אמונה בהישארות-הנפש, כמובן. יש רק דבר אחד: כל זמן שאני חי, אני מביע רצון של אדם חי. העובדה, שרצון זה מתייחס לתקופה שלאחר מותי, היא רק סמל, לא ממשות. רק אינדיקציה; אבל חד-משמעית, לפי דעתי.

בנושא הזה הייתי יכול לדבר הרבה שעות, אבל אל תדבר אתי על אהבה. תשאל פשוט: חיים, מה יש לך לספר לי? ואני אענה: שב ורשום לך – חיים הר-אבן, מוותיקי תל-אביב, שנא את העיר הזאת… כמובן, יש הרבה מיני שנאה, אבל אני אמסור לך את כל הפרטים, אל תדאג; מה, בעצם, אתה רוצה? מונוגרפיה על תל-אביב, או איזה שרשרת של אימפרסיות, או מה?… ובכן, אמרתי לך: אני שנא את העיר הזאת. אתה חושב שאני טומן לך איזה פח ומשטה בך? תשמע ותחליט.

זה התחיל בריחות אחדים, ולבסוף התמקד בריח אחד. כן, מה שקוראים פרפום. אספר לך עכשיו דבר, שבוודאי לא שמעת עליו מימיך. יש בצרפת פרפום אחד שנקרא STEINBER… דווקא שמעת אליו? יפה. ובכן, שם משפחתנו – לפני שבא עלי רגע של שטות ושל חולשת-הדעת, כששיניתי את שמי להר-אבן – היה שטיינברג… אתה כבר מנחש? STEINBER הוא שטיינברג. והפרפום הזה קרוי על שם אבי. הוא היה כימאי, אבל כימאי סנטימנטלי… אני אולי משתמש בתארים ללא זהירות; סנטימנטלי זו לא המלה. אנשים סנטימנטליים הם אנשים חסרי-לב… אבי היה איש בעל-לב, דווקא. ובכן, לא סנטימנטלי, אלא, נאמר, כימאי-משורר… זה קצת מופלג, אבל כך אני רוצה לחשוב. ובכן, בשעות הפנאי עסק בייצור ריחות חדשים, וכנראה שגם היה משתעשע בפענוח הרכבם של פרפומים צרפתיים מפורסמים. יום אחד המציא איזו מרקחת… מביתנו היה נודף ריח של תמרוקים, כמובן. תאר לך מין בית, שבמקום ריחות-מטבח הוא מדיף לך שאנאֵל או ג׳וֹי… ובכן, המציא אבא שלי ריח חדש, מרח אותו על חוטמה של אמי ויצא עמה במחול; כך סיפרה לי אמי לאחר שנים. אני עצמי הייתי אז כבן שנתיים. אבי המשורר יצא במחול, ובאותה שעה עצמה צץ, כנראה, בראשו רעיון מסחרי. למה שלא יהיה מייצר את הריח שהמציא? ובכן, התחיל רוקח מאותו נוזל, במחסן גדול שבחצר הבית; הזמין בקבוקים יפים והביא פועל שימלא אותם וידביק תוויות.

ההצלחה היתה עצומה, אבל כנראה עצומה מדי. עד מהרה הגיעה לביתנו תביעה משפטית מסוכן של חברה צרפתית, ובה נאמר שאבי גנב פטנט פריזאי. נערך משפט. הוזמנו כימאים ומומחים, שני סוגי הבושם נבדקו במעבדות ועלה בידי אבי להוכיח כי הרכב הבושם שלו שונה, במידה מספקת, מן ההרכב הכימי של הצרפתים. השופט הרוסי פסק שאבי לא גנב שום פטנטים. ואז באו הצרפתים בהצעה, שאבי יפסיק לייצר את המרקחת שלו, ולעומת זאת יקראו הצרפתים את הבושם שלהם על שמו, וישלמו לו תמלוגים קבועים, במשך עשרים וחמש שנים.

אבי קיבל את ההצעה בשמחה, ולכבוד הניצחון ערך נשף עם סעודת ערב, בבית ובגן שלנו. זה היה בקיץ, ב-1923. העמידו אצלנו שולחנות ארוכים בגן, העמיסו אותם בכל לביבות, מה שאפשר היה להכין מקמח, כרוב, כוסמת ושאר מטעמים רוסיים שעדיין אפשר היה להשיג בזמן ההוא. כשעה לפני שנכנסו האורחים יצא אבי לחצר, בידו האחת דלי מלא מאותו STEINBER והיזה עליהם מאותו בושם… אני מניח לדמיונך להשתעשע במה שעמד בערב ההוא בחלל החצר שלנו… האורחים צחקו והשמיעו צווחות התפעלות, הגברים נשקו לענפי העצים והשתחוו לפניהם, כפי שנוהגים בגברות הבאות אל נשף-הריקודים… ווֹדקה, אף היא תוצרת-בית, מעשה ידיו של אבי, היתה מצויה בשפע ונתנה אותותיה בנאספים, ועד מהרה באה המשטרה. נדמה לי שאני זוכר את השוטרים. היו להם אקדחים ענקיים בנרתיקי-עור ואני זוכר שטעמו מן המשקה, רחרחו באוויר וניבלו את פיהם… אולי כל זה זכור לי מן הסיפורים ששמעתי אחר כך בבית, אבל אני נוטה להאמין שאני זוכר.

אחרי כך נפתחה פרשה של חקירות, ביקורים במשטרה, כתיבת דו״חות ארוכים ולבסוף הגשת כתב-אשמה על רקיחת וודקה בלי רשיון והקמת רעש בשעת לילה מאוחרת. בתנאי הימים ההם היה זה כמו גזר-דין מוות, למעשה; אבי לא היה חבר במפלגה, ובקושי הניחו לו לעסוק בענייניו, במסגרת תכנית הנא״פ של הימים ההם, כשהסכימו לאפשר לבורגנים לקיים את הכלכלה הכושלת, עד שתתבסס המהפכה.

הורי החליטו להגר משם. אמי הסדירה את ניירות-ההגירה ואבי התחיל מתכתב עם השלטונות הצרפתיים; הוא ביקש רשות-כניסה לצרפת. על פי התכנית היינו אמורים לגור בפריס. עד מהרה נתברר שהצרפתים השיבו את פנינו ריקם; ואז שמנו פנינו לפלשתינא.

וכאן הסיפור נפתח, סוף-סוף.

הגענו לנמל יפו כעבור שנה וחצי, בדצמבר. מיני קופים יחפים, לבושים מכנסיים, שזנב של בד משתלשל להם מאחוריהם, צרחו בערבית והטילו אותנו מכבש האוניה אל תוך סירות-עץ כפי שמטילים שקי-כותנה אל המחסן. זו היתה הפגישה הראשונה.

כעבור כמה שעות הגענו בדיליז׳נס לתל-אביב, לרחוב ליליינבלום פינת נחלת-בנימין, ונכנסנו למלון ברש… זה היה מול המקום שאחר-כך נבנה שם בנק אשראי… אתה בוודאי זוכר. כשירדנו מן הדיליז׳נס ראינו ערבי, לבוש אותם מכנסיים בעלי-זנב, עומד בפתח המלון ובידו אשכול בננות. אבי קנה לי בננה ואני החזקתי אותה בידי ולא ידעתי מה לעשות בה. כשעלינו לחדרנו והורי החלו ממיינים את מטלטליהם, ביקשתי רשות לרדת אל הרחוב. אמי קלפה בשבילי את הבננה עד מחציתה והסבירה לי, שהחלק הפנימי, הצהבהב, מיועד לאכילה. הבטחתי שאוכל את הבננה ברחוב והרשות ניתנה לי. ירדתי למטה… כבן חמש הייתי אז, לבוש מגפיים ומעוטף במעיל עשוי בד-צמר שחור, עבה כפרווה, ולראשי כובע אסטרכאני של קרקוּל שחור… אתה יכול לתאר לעצמך את המראה, ברחוב ליליינבלום של תל-אביב, בדצמבר 1924. ילד בן חמש!

גררתי את מגפי בחול והגעתי אל המגרש הסמוך, שבו ניצב שלד של בית חדש. שלושה או ארבעה ילדים שיחקו בין חומרי הבנין הפזורים מסביב. עמדתי במרחק כמה צעדים מן החבורה, הבטתי בהם ובאותה שעה רחרחתי בבננה ושאלתי את עצמי מתוך ייאוש איך אקיים את הבטחתי לאמי, לאכול מן התועבה הזאת, שריח של קיא נודף ממנה… כאלה היו רשמי מן הבננה הראשונה שנזדמנה לי בחיי.

אחד הילדים קרא משהו לעברי. הוא דיבר עברית, כמובן, ואני לא הבנתי ושתקתי. הילד שב לדבר והרים את קולו. כדי לפייסו הושטתי לעומתו את הבננה שבידי, מוכן לתת לו דמי-כופר. הילדים דיברו עתה כולם יחד, פרצו בצחוק והשמיעו קריאות, שבאוזני היו כאיומים. התחלתי לסגת בחזרה לעבר בית-המלון, כשפני אל הילדים ואני צועד אחורנית. החבורה זינקה לעברי, ובהושיטם זרועותיהם דחפוני בחזה ובכתפיים ולפתע מעדתי, נכשל בדפנותיה של איזו תיבה, ונפלתי אחורנית על גבי. הילדים פרצו בצחוק ונמלטו. ניסיתי לקום וחשתי שאני טובע במין בצק דביק ואינני מסוגל לחלץ את עצמי מתוכו. הבננה עדיין היתה אחוזה בידי ואני הטלתי אותה ממני ובשתי ידי ניסיתי לתמוך את עצמי, ואז חשתי שידי טובעות בבוץ. הייתי מוטל בתוך ארגז מלא טיח לח, תערובת של סיד וחול. אז פרצתי סוף-סוף בבכי.

ובכן, כך הגעתי לארץ-ישראל. במגפיים, באפודת צמר גסה, שונא בננות ולא יודע עברית… תשמע, ידידי, אני חי כאן למעלה מחמישים שנה, אבל את היותי מוטל בארגז של טיח לא שכחתי אף פעם. קשה לומר שאינני יודע עברית כיום; אבל אם גם יעשוני ראש האקדמיה הממלכתית ללשון, לא יפצו אותי על מה ששילמתי בעד אי-ידיעת עברית. ובסך הכול אינני ראש האקדמיה, אלא רק כלכלן במועצה לשיווק פרי הדר. החשבון הזה יסתיים רק כאשר אשכב בקברי, אף לא יום לפני כן… שמע, אתה יודע שמטבעי אינני איש מר-נפש, להיפך. באמת שלהיפך. גם אני ידעתי, ועדיין אני יודע, בדיוק כמו אבי המנוח, לנשק ענפי עצים ולהשתכר מריחות… אני הולך לפעמים ברחוב, שקוע באיזה הרהורים על חוזה מבולבל עם ברוקאֵר בליוואֵרפול, ופתאום חולף מישהו על פני והוא מדיף משהו שדומה למשהו שדומה לאחד מאלפי ה-STEINBER שבעולם… אבי הוריש לי אלפי ריחות… וכמו במכת-גרזן אני נגדע מכאן ומעכשיו, ואני עף כמו מטאור אל איזה רקע קטן, שבריר של שניה, מין deja-vue רופף, זעיר, פגיע ובקושי-קיים, אבל קיים! קיים באיזו כספת פנימית, עמוקה בזמן; ופתאום דמעות עולות בעיני, ואני מאושר, אני משוגע מאושר… זה נמשך חצי שניה אבל זה מספיק עד למכת-הגרזן הבאה. ואני יודע שמכות כאלה עוד מצפות לי, ושכדאי לחיות בשבילן… ברור שאני חי מפני סיבות נוספות ורבות, אבל גם זו. ואולי זו הנפלאה שבכולן, השיבה הביתה, המסע אל הבית הפנימי, שרק הגולים והעקורים מכירים אותו. ומי לא גולה, ומי לא עקור? אפילו האנשים החיים כל ימיהם בארץ שבה נולדו, ואפילו בבית שבו נולדו, הם גולים… אינם יודעים שהם גולים, אלא שזה לא משנה… אני אגיד לך משהו, שאולי יישמע לך כפילוסופיה-בגרוש, אבל זו בעיה שלך… תשמע; לפי דעתי, כשאדם נולד – ברגע שהוא נולד – הוא נעקר ממקומו ומגיע למקום גלותו. נדמה לי שיש משהו כזה במיסטיקה היהודית, שהנשמה יורדת מזבול-מחצבתה, או משהו כזה; היא יורדת. זה ביטוי מעניין. והיא באה לגור על האדמה, שהיא גלות-הנשמה. וכל ימיה-על-האדמה הנשמה מתגעגעת אל כור מחצבתה… רעיון יפה, חכם. האנשים הרליגיוזיים מבטאים לעתים קרובות רעיונות חשובים מאוד בתחום הזה…

שמע, ברגע זה עלה בדעתי רעיון. אמנם כולנו גולים, אבל יש בכל זאת הבדל בין אדם שחי כל ימיו בארץ שבה נולד, לבין אדם שהיגר מארץ לארץ. הראשון עלול לחיות באשליה, שהוא איננו גולה; ואז כל חייו עוברים עליו בחשכה ובשקר ובטיפשות. השני, בגלל העקירה הפיזית ממקום למקום, מודע לפחות לצד החיצוני של העקירה, והוא עשוי להגיע ביתר קלות להבנת מצבו האימננטי. מה אתה אומר על תרגיל שכזה בדיאלקטיקה, הה? די מוצלח. אינך חושב?

במלים אחרות: מי שלא זז ממקומו, הוא הרבה יותר גולה ממי שנעקר ממקומו, ושלפחות הוא מודע למצבו ומתמודד אתו. זה לא מסביר לך קצת את סוד הקיום של העם היהודי בגלות? תחשוב על זה; זה נראה לי די נחמד.

אבל נשוב למה שאתה רוצה לשמוע.

אחרי כמה חודשים דיברתי עברית כפי שהנכד שלי מדבר כיום. וככל שנתחזקה אחיזתי בשפה החדשה ובסביבה החדשה, כן גברה האגרסיביות שלי. זה אני לא צריך להסביר לך. בשנים הראשונות, עד שהייתי בן עשר או אחת-עשרה, אפילו כמעט ששכחתי את ארגז-הטיח. במקום לזכור אותו הייתי מרביץ מכות לילדים ועושה צרות לשכנים ולמורים. אני התחלתי לשוב ולזכור את השכיבה שלי בתוך הסיד דווקא מאוחר יותר, כשנעשיתי חבר ב״הגנה״, כשאנשים חדלו בכלל לחשוד שאני בסך הכל מהגר; כשהתחילו לראות בי צבר טיפוסי… אתה יכול לתאר לעצמך איזה בריון הייתי בגיל שמונה-עשרה. לא ילד גלותי, חס-ושלום. לא. ואז, דווקא אז, התחלתי זוכר את המפלה הראשונה לתוך הסיד, ואפילו הייתי חולם על זה.

אבי נהרס כאן לגמרי ממעמדו. פלשתינא לא היתה ארץ בשביל כימאי-משורר, ובוודאי לא ארץ בשביל אנשים שמתיזים STEINBER על השיחים… ואני בינתיים הלכתי מחיל אל חיל. כל מיני היפהפיות של תל-אביב הקטנה היו כותבות בשבילי שירים ומראות לי ביומן שלהן את הקטעים שכתבו עלי. הייתי בחור מצליח. אחר-כך קיבלתי את הדיפלומה שלי באנגליה, והייתי כבר בעניינים, כפי שאוהבים להגיד אצלנו. כמובן, שכל זה היה שקר גמור. אף אחד לא יכול היה לנחש, שבלילות הייתי חולם איך שאני ניצב מול אותה כיתת-יורים על יד מלון ברש, ואני צועק ומתחנן ואומר להם שאני יודע עברית ושאני מפקד במחתרת ושיש לי אקדח בבית; והם עומדים להם וצוחקים, ואחר כך עולים לחדר המלון שלנו ומתעללים באבי ובאמי.

אתה שואל על תל-אביב. ובכן, במשך הזמן התחלתי לראות, שתל-אביב כולה בנויה מטיח. סיד עם חול. זהו חומר רופף, פריך, לא לאורך ימים. אנשים רציניים בונים להם בתים מחמרים אציליים, מעץ, מאבן, ממתכת. אבל בתל-אביב בונים חול על חול, מפני שזה לא רציני. לא מתכוונים לזה ברצינות. רוצים לעשות כסף, ומהר. סיד עם חול הוא חומר מספיק טוב בשביל להתעלל בילד בן חמש, שאיננו יודע עברית; זה כן. אבל לא בשביל לבנות עיר. את זה ראיתי מן ההתחלה. למרות שההתחלה היתה תמימה, לכאורה. עיר-גנים קראו לתל-אביב בהתחלה. משהו נחמד עם פרחים בחצרות, מאוּורר ונעים, מול יפו המסריחה והמפגרת. אם אתה רוצה, זה היה רומנטי. בוודאי שהיה רומנטי. הלוואי שהיה נשאר כך. אבל תביט עליה עכשיו, איך שרדיפת-הבצע והציניות חשפו את הפרצוף האמיתי של האנשים שגרים בה. תראה את הכיעור הנורא, את הארכיטקטורה הגולמית, הווּלגארית, שמאחוריה עומדים ספסרים מתעשרים ומועצה עירונית שמיַצגת אותם. פוליטיקאים מטונפים.

אל תחשוב שאני גורס בסיטונות, שיצר לב האדם רע מנעוריו. אם יש בי דבר שאין לו תקנה, הרי זו דווקא הדבקות, אולי זו דבקות אווילית, בגילויים של היסוד הטוב, הרחום, הנואש והנלהב שיש באנשים, בכל האנשים. אינני מכיר אדם, שאיננו ראוי לרחמים, לחיבה, לאהבה. אבל היסודות הללו רופפים, חלשים כל-כך; צריך לחזק אותם, לעודד. וזה אולי אפשרי, במסגרת של יחסים בין שני אנשים. אבל החברה, ידידי, חברת-האדם, זהו יצור נפרד מן האדם הבודד, מן היחיד. בכל חברת אנשים יש יסוד נוסף, יסוד שנשען על הכרת כוח כוזבת. אולי מפני שהיחיד מודע לכליונו; אבל חברה מסוגלת להעניק לאידיוטים אשליה של תמידיוּת; ואשליה זו מזייפת, מעניקה ברוּטאליות… ואז יש לך עדר בהמות גסות. את תל-אביב לא בנו יחידים, אלא עדר… אז למה יש ערים יפות יותר בעולם, תשאל, ובצדק. אני אגיד לך, זה דבר די פשוט: הזמן. בעוד חמש מאות שנים יש לתל-אביב כל הסיכויים להיות עיר יפה. לפחות יפה כמו כל עיר אחרת. כי הזמן הארוך, כמו החברה, יש בו יסוד נוסף על מה שיש בזמן הקצר. יש בו השתוות; אותה השתוות שאליה מגיעים שני אנשים העומדים על המקח. זו עמידה על המקח עם ההתנשאות, עם הבל-הבלים שלנו, עם טיפשותנו. כשהרסו בתל-אביב בית תמים, קטן, טובל-בירק, ובנו במקומו בית-דירות עקר ואידיוטי, עשו זאת מתוך בצע-כסף. ובבית הזה אנחנו חיים; אבל אנחנו מקללים את יומנו; יודעים שקלקלנו, ומקללים. ומן הקללות הללו יצמח על מקומו של ביתנו המכוער משהו אחר. אולי קצת יותר חכם. ובסופו של דבר – יותר יפה. תן לה חמש מאות שנים ותראה.

ואני רוצה לספר לך עוד משהו. אני כמו מאניאק אובסֶסיבי, חוזר אל הלשון העברית, כסמל למשהו שאני רוצה להסביר. לשון היא אמצעי של קומוניקציה, וגם כלי של יצירה אמנותית, כמובן. ממש כמו ארץ, כברת-אדמה, שהיא מקום לאנשים לחיות עליו וגם השראה ליצירה ולכל שאר פעולות הרוח. אבל שני הדברים הללו, לשון וארץ, הם עניינים שאדם צריך לחיות אתם כדבר המובן מאליו. בלי מוּדעות מופרזת. בלי קומפלקסים. ברגע שלשון היא סיבה להשתוללות, ואדמה היא מניע להזיות מבולבלות – מפני שגם הלשון וגם האדמה, במקרה שלנו, הן ענין חדש, בלתי מוכר לנו, ענין נשכח, שפעם כנראה חיינו אותו בטבעיות – הרי שכל העסק הזה מביא לעולם חברה מטורפת, רצחנית, מחניקה. גם זה יקח כמה מאות שנים, ידידי. ואחר כך אולי יהיה בסדר גמור, או שלא יהיה.

אמרתי שאני רוצה לספר לך סיפור, אז תשמע. היה כאן בתל-אביב אח של אמא שלי, מנהל בנק. כשהייתי כבן חמש-עשרה נהגנו לבקר אצלו לפעמים. בביתו היה יום קבוע שבו נאספו כל מיני צ׳ודאקים, יוצאי-דופן כאלה, כותבי שירים, כאילו. הם כולם כתבו רוסית מפני שהיו אמיגרנטים ולא היה להם קהל ולא היה איפה להדפיס ברוסית. ובכן, פגשתי שם אחד, יחיד מכל החבורה, שכתב שירים יפים באמת. קראו לו יאשה צ׳ורני. אני בטוח שלא שמעת עליו מעולם, למרות שהוא קולגה שלך, חבר למקצוע. ואתה יודע למה אינך מכיר אותו? מפני שתל-אביב הקטנה והחמודה והרומנטית, העיר העברית הראשונה בעולם, ומה לא, הרגה אותו. היא הרגה אותו באופן רוחני. אף אחד לא זרק אותו לתוך ארגז של סיד, מפני שכבר היה איש מגודל. אבל זרקו אותו לבית משוגעים… תשמע סיפור קלאסי של דור התחיה הלאומית שלנו. האיש כתב רוסית והיה בא אל דודי לקרוא משיריו. הוא עבד אצל ההסתדרות, היה פקיד, כמדומני, בוועד-הפועל. ושם לחצו עליו. הוכיחו לו שצריך לכתוב רק עברית. גם הכריחו אותו לשנות את שמו והאומלל הזה – בדיוק כמוני – תרגם את הרוסית לעברית, ובמקום יאשה צ׳ורני הופיעה פתאום איזו מפלצת בשם יעקב השחור. הם אפילו שיחדו אותו. באיזה עלון הסתדרותי מסכן הדפיסו פעם תרגום משיריו. מי ראה את זה? מי קרא את זה? מי זוכר, בכלל? לבסוף גררו אותו לאיזה פעולות מטורפות של גדוד מגיני השפה. הוא הלך אתם בלילה, איש תמים כמו ילד, ומשורר מצוין, הלך לשבור חלונות של חנויות שהיה להן שם לועזי. וזה, כדי להגן על השפה העברית… המשטרה תפסה אותו, קרה לו שם משהו, והאיש נגמר מאז… והוא הרי בא לארץ כציוני, לא כמו אבא שלי, אלא מתוך אידיאליזם. אפילו ישב בכלא ברוסיה, בעוון ציונות. מה אתה אומר על זה? או שזה נראה לך כחלק מן המחיר שיש לשלם בעד התחיה התרבותית?… תסתכל החוצה. התחיה הזאת זורמת שם, שורצת מלוא הרחוב… כל השמות עבריים, וכל בעלי-החנויות מלסטמים את לקוחותיהם בעברית, מוכרים סחורה פסולה, וביוקר. אתה נהנה? אני לא.

בעצם, אינני יודע אם אני מספר לך מה שרצית לשמוע. אולי אגיד לך משהו על עצמי, על העבודה שלי. אני כלכלן. אני עוזר לשווק את חצי האקספורט החקלאי שלנו. אנחנו מתקרבים למאתיים מיליון דולר בשנה. ומפני שיש לי קצת דמיון שובב, המועצה מקבלת ממני – בחינם – כל מיני רעיונות לפלקאטים, וכל מיני סיסמאות. חצי הסיסמאות למכירת תפוזים ואשכוליות שלנו הן פרי עטי, אם מותר לקרוא לזה כך. אני יושב בישיבות, אני רואה מספרים ולעתים קרובות אני משוטט בעולם, בייחוד באירופה. אבל לפעמים אני גם רואה פרדסים ממש, עצים, בארות, תעלות-מים, בתי-אריזה ואנשים שעובדים בפרדס. מילא, הנסיעות לאירופה, זה שברון-לב אחד גדול. העימות הזה בינינו לבינם לא טוב לבריאות. זה ענין עצוב מאוד, אבל אין לו תקנה. אנחנו לא אשמים שהתחלנו מאוחר כל-כך. כפי שאמרתי לך, בעוד חמש מאות שנים… אבל אני רוצה לספר לך משהו על הביקורים שלי בפרדסים.

יש לך קצת מושג בכלכלה? תראה, לא צריך להיות דווקא מרכסיסט כדי לדעת, שהכלכלה משקפת הרבה יותר מאשר מצב חומרי או פיננסי של החברה האנושית. אתה בוודאי יודע שזוהי גם סוציולוגיה, גם פסיכולוגיה, גם היסטוריה. זהו עסק מקיף, ידידי, מקיף מאוד. אולי אשָמע באוזניך כשחצן אם אומר, שבדומי לאבי, אני כלכלן-משורר. אל תקח את דברי ברצינות. אבל זה בהחלט אפשרי. הייתי אומר שאפילו רצוי.

אבל זה רק בדרך אגב.

והנה, אני נוסע לפעמים לראות פרדסים. אתה יודע איפה פרדסים גדלים? באדמה חצי-כבדה, בדרך כלל בשפלה, או לרגלי הגבעות שבמזרח. האדמות החצי-כבדות גובלות, לעתים קרובות, בחולות, בדיוּנות; ואצל הגבעות הן גובלות כמעט באזור ההררי, ככל שאתה פונה מזרחה. ובכן, אני בא לי אל איזה פרדס, שואל מה שיש לי לשאול, רושם, מסתכל. אגב כך אני קולט איזה דברים, שאני אומר אותם לפעמים בהרצאות שלי בחוץ-לארץ, דברים קטנים, פיקנטיים, שנחמד לתבל בהם הרצאה עסקית או תעמולתית. אני גם לא מתבייש למכור להם את הסיפורים שלנו על ייבוש-ביצות והפרחת-שממות. למה לא? למי זה מזיק? והרי זה, בסופו של דבר, גם נכון. אבל אם אתה שואל אותי מה באמת יש לי להגיד, אחרי ביקור בפרדסים, אומר לך דבר של טירוף…

כבר אמרתי לך קודם: חבל שתל-אביב לא נשארה קטנה, כפי שהיתה בתחילתה. אתן לך עכשיו סיבה נוספת, למה חבל לי על כך. תחשוב בבקשה על הערים שנתנו לתרבות שלנו את התחלותיה ואת מיטב חכמתה – ירושלים ואתונה. והנה, שים לב, שתיהן היו ערים ששטחן בערך קילומטר מרובע. המשמעות של השטח הזה פשוטה: אדם שגר במרכז העיר, וביקש להתבודד עם נפשו בחיק הטבע, לא היה צריך ללכת יותר מחצי קילומטר, לפני שימצא עצמו בשדה, בין ההרים, במדבר או על שפתו השוממה של ים. והרי זה בסך הכל מהלך כמה דקות. אבל כשאדם, שמתגורר בלב ניו-יורק, רוצה להתבודד עם נפשו בחיק הטבע, עליו לנסוע כשלוש שעות. ובמשך שלוש שעות יחולו בלבו מהפכים רבים ובסופם כבר לא יזכור במה רצה להרהר בהיוותרו לבדו… אינך חושב שקילומטר מרובע הוא הגבול האנושי בשביל מקום-ישוב? אפשרות-קבע להיות עם עצמך, תוך דקות ספורות, עושה את האדם לפילוסוף, אם יש לו נטיה לכך. העדר אפשרות כזאת עושה אותו פֶּרואֵרט נזעם ומתוסכל, אם יש לו נטיה לפילוסופיה, או לשירה.

והנה, כשאני יוצא כיום במכוניתי מתל-אביב, עדיין אני זוכר שלפני שלושים וחמש שנים כבר הייתי בחיק הטבע ברגע שיצאתי מזרחה מרחוב יהודה הלוי. כיום אני נוסע ונוסע ולבסוף לאן אני מגיע? לפרדסים! ידידי, הפרדסים אינם חיק-הטבע! הם בתי-חרושת, ניצבים שורות שורות, ממוכנים, מחושמלים, שורצים מוטורים, קרוניות, צעקות… ואז אני אומר לעצמי: חיים, במה אתה עוסק, בעצם? אתה נותן יד לדחוק את השממה להרחיק אותה מבני האדם? אבל השממה היא בדיוק הדבר הנחוץ לנו ברגעינו היפים ביותר!

אילו חיו האנשים בערים קטנים, קילומטר מרובע אחד, היתה תרבות צומחת ועולה מהן. עכשיו צומחת בערים תעשיית מכוניות שמזהמות את האוויר ואתה מוסיף עליהן במו ידיך את אחד הזיופים הנוראים ביותר: חקלאות ממוכנת! מין סוג של סרטן במסווה של ירק; דומה לטבע, כמעט-דומה ליער, רחמנא ליצלן… אתה נותן ידך לשקר, לחנק, לזיוף… זה מטורף, לא? נשמע רומנטי, לא מעשי… אבל אני אגיד לך: מי שבז – בשם המעשיות – לרומנטיקה, חדל להיות מעשי. הוא רק נעשה רודף חיי שעה, מרוויח לטווח קצר, אבל מפסיד גמור, מובס טוטאלי לטווח ארוך. ואנחנו כבר מזמן מפרפרים בקצהו של הטווח הארוך הזה, וכולנו אוכלים את חריוניו… זהו מה שהייתי צריך לומר בהרצאות שלי… אבל אז, כמובן, הייתי דומה לעקרב העוקץ את גופו שלו ומת מארסו… הרי אני בתוך התהליך הזה, לא מחוצה לו.

וכשאני מסיים סיור כזה בפרדסים, ואם יש לי פנאי, אינני שב העירה אלא ממשיך במכונית לעבר הגבעות, עולה עד להרים, נכנס לאיזו דרך צדדית על יד אֶמאוֹס, או אפילו בסביבות עזרִיֶה וענתות, ואני מחנה את הרכב והולך קצת ברגל עד שנעלמים מעיני בתי-האבן של הכפרים, ולפני משתרע המדבר… אני יושב על אבן ועוצם את עיני. כדי לחוש את המדבר אין הכרח להביט בו. ואני מרחרח באוויר; כן, מרחרח. אמרתי לך שהכל אצלי התחיל בריח. באלפי ריחות. כן, גם STEINBER, כמובן. אבל במדבר-יהודה אין STEINBER ואין סיכוי להיתקל בריח שיעניק תחושת deja-vue. להיפך, ידידי, להיפך. כשאני מרחרח את האוויר שבמדבר, אני תר אחרי ריח שיבטיח, או ירמוז או יבשר דבר שמעולם לא ראיתי ולא ידעתי לפני כן, אבל תמיד השתוקקתי לדעתו. אני תר אחר גילוי, אחרי הבטחה… אבל כל התגלות היא גם השבת-אבידה. אם אכיר את ריחו של המדבר, יהיה זה גם מפני שידעתיו בטרם היוולדי, מעין זיכרון פְּרֵנאטאלי, מין דבר אפלטוני שכזה, מין דבר שכבר היה שלי ועתיד לשוב ולהיות שלי… דע לך, שלמדבר יש ריח בעל מהות מיוחדת.

זה לא ריח המדורות שמדליקים הבדואים, ולא ריח העשבים השונים, הזעתר והרותם ושאר קוצים ושיחים, לא. אני מדבר על ריח המהות של המדבר, ריח העזובה הקדמונית, שלא הוכנעה ולא נרמסה… זהו ריח שנמלט מן האדם הכובש; אבל הריח הזה עשוי לשוב, כשהאדם נסוג… גנים מוזנחים, עזובים, שבעליהם מתו מזמן, ערים שנתרוקנו בגלל קטסטרופה כלכלית, או מגיפה… על ריח כזה אני מדבר. זהו ריח עליבותן של שאפותינו, ריחו של קוצר שכלנו האנושי, ריח תסכולינו וחוצפתנו המבישה… במדבר מצוי הריח הזה בבתוליו, והוא גם ישוב אל הפרדסים שלי, כאשר הם יוזנחו, כאשר יעלו עשבי-יבלית, שיחניקו את עצי-ההדר, כאשר מטפסי-בר – שאת זרעיהם ישא הרוח מן השממה – ישתרגו ויצמיתו את עלוות-העצים, את מחסני-האריזה, את קרוניות הרכבת, את מנועי-הדיזל שבבארות… את כל המהומה הריקה הזאת…

כל עמלי יעלה אז בתוהו, אבל נפשי תעלוז… לעזאזל הפרדסים, לכל הרוחות ייבוש-הביצות, יקח האופל את הנצחונות הללו, ובלבד שתשוב הנשמה אל זבולה… לא תיאולוגיה, רק געגועים…

תשמע, אגיד לך עוד משהו. לפנות בוקר, כשאינני יכול לישון, כשאני מנסה להימלט ממחשבות רעות; לפנות בוקר אני יוצא למרפסת הזאת שעליה אנחנו יושבים עכשיו, ואני מביט על העיר. כאן, מגבוה, רואים גגות אספלט שהסיד הלבן נתקלף מהם, מין צרעת מכוערת… אנטנות ודודי-שמש… ולאורך הרחובות נטועים מיני עצים חולניים שחברת החשמל מקצצת להם את הצמרות כדי שלא יפגעו בחוטים… ופחי-האשפה הקטנים הצמודים לעמודי החשמל הפוכים על פניהם ותכולתם שפוכה על המדרכה, כמו שיכורים שהקיאו כל הלילה… והשלטים שעל החנויות צועקים כל מיני זיופים לבנטיניים אל הרחוב הריק, והחתולים שחוצים את הכביש רצים מבוהלים, אפילו כשאין אנשים ברחוב, מפני שהחתולים של תל-אביב פוחדים מבני אדם… הם יודעים… גם הכלבים… אני מביט על כל אלה בוקר בוקר.

ולפעמים אני רואה את העיר הזאת כפי שהאוהב רואה את רעייתו שעדיין לא הקיצה משנתה – פרועת שער, נושמת בפה פעור, נוחרת קצת, לא מאופרת, שרירי פניה רפויים, איזו לחלוחית עכורה תקועה לה בזווית העין…

אגיד לך יותר מזה: שער בנפשך שנשאת לך אשה אהובה ויפה, אך ברבות הימים זנית מאחריה. שיקרת מתוך קלות דעת, וגם מפני שאתה שקרן, וגם נדבקת בסיפיליס באיזה בית-בושת… ואחר כך הדבקת את אשתך, ועכשיו גופה מכוסה פצעים ואיבריה נרקבים, ואתה מביט בה ומתעב אותה בלבך… אתה, שהבאת עליה את הצרעת הזאת… וכשאני אומר לך שאני שונא אותה… כשאני אומר זאת, אני יודע בדיוק מה משמעותה של השנאה שעליה אני מדבר.

ולמה נאפנו, אני עכשיו אפילו לא מבין… פשוט לא זוכר, או שלא רוצה לזכור. גם מאוחר עכשיו.

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. תחרות שחיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

מלואים להרצאת ש. צ'רניחובסקי על י. כהן וז. שניאור.

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(באספת "חובבי שפת עבר" באודיסה, מרחשון תרע"ד)


לא להקשות ולא להעיר על דברי אורחנו הנכבד באתי הפעם. אפשר להיות משורר טוב ולבלי להיות מבקר טוב… ובכלל אין שום חובה לשמוע בקורת של משורר להלכה ממש. מה שנוגע לבקורת השירה בכלל, דעתי, שהשירה היא, במובן ידוע, אגדה ואין מקשים על דברי אגדה. כשאני לעצמי אני נהנה מקיומה ומהויתה של שירת כל אחד ואחד מהם, ואף משירת אותו המשורר, שדבר זה עתה על שניהם יחד… חפץ אני הפעם לתבוע את עלבון השירה העברית בזה, שהעם מתיחס אליה כאל דבר שעשועים.

השירה היא מרום היכולת של הבטוי להרגשה ולמחשבה האנושית. במקום שתקצר יד הבטוי הרגיל – תבוא לעזרתו השירה.

בלכתנו על פני מישור הפרוזה הפשוטה שב“נביאים הראשונים”, אנו מתנשאים לפעמים לגובה של שירה, כעין שירת דבורה. האם עולה על דעת הקורא, יהיה מי שיהיה, שעבר למדרגה של קלות ראש? וישעיהו ותהלים, המכניסים הם אותנו לתחום של שעשועים ומשחק-מלים? ובכל זאת נקבעה בלבות רבים מדורנו האחרון הדעה, שהשירה היא בלוי-זמן, ענין של בדיחות ו“השלמה” קלה.

האדם הקדמוני, הטבעי והבריא, לא חשב כלל ע"ד יחוסיו אל שירה. השירה היתה באה אליו ברגע של אין-ברירה, בשעת תגבורת הרגש, והיתה קורעת ותולשת ממעמקי נשמתו את הבטויים היותר מתאימים למצב נפשו ונותנת לו הבעה. לפעמים מלת קריאה אחת מביעה איזו הרגשה באופן יותר מוצלח מאשר כמה וכמה מלים. ביחוד מגעת השירה לידי מדרגה יותר עליונה של רצינות בשעה שהיא באה לכבוש. לעולם יש ברגעי המלחמה נקודה עמוקה אחת המביאה את הנצחון. ודוקא ברגעי הכבוש של השירה, אם תמצא לומר כך, מתרוממת הלשון למצב של פראות, המתנגד לכל מה שהוא קבוע ועומד עד אותו הזמן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.