מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הביתה

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

##א

כשמלאו ליעקב ארבע-עשרה שנים שלחו אותו הוריו – לאחר שהביע את הסכמתו, אף שלא הבין מדוע עליו לנסוע – לארץ-ישראל, כדי שילמד בגימנסיה ״הרצליה״. מלחמת העולם הראשונה פרצה בקיץ, קשר המכתבים עם רוסיה נפסק, גם הקצבה החודשית לא הגיעה ויעקב נדד מן הגימנסיה אל השומרון, יחד עם שאר מגורשי תל-אביב. כשנסתיימה המלחמה והוא שב לעיר, מצא את אביו ואת אמו, שנמלטו בינתיים מרוסיה, מצפים לו. מגע זיפי הזקן שלא גולח, כשאימץ אותו אביו אל חזהו, והדמעות על לחייה של אמו, כשנשקה לו, היו בעיניו הוכחה חותכת וסימן סופי לאבידה שאין להשיבה. ארבע השנים שעשה לבדו בארץ-ישראל הכריתו אותו מחיק ילדותו וגם הילדות עצמה היתה מוטלת עתה מתה לרגליו. הוא הביט בהוריו כשעיניו יבשות ולבו נמלא רחמים וזעם. בקוצר רוח ייחל לרגע שבו יחלוף המעמד הזה וייעלם, כדי שיוכל לשוב אל בדידותו.

אביו מת כעבור שנה, וזמן לא רב לאחר מכן נישאה אמו לאלמן, קרוב משפחה, ויעקב שכר חדר לעצמו. הוא מצא משרה בחברת דיזנגוף ושות׳, בקומתו השניה של בית ברחוב בוסטרוס שביפו. מחלון המשרד ראה תרבושים אדומים על ראשיהם של הערבים העירוניים וכפיות לבנות עם עגאלים שחורים על ראשי הערבים הכפריים, שבאו לעיר למכור סחורתם ולקנות זרעים, נפט וכלי-עבודה. באותה תקופה כתב שירים. והמראות הללו, עם הריחות והקולות שפרצו בקיץ מבעד לחלון הפתוח – ריחות צלי-כבש וקריאות רוכלים – איכלסו את שיריו בשכרון מזרחי עליז, תוקפני ונושא הבטחה סתומה, רומנטית. יעקב ידע שהוא מכזב בשיריו, אבל אהב את הכזב הזה, מפני שבעזרתו דחה והשתיק עצבת כבדה מנשוא.

ב-1921 עשו הערבים דבר, שהיה דומה מאוד למה שעשו הרוסים והאוקראינים במולדת הישנה – הם ערכו פוגרום ביהודים והעלו שפעת זכרונות בלב המהגרים החדשים.

בפוגרום ההוא נספו אמו של יעקב ובעלה, כשנקלעו ליפו לקנות נעליים וירקות. יעקב הפך עולמות כדי לשכנע את ועד-הקהילה לקבור את אמו בסמוך לקבר אביו. לצורך הטיעון העלה פסוק שנזדמן לו על לשונו ובו נאמר שלתחיית-המתים יהיה אדם מזווג לאשתו הראשונה, גם אם נשא לו אשה שניה בחייו.

לאחר הלוויה חש שהובא איזה סדר במהומה נושנה, לא טובה. עכשיו אפשר יהיה לו לראות את אחד הפצעים כאילו הגליד, אף שהכאב לא פסק.

הוא לא שב לחברת דיזנגוף ושות׳ אלא התגייס למשטרה ונעשה שוטר-רוכב באיזור טבריה. משם היה שולח בדואר שירים ל״הפועל הצעיר״ ולכתבי-עת אחרים ועשה לו שם בקרב חבורת המשוררים. כשהיה מקבל חופשה מן המשטרה נסע לתל-אביב ושם נתקבל בהמולה רבה על ידי יושביו של קפה ״שלג לבנון״. משוררי תל-אביב ראו בו מופת של יהודי חדש, שהיכה שורשים בארץ אבותינו ושיריו מתובלים מלים ערביות, עם שמות פרחים וצמחים מן הגליל, ופניו שזופות ופראיות, כפניהם של הקדמונים. הם שאלו – ויעקב סיפר ברצון – על חיי הרוכבים ועלילותיהם, על מרדפים בתוך וואדיות אחרי שודדים ערביים ידועי-שם, שהעיתונים פירסמו את תצלומיהם, הלקוחים מאלבום-הפושעים של המשטרה, ופרס גדול הובטח למביא אותם, חיים או מתים, אל זרועות החוק.

עלמות סהרוריות היו יורדות עמו לפנות בוקר, כשנסגר ״שלג לבנון״, אל שפת-הים, מתרפקות על חזהו ואומרות מלות-שיר; ויעקב היה לופת אותן בזרועותיו עד שצעקו מכאב ומהתפעלות. אבל מעולם לא נשק להן, מפני שהועיד דבר זה לימים אחרים, או לעלמה אחרת; וגם מפני שהיה מתיירא.

שתי שנים עשה במשטרת-הרוכבים; ויום אחד, שלא היה שונה במאומה מן הימים הרבים והדומים-זה-לזה, שעברו עליו בגליל התחתון, שמע קול פנימי ברור אומר לו, שהגיעה השעה לשוב הביתה.

##ב

יעקב ארז את ילקוטו במתינות, יושב על מיטתו ותוהה על ההחלטה שקיבל. מארץ רוסיה הגיעו ידיעות מבולבלות על פעמי-גאולה, על רעב, על דם נשפך כמים ועל קול אלהים חדשים מהלך במרחביה העצומים של המולדת הישנה.

קומץ זכרונות ענוגים, קומץ אסוף ומאוגרף בתוך נשמתו, היה רוסי כולו, אבל רופף עתה, כמעט נמוג, בורח ונשפך כחול מתוך מחבואו. ואילו השירים שכתב, העלמות שהתרפקו עליו והמשוררים שאספוהו אל חבורתם בתל-אביב – היו כולם מכאן ומעכשיו, אמנם מחוצפים וערמומיים, אך זועקים לעזרה.

לאן איפוא ישים פעמיו? אם יצרור עתה את ילקוטו ויצא אל תחנת האוטובוסים של טבריה, הן חייב יהיה להגיד לנהג את מחוז חפצו. אבל אם יפשיל את הילקוט על גבו יכול הוא לצאת אל הכביש וללכת. אם כך יעשה, יהיה בידו פנאי, הדרך תישאר פתוחה, הכיוון לא-אמור והמטרה לא-הגויה.

יעקב יצא לרחוב המוליך אל מחוץ לעיר והחל פוסע במעלה ההר. כשהגיע למצפֶה סר אל חצר-המושבה ופטפט מעט, בלשון הרוסית, עם כמה מצאצאי דוברובין הזקן, ראש שבט-הגרים שהתיישבו בגליל כשהכתה בהם הבשורה. כמה מבני השבט הזה שירתו עמו במשטרת-הרוכבים והם היו האנשים היחידים מבין כל מיודעיו, שהרגישו כאן את עצמם כמו בבית, כשרכבו בשבילי ההרים, בלי עזרתן של זעקות-התפעלות. אף אחד מהם לא כתב שירים, אבל כולם ידעו לנשק נערות והכניסו להריון כמה וכמה רועות בדואיות ובנות-כפר ערביות מן הסביבה.

ממצפֶה המשיך יעקב במעלה ההר ולעת-ערב הגיע לתחנת-המשטרה ולן שם. בבוקר המשיך ללכת דרומה, העלה מדורה בשדה, בישל קפה ונח בצילו של חרוב עבות. עיניו שוטטו על פני אדמת טרשים, שבסמוך אליה השתרע שטח חרוש. להב המחרשה עקף את הסלעים הפזורים בשדה והתלמים הישרים נטו לפתע בעיגול, כמו קדים ומשתחווים לפני הסלע הקדמון; ורק כשחלפו על פניו בנימוס, שבו אל הקו הישר, כל עוד הירשו זאת הסלעים הבאים. נימוסים מזרחיים אלה, המוכתבים על ידי בריונותו של נוף אלים, העלו בת שחוק על שפתיו. הוא חשב על בתי-שיר.

שוקע אל שינה ושב ומקיץ מתוכה לקול צעקתה של ציפור, הניח למחשבותיו לזרום באפיק שהתוותה להן הריקות שמסביב; כמו מים זורמים בוואדיות, שמגמת פניהם אין לה מאומה עם רצונם של המים, וסופם שיובילו אל ביצות או אל ים, וייעלמו.

בלילה השני לן בחוץ, כשגבו אל חומת חורבה שהתנשאה במישור. לפנים מצאו שיירות של גמלים נושאי-צמר-ופרי הגנה בין קמרוניה, מפני שודדי-דרכים. מזמן פסקו שיירות מן המקומות הללו וגם השודדים פנו אל מחוזות אחרים, אבל השוטר-הרוכב יעקב ראה בחלומו מטבעות-זהב עוברים מיד ליד בין הסוחרים והביט במדורה שהעלו בחצר המבצר, כשהאש מרקדת ועולה, מאירה ערימות שטיחים אדומים קשורים אל דבשות הגמלים הרובצים על בטנם סביב סביב. השירים שכתב פלשו אל חלומותיו; וכשהקיץ בבוקר שאל את עצמו מתוך תמהון, אם ייתכן ששקרים יופיעו בחלומותיו של אדם. ואולי זה הסימן שאין הם שקרים? אל תתנחם בהשערות-סרק, אמר בלבו. אלה אינן מוליכות לשום מקום; ומי שמבקש לשוב הביתה מוטב לו שידבר אמת, לפחות באזני עצמו.

בכפר-קנה אכל במסעדה שלצד הכביש וקינח ברימון ענק, שבעל המסעדה קילף ופורר אותו לתוך קערת חרס. יעקב הניח את תרמילו במסעדה והלך אל בין סמטאות הכפר לעבר כיפת-כנסיה אדומה כיין. בחלל הכנסיה עמדה אפילה קרירה, פרבוסלבית, כפי שזכר אותה יעקב מן המולדת הישנה. כשהיה ילד קטן הביאוהו חבריו הגויים אל כנסיות והראו לו את מחבואיהן ואוצרות-זהבן. לבו היה פועם אז מפחד פן ייתפס בידי הכומר; וגדולה מן הפחד ההוא היתה חרפת-הבגידה שבגד בעמו, כשהסכים להיכנס אל לב תעתועיה של האמונה העוינת.

בעמדו עתה לבדו בכנסיה של כפר-קנה שאל את עצמו אם לא חבל קצת שאותו פחד יהודי עתיק עזב אותו לחלוטין, ואפשר שהוא נמצא מפסיד. את דבר הבגידה לא זכר כלל, אבל זכר את חבריו, את קול לחישותיהם באפילה ואת ההתנגנות הזכה של אותה לשון, שהולכת ומשתכחת מפיו.

״הוֹספּוֹדִי-פּמִילוּי1״, אמר חרש, מחייך ועצם את עיניו.

קול שיחה ערבית, בהיגוי גרוני-מצטווח, עלה גלים גלים מן הסימטה הסמוכה.

את קולות הסופרנו הזמיריים של נזירות-המקהלה, שהיו מלוות את הבס של הוספודי-פמילוי, לא ישמע כאן, ואין טעם להוסיף ולעמוד בתוך הקריקטורה המזרחית של עברו המת; שאם יוסיף להתעכב בתוכה, אפשר שיהיה לחלק ממנה.

בנצרת לא התעכב כלל. את לילו השלישי עשה בבית-מלון בעפולה. ליד שולחן ארוחת-הערב פגש באחד ממשוררי תל-אביב, שהיה בדרכו לעמק יזרעאל, כדי לקרוא משיריו בקיבוצים. מפיו שמע יעקב, שחיים נחמן ביאליק עתיד לבוא לארץ-ישראל בחורף ויהיה מתגורר בתל-אביב. בעל בית-המלון סיפר שהכיר את ביאליק באודיסה, וכבר אז ידעו הכל שהוא נעים זמירות ישראל, לא קם כמותו מימי יהודה הלוי. על כך העיר המשורר מתל-אביב, שדבר זה עדיין צריך הוכחה; וכשישב ביאליק בתוכנו נתהה על קנקנו ונראה.

בלילה ההוא החליט יעקב, בהתהפכו על מיטת הברזל השורצת פשפשים, כי יהיה אשר יהיה, לתל-אביב לא ישים פניו. די לו במהומה שבלבו ואין לו שום צורך במהומות של תל-אביב ובקנאותיהם של אנשי ״שלג לבנון״.

מעפולה פנה לעבר ואדי-מילק ובצהריים ישב בצל חורבותיו של מבצר שוני וסעד ממה שהיה לו בילקוטו. כשנטתה השמש מערבה הלך אל בין הכרמים של זכרון-יעקב, עולה בהר שמאחורי היקב ולועס אשכלות ענבים. בלילה לן בבית-הכנסת של המושבה ולפנות בוקר ירד אל הכביש המוביל לחיפה. ממרומי הגבעה ראה את הים ונבהל. הוא לא רצה ללכת שמה, אבל משך וצעד בכביש, כשהים לשמאלו, ים דומם ושוקט ובכל זאת משמיע מרחוק איוושושים מלגלגים. לרגע חשב יעקב שאולי מוטב לו לשוב על עקבותיו; אבל בטבריה לא היה שום דבר לשוב אליו.

##ג

בעיר התחתית של חיפה, יגע ונרגז, קנה כרטיס באוטובוס ערבי ומקץ שלוש שעות ירד ביפו. מכיכר-השעון פנה במורד הגבעה אל שולי-הנמל, חלץ נעליו והחל פוסע במי-החוף צפונה, ממלמל קללות רוסיות וערביות, כדי להפריע למחשבות הרעות מלפלס להן דרך אל ראשו.

אחר הצהריים הגיע אל חוף ימה של תל-אביב, סמוך לקצהו של רחוב אלנבי. הוא פסע במים ונכנס אל בין עמודי-הבטון המגושמים שתמכו את בנין הקזינו, מצא לו משטח מוגבה ויבש, הניח שם את ילקוטו וישב, כשגבו אל העיר ופניו אל הים. הוא לא הביט בתל-אביב וממילא יכול לומר שלא בא אליה. כשנטתה השמש כלפי האופק, הציצה לו ישר בפניו. הוא נטל סיגריה והיה מעשן בעצימת עיניים, סיגריה אחר סיגריה, עד ששקעה השמש והוא שב ופקח את עיניו.

מעל ראשו, באולם הריקודים של הקזינו, התכנסו אנשי התזמורת והיו מכוונים את כליהם; הוא שמע קול שולחנות מוזזים וקריאותיו של מלצר נרגז נוזף בנער-השירותים. קופסת פח ריקה של ביסקוויטים אנגליים נזרקה מלמעלה וצנחה מול פניו, מתמלאת מים לאִטה וטובעת. אחר-כך הושלך תוכנו של סל-אשפה אל המים ועשרות פקקים, שנחלצו מבקבוקי-יין, וקופסות ריקות של סיגריות, סיגריות של חוץ-לארץ, שיעקב לא עישן מהן מעולם, החלו מרקדים על המים וצפים, מתפרדים ומתלכדים לקצב האדוות העצלות שהיו באות ונסוגות בין עמודי הבטון.

עוד מעט יתחילו האורחים להתכנס שם, למעלה, סוחרי תל-אביב יבואו עם נשותיהם או ידידותיהם וסוחרי יפו הערביים יבואו בגפם; אבל כשתתחיל התזמורת לנגן יזמינו הערבים את היהודיות לצאת במחול הוואלס והטנגו. לשם כך הללו באים, ולשם כך הללו מובאות לכאן, כדי לקדם את העסקים. גם אנשי חברת דיזנגוף ושות׳ יהיו שם; גם אביו של יעקב היה בא שמה לפעמים, מנסה כוחו במסחר עם המזרח, עד שהציגוהו ככלי ריק, רימוהו והוליכוהו שולל והוא פסק מלבוא הנה, פסק בכלל לצאת את הבית. שכב במיטתו ולא קם ממנה עוד.

״זהו הבן של הרוסי שהרגו אותו אנשינו״, אמר ראש הלשכה, כשהמליץ על יעקב שיקבלוהו לעבודה אצל דיזנגוף ושות׳; ומכוחה של אותה המלצה נתקבל לעבודה.

שעת הערב הרכה, המוקדמת, בעוד הלילה צעיר, קרבה ובאה. תוך דקות אחדות תפצח התזמורת במספר הראשון שלה, וואלס רוסי ישן, מוכר וזכור כמו שעת-הערב הזאת, שהיתה יורדת גם על הרחוב של הבית הישן, במולדת הקודמת. ילדי הרחוב קראו לו מלמטה לבוא אליהם ויעקב חמק מן הבית וירד אל החצר ומשם אל סימטת-המאפיה. הקיר האטום, הפונה אל מגרש ריק, היה מדיף חום מן התנור שהוצת בפנים, מצדו השני. הילדים נשענו בגבם אל הכותל והיו מחככים את כתפיהם בהנאה. מנייר עיתונים גלגלו סיגריות והיו מוצצים עשן ומשתעלים. עוברים ושבים הבחינו בהם מן הרחוב, מטילים קללה לעבר החבורה המושחתת, והילדים היו גאים ומצחקקים. כעבור זמן מה נישא קולה של אמו ברחוב האפל. היא קראה מן החלון ליעקב, שישוב הביתה לארוחת-הערב. פעמיים או שלוש פעמים התעלם כליל מן ההטרדה, אך בפעם הרביעית יצא אל הסימטה וצעק שישוב מיד. ואז חזר אל החבורה ואל הסיגריות. עד מהרה שמע את קול אביו, קול נזעם ומאיים, לא מפציר, כקולה של אמא, אלא מפגיע וקצר. יעקב ידע שאביו ישמיע דברו רק פעם אחת ולא יוסיף, ועל-כן שתק וחייך אל חבריו כדי לעודד את עצמו. הילדים לא סיפרו דבר זה לזה; יושבים היו אל הטקס בדממה וכל אחד מהם נתון כולו אל גדולת הרגע ואל עצמת החטא המשותף.

כשקם לשוב הביתה היה מוכן לסטירת הלחי שיספוג מאביו, וכן ידע שאמו לא תניח לאבא להרביץ יותר מסטירה אחת. אבל פעם אחת קרה, שבלכתו הביתה שמע קולות חבטה קלים, קול חפצים נזרקים מלמעלה. הוא הרים את עיניו וראה שאבא משליך מן החלון מיני דברים קטנים. עד מהרה הבין שאביו מטיל החוצה את מערכת כלי השחמט של יעקב; את כדור הגומי, את גולות הזכוכית ואת אוסף הגרוטאות שצבר בשקידה במגירת שולחנו.

יעקב הסתתר מאחורי הגדר והציץ כלפי מעלה, נבעת מן הזעם השקט שבו היה אביו מעניש אותו שלא בפניו.

״אבא, אבא׳לה״, זעק יעקב בלי קול, ״מה אתה עושה? אבא, אל תכעס, אני אוהב אותך, אבא, אני לא התכוונתי להרגיז אותך כל-כך, אני רק הייתי משחק עם החברים; הפסק אבא, אנא, הפסק״.

אבל אבא לא פסק עד שהיו כל אוצרותיו של יעקב מושלכים בחצר, בין העשבים, בתוך החול, ליד פחי-האשפה. ואז פנה אבא מן החלון ושב אל החדר. יעקב זחל שעה ארוכה על ארבעתיו, מאסף בחשיכה מה שעלה בידו לגלות באצבעותיו הרועדות ומה שיכול להבחין בו מבין הדמעות שמילאו את עיניו.

התזמורת פצחה בוואלס והים נענע באפילה את הפקקים ואת קופסות הסיגריות. אביו מוטל בבית הקברות, ליד אמא, אבל בבית הישן, אילו אפשר היה לבוא אליו עכשיו ולעמוד תחת חלונו, אפשר שאבא ניצב עדיין שם, ואולי ייתכן להציל משהו, לאחוז בכנף הערב הרך, לאצור בתוך הלב את האהבה הנוראה ההיא, לתקן מה שעוּות ללא תקנה, להתחנן, לזעוק, אולי רק לזכור, וגם זה יספיק.

הריקוד הגיע אל סיומו. הסוחרים הערביים ובנות זוגם היהודיות, לאחר שקידמו את העסקים, שבים אל שולחנותיהם ואל המשקאות. קול מחיאות-כפיים נשפך מן החלונות שלמעלה והאורות שעומעמו לכבוד הריקוד שבו ועלו בנברשות ופיסת המים שלנגד עיניו של יעקב הוארה במלבנים מרצדים, נעים עם האדוות, זוהרים על הקופסות הנוצצות.

שם, למעלה, הרגו את אביו; משם יצאה אמו אל מתחת לחופה, אל מיטתו של איש זר; ונעימת הטאנגו המתועבת, האִטית כמו ריר קרוש, נשפכת מלמעלה אל המים המאזינים, ניגרת על אוזניו של יעקב, שנמלט מפניה עד לטבריה ועכשיו חזר ככלב שב אל קיאו.

באחד הימים יקום לנקום.

כשהיה יעקב ילד קטן, נרדם, לא אחת, שטוף בדמעות; אבל הקיץ אל בוקר חדש, רחוץ. עכשיו, כשפקח את עיניו, חש בגבו את קשיותו של עמוד הבטון ואת צינת המים המלחכים בגאותם את רגליו, ועדיין הבוקר רחוק. מלמעלה לא עלה שום קול ובריקותו של אולם הקזינו באה רוח של סוף-הלילה ושוטטה בין השולחנות הלבנים. כמה מן הפקקים והקופסות הריקות כבר הוקאו אל החול והיו רובצים בין האצות המעלות צחנה של טרם-שרב. הגיעה השעה, אמר, להסב פניו מן הים אל העיר. בעוד שעה תקיץ משנתה ותניע את אבריה.

לאטו, מכיר במפלתו, הסב את ראשו מזרחה. מורדו של רחוב אלנבי זחל כמו נחל מבליח בחשיכה. יעקב נעל את נעליו, קם ועמד בין העמודים, מפשיל את ילקוטו על שכמו; ואז זכר ששמשון לפת את העמודים והפילם.

הוא עלה מבין העמודים שקרסו מאחוריו ועמד על הכביש. עד מהרה הבחינו עיניו בבתים המסוידים, שחוורון הבוקר שיווה להם יופי עני, מתקבל על הלב. הן לא יוכל, אמר, לשנוא הכול. לפחות את הרחוב על בתיו הוא יכול לאמץ; ואת שיחי ההרדוף המאובקים, שחרקים צהובים מוצצים את לשדם המועט; ואת קרעי השמים שנישבו לעולמים בין הגגות הנמוכים; ואת החול, את זהב-העניים הענו והשפל, שאינו עובר לסוחר, אבל הוא בולע בהכנעה את כובד גופך ומניח לך לטבוע ברַכותו היבשה, שאין לה הרבה להציע, אבל היא מציעה את כל כולה, עד הסוף, עד כלותך.

ובכן, יהי כן, אני שב, אמר. עדיין אינכם יודעים שאני שב, אבל ביום מן הימים ייוָדע הדבר. נושא אני עמי את מה שאין לו כפרה, אבל גם אהבה גדולה אני מביא, אהבה שלא אמרתיה עד כה, מפני שהושבה ריקם. עוד מעט אומר אותה. עוד מעט אצעק אותה. כמו גלי הים. כמו האוויר. ״מאפס אהבה צור יחבוקו, גם ילוקו אדן הר״. החול ישא את אהבתי ואל החול אני שב.

יעקב צעד במעלה הרחוב ועד מהרה ראה את ראשוני היוצאים מקפה ״שלג לבנון״, שנסגר זה עתה. כמה ממיודעיו הבחינו בו וקראו אליו קריאות שמחה. אחת סהרורית, מן הקדשות המסתופפות עם המשוררים במקדשם, פרצה לקראתו בזרועות פתוחות ונפלה על צוואריו, מושיטה את פיה לנשיקה. יעקב לפת אותה בחזקה, עד ששמע את קול צלעותיה מתפוקקות; אבל את פניו הסב מפיה המושט אל פיו. ״אינך נותן לי נשיקה, יעקב?״ אמרה העלמה.

״אני כבר נשוי״, אמר. ״אני כבר נשוי״.


  1. רחם עלינו, אלהים – ברוסית. נוסח–פתיחה בתפילה הפרבוסלבית.  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. תחרות שחיה (פרוזה)
  2. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

הבקורת, המבקר והמבוקר

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

על הבקורת. אין לך סוג-כתיבה שנוי במחלוקת ככתיבת בקורת ספרותית. מעולם לא שמענו קטרוג של זעם של הסוֹנטה, או על הבאלאדה או על הסיפור הקצר או על המאמר הפובליציסטי, קל וחומר ששום איש לא חשב לעקור אחד מאלה מן השורש. מה שאין כן הבקורת; זו מתנודדת בין מעמד של גבירה למעמד של שפחה, או של סרח העוֹדף. הללו אומרים, שאין לבקורת חיים עצמיים ותפקידה תפקיד משרת, המפרכס את אדוניו, מגדיל את כבודו ותפארתו ומפרסם את מעשי-יצירתו בעם ובעולם. הללו מתעלמים מכך, שגם הספרות עצמה נתבעת לא פעם למלא רק תפקיד של משרת הציבור, או המדינה או המפלגה, ומפשיטים מעליה ומתוכה את עצמיותה ואת חירות היצירה. משוררים או מספּרים, הרואים בבקורת ובמבקרים נושאי-כלים או שוּליות, חותרים גם תחת עצמאות יצירתם. אם ניתנה רשות להפוך את הבקורת לכלי-שרת, מפני מה לא תהיה גם השירה והסיפור שוֹפרן של אידיאולוגיות ותעמולה של השליטים? לפיכך אנו באים ואומרים, לא כי, הבקורת היא סוג-יצירה כּשירה וכסיפּורת, והיא קיימת בזכות עצמה ואין ערכה מוּתנה בהסכמת חיצוני, ובודאי שלא בהסכמת המבוקר.

היצירה והבקורת כרוכות ירדו. משעה שסופר מוציא כתב-יד מן המגירה ומפרסמו בצורת ספר ברשות הרבים, הריהו מוֹסרוֹ לבקורת. מצויים שלושה סוגי בקורת: בקורת עצמית, בקורת הקוראים ובקורת המבקר. הבקורת העצמית של היוצר מתעוררת בשעה שהוא רואה את פרי רוחו לפניו ומוצא בו פגמים או טעויות, המציקים לו ומביאים אותו לידי תיקון היצירה החדשה. ואולם לא תמיד יוצאת בקורת זו לאור, ולרוב אין הקהל הרחב מכּיר אותה אלא לאחר זמן, כשמתפרסמים מכתביו של הסופר או יומניו או שיחותיו האינטימיות, ולפיכך אין היא משפיעה אלא על בעליה בלב. בקורת הקוראים היא של “הרוב הדומם”, וסימניה מתגלים רק בשוק, במיעוט הקנייה או בריבויה ולא בספרות, לכן קשה לסמוך עליה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.