לוגו
האלמן וראש-העיריה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

עזריאל דוֹיטש היה האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. אל דירתו שבשדרות רוטשילד נכנס לגור ב־1935, ולשכניו שהגיעו לכאן מרוסיה הזכיר את טְרוֹצקי, על שום זקן־התיש שלו. כיוון שטרוצקי היה יהודי שנתן חילו למהפכה של הבוֹלשביקים, לא חיבבו עולי רוסיה את שכנם החדש. לסוחרי השטיחים, מיהודי פרס, הזכיר עזריאל דויטש יהודי פרסי, על שום הקרחת הפרועה שלו, מאותן קרחות הבאות על אדם בימי ילדותו, מחמת מחלת עור פרסית, המותירה אניצי־שיער פזורים על פני הגולגולת הערומה. גם בעיניהם לא נשא חן, מפני שהקרחת היתה הסימן היחיד לפרסיותו, וזולתה היה כולו אשכנזי.

עולי גרמניה המעטים, שהכירו בו את בן מינם, ידעו שנולד בפראנקפורט שעל נהר מַיין, אבל מאחר שלא היה שומר מצוות, כשאר יוצאי עירו, ראו בו סוטה.

עזריאל דויטש לא היה פנוי – אף לא היה מסוגל, על פי טיבו – לרדת לעומקן של הסיבות, שבגללן הסתייגו ממנו השכנים, ומאחר שהיה רגיל בזה גם כשחי בגרמניה, הבין כי משנה מקום איננו, בהכרח, גם משנה מזל.

אל מקצועו לא הגיע מתוך כוונה ברורה, אלא בדרך מקרה. משחר ילדותו היתה בו רתיעה מבני אדם, מפני שהאדם עלול להפתיע, לתקוף ולהכאיב; בעוד שמנגנונים של גראמופונים, אביזרים חשמליים ומערכות של גלגלים משוננים היו ישויות שאפשר לסמוך עליהן, אם אתה מכיר את החוקים המניעים אותן; שום בגידות אינן צפויות מהם.

כשהיה עזריאל כבן ארבע עשרה, חל קלקול במכונת הרנטגן של אביו, והנער קיבל רשות לפשפש בקרביה. לא זו בלבד שלא פגם במכונה, אלא שהחזירהּ לתיקנה, והיא היתה משרתת את האב עד ליום מותו.

בסמוך לאותו פרק זמן שבו חל קלקול במכונת הרנטגן של האב, לקה הבן במין ספחת בראשו. משחות לא הועילו והשׂאת התפשטה מן הפדחת אל הגבחת, ואז נחלץ האב לעזרת הבן ופתח בסידרה של הקרנות, מאותה מכונה. ומכאן הקרחת הפרסית שבראשו של עזריאל, עד היום הזה. אילו עלה בידי האב לרפא את בנו, אפשר היה לומר, שהאב גמל לבן על שנחלץ לתקן את המכונה. אבל, מצד שני, אין לומר שהאב קילקל בכוונה.

לא כך היה סבור עזריאל עצמו. למן אותו היום פסק כליל לסמוך על הזולת, וגם בענייני בריאות הגוף היה נזקק לידע שלו בלבד. מעיין היה בספרי רפואה ומסיק מסקנות. וזה אחד הכללים, שנקט כבר בהיותו כבן חמש־עשרה: לעולם לא יתן בפיו מאכלות שהטמפרטורה שלהם גבוהה – או נמוכה – מן הטמפרטורה של הגוף. במלים אחרות: כל המזון הבא אל פיו נבדק תחילה בטרמומטר, ואם הטרמומטר מורה שלושים ושבע מעלות צלזיוס – כשר המזון לרדת אל בני־המעיים.

כשהיגר עזריאל דויטש מגרמניה, בשנת 1935, ובא עם אשתו ועם בתו לגור בשדרות רוטשילד, כבר היה אומן מומחה בתיקון מכונות רנטגן. עד מהרה נוכח לדעת שצרכיו של אדם בארץ־ישראל פחותים הרבה מצרכיו של אדם באירופה, ועל כן הקפיד שלא לקבל על עצמו עבודות, אלא כמידת צורכו בכסף. תחילה היה עובד ארבעה ימים בשבוע ואחר כך העמיד את המיכסה על שלושה ימים. בזמנו הפנוי היה מכין לעצמו מזונות וכן היה רוחץ בים, בכל יום, קייץ וחורף. בשעות קבועות היה יושב בקפה הֶרְלִינְגֶר שברחוב בן־יהודה, ושם היה קורא בעיתונים ולוגם כוס תה, לאחר שנצטננה מעט. לעולם לא היה יוצא בלא טרמומטר בכיסו.

אשתו היתה תופרת שמיכות־פוך, לפי הזמנה, והבת היתה הולכת לבית הספר לבנות, ובשובה הביתה היתה יושבת אל שיעוריה, ואחר כך היתה מסייעת לאמא בתפירה ובניפוי־הנוצות.

אשתו היתה אשה בריאה ושקטה, אלא שסמוך לנישואיה לקתה בפריחה אדומה ברוב חלקי גופה, והיתה מתגרדת הרבה וגורמת לעצמה סריטות ופצעים. ומאחר שנולדה במשפחה של סוחר סידקית, ולא היתה בת רופא, כבעלה, לא זכתה לטיפול נמרץ במחלתה, ומפני כך הגיעה לארץ־ישראל כשהיא שרויה באותה צרה של פריחה אדומה. עזריאל דויטש, שבדרך כלל לא התערב בענייני זולתו, העיר לה פעם אחת ואמר, שאילו הקפידה, כמותו, לאכול בשיטה, היתה נפטרת מן המחלה. לעומת זאת אמר לה רופא של קופת־חולים, שהיא סובלת מאלרגיה של נוצות, ואם היא רוצה להחלים, עליה לנטוש את מקצועה. את עצתו של בעלה לא קיבלה, מפני שלא היתה מסוגלת לעמוד בה; ואת עצת הרופא דחתה, מפני שלא היה לה מקצוע אחר; ומן הקיצבה שקצב לה בעלה לא היתה יכולה לקיים את עצמה ואת בתה.

כיוון שהיתה אשה בריאה מטבעה, הוסיפה לחיות שנים לא מעטות, יחסית, מבלי להתלונן. לעזריאל דויטש, לעומת זאת, היו סיבות להתלונן. קרה, לעיתים, שאיזו מכונת רנטגן היתה מתקלקלת ביום שבו גזר על עצמו התנזרות מעבודה. בעל המכונה היה תובע תיקון לאלתר, ואילו מר דויטש היה חוזר וטוען, שיבוא לתקן רק בשבוע הבא. וכיון שהיה מומחה יחיד בתל־אביב, בימים ההם, לא היתה לרופאים ברירה.

היו גם מקרים אחרים, כזה שאירע במחנה הצבא הבריטי בסרפנד. היה שם בית־חולים צבאי, ובבית־החולים – מכונת רנטגן. יום אחד נפגמה המכונה ושלחו מכונית צבאית להביא את מר דויטש לסרפנד, ומר דויטש יושב בקפה הֶרְלִינגֶר ומעיין בעיתון. כששמע לְמה הוא מתבקש, אמר שיבוא בשבוע הבא. כל כמה שהפציר בו הקצין, לא הועיל. צילצל הקצין בטלפון, מהרלינגר לסרפנד, להיוועץ במפקדוֹ. לעיני כמה עשרות עדי־ראיה גררו המשעבדים הבריטים – בצורת חייל וקצין – את מר דויטש, הרימוהו תחת אצילי ידיו ונשאוהו כפי שנושאים שק קמח, והטילוהו אל המושב האחורי של המכונית.

במשרד בית־החולים הצבאי התנצל הרופא האנגלי לפני עזריאל דויטש, והסביר שתיקון המכונה איננו סובל דיחוי, מפני שכל פיגור עלול לסכן חיי אדם.

״וחיי שלי?״ אמר עזריאל דויטש, ״מה על חיי שלי?״

״אתה בריא ושלם, מר דויטש״, אמר הרופא. ״אני מדבר על חולים״.

״מנין לך שאני בריא?״ אמר עזריאל דויטש. ״מנין לך שאינך גורם לי, ברגע זה, שאהיה חולה?״

הוא הוחזק במעצר שני ימים ולילה אחד; וכאשר חל היום, שבו היה אמור לעבוד, יצא מתא־המעצר ותיקן את המכונה.

בסמוך לכך תכף ובא מאורע גרוע מן הראשון: אשתו חלתה ונפלה למשכב.

במשך כל שנות נישואיהם היה עזריאל רגיל להיכנס למיטה כשעה או שעתיים לפני אשתו, והיה נרדם. ובבקרים היה קם כחצי שעה אחרי שאשתו יצאה מן המיטה. והנה עכשיו, כשחלתה האשה, היה עזריאל נכנס בלילה אל מיטה, שגוף זר מוטל בה, ולא היה יכול להירדם. ובבקרים היה מוצא את אותו גוף עצמו מוטל לצדו במפתיע.

במצוות הרופאים הורחקו הנוצות והפוך מן הבית, והפריחה האדומה, שהיתה מכסה את עור גופה של האשה, נתפוגגה ונעלמה כמעט כליל. אף שינוי זה עורר בעזריאל הפתעה קשה.

מחלתה של אשתו גרמה לכך, שיהיה מתעסק בכמה מלאכות־בית קטנות, ואף עניין זה חשף לפניו איזה פן בלתי מוכר. הוא היה דומה עתה לאדם, שלפתע גילה כי בביתו מצוי עוד חדר, או אולי מרתף, שעל קיומו לא ידע דבר במשך שנים רבות.

מבלי משים חלפו כמה שבועות, שבהם לא הלך כלל לקפה הרלינגר ולא טבל בים, ובשעות שהיה פנוי לנפשו ישב ליד החלון הפונה אל עצי הברוש שבחצר והביט בנענוע האטי של צמרות־העצים, מנענע את גופו לעומתן, מן המותניים ולמעלה, וזימזום של מחשבות זרות אופף אותו. במחשבותיו החדשות מצא את עצמו טוען כנגד אשתו ואומר, כי מעולם לא עולל לה שום רעה. גם כשהיתה באה אליו בתביעות של תוספת־קצבה – או בתביעות דומות, שאין אדם יכול לעמוד בהן – לא דחה אותה בצעקה ולא נזף בה, אלא, אדרבא, היה מסביר באריכות ובמפורט.

ומאחר שמחשבותיו הובילוהו אל ההכרה הברורה, שאין לבוא אליו בטענות, היה חוזר ותמה על מה ולמה הביאה עליו אשתו את הרעה הזאת.

הימים הרעים התארכו הרבה, וגם כשהיה ברור שהסתלקות הפריחה האדומה אינה מביאה החלמה לאשה, לא אמר הרופא נואש והוסיף לרשום תרופות, עד שיום אחד נתבהל לפתע, וקבע שיש להעביר את החולה לבית־חולים.

באותו לילה, שלמחרתו היו אמורים להוציאה מביתה, מתה אשתו של עזריאל. בעלה גילה זאת בבוקר, כשלא פקחה את עיניה לקבל מידיו את ארוחתה.

 

ב    🔗

מאחר שהבת היתה לומדת בבית־ספר דתי, לא התירו לה המורים לבוא אל בית־הספר במשך שבעה ימים, והיא ישבה ליד החלון וקראה בספר. ביום הראשון שלאחר ההלוויה באה המחנכת של הכיתה והתלחשה מעט עם הבת. אחר כך שאלה את עזריאל אם תוכל לסייע במשהו. הוא ניפנף אותה מעליו בנענוע יד קצר ופסקני.

אחר כך באו כמה מחברותיה של הבת והיו יושבות סביבה, נבוכות ושותקות. ביום השלישי, או הרביעי, הגיש לפניהן עזריאל צלחת עם סוכריות, שהביא מחנות המכולת, אך הן לא העזו לגעת בממתקים.

כמה פעמים נכנסו לדירה רופאים אחדים, או שליחיהם, לזַמן את עזריאל לתיקון מכונת הרנטגן, והוא הודיעם – בלא כעס, וברוח נמוכה – כי יבוא בשבוע הבא. ואם התעקש אחד הלקוחות, וטען שבאותו יום חל יום־עבודה מוסכם, היה עזריאל מסביר שאשתו נפטרה. ובכל פעם שאמר זאת, היתה הבת מתכווצת בפינתה ומייבבת חרש. ביום החמישי, או השישי, קרב עזריאל אל בתו, ניצב במרחק שניים־שלושה צעדים ממקום שיבתה ליד החלון – ואמר: ״נו, אל תבכי. די״.

וביום השביעי שבה הבת ללכת לבית־הספר.

כשנותר עזריאל לבדו בדירה הבחין שהדממה השוררת שם היתה חדשה. מעולם לא היו רעשים מיוחדים עולים בין כתלי דירתו, אלא שהדומיה החדשה שקלט עתה, היתה בה תערובת של הזמנה ואיום, והוא לא הבין אל מה הוא מוזמן, ומהו שמאיים עליו; ומיד נחפז להביא סדר בחפצים, בבגדים ובשיירי המזון שמסביבו.

את בגדיה הנקיים של המנוחה סידר בתוך הארון, בסמוך לבגדי בתו. אם תרצה, תוכל להשתמש בהם. ואת כתונת הלילה שהיתה המנוחה לובשת בימי חוליה, צרר בנייר עיתון ופנה אל המכבסה. בפתח הבית נתקל בנושא־המכתבים, שתקע לידיו מעטפה. היה זה מכתב מאת אגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ובו דברי תנחומים על מות אשתו. בעוד המכתב הפתוח בידו נכנס למכבסה ומסר את החבילה. הכובס נטל מתוך אנחה את כתונת הלילה, הצמיד לה מספר ואמר לעזריאל שהוא משתתף בצערו. האלמן הגיב בעווית, שהקפיצה את זוויות שפתיו, ופנה לעבר חנות המכולת, וגם שם האזין לדברי תנחומים מפי החנוונית, שאף הפליגה בשבחי המנוחה ואמרה, שהיתה אשה שקטה, ואף פעם לא עשתה רעה לשום אדם.

מעולם לא פלשו אנשים רבים כל כך אל חייו של עזריאל, ומבלי שיתן דעתו על כך במפורש, נעם לו הדבר, ולפני שיצא את חנות המכולת דישדש על הסף, כיעכע בגרונו והפטיר מלמולי תודה בגרמנית; ומיד תיקן את עצמו ותירגם את דבריו – ככל שהיו מבולבלים – לעברית.

כששב לדירה, פנה אל המטבח להכין ארוחת צהריים לבתו. הוא ביקש לנחש אלו מאכלים יערבו לחיכה ולא יכול להעלות בדעתו מאומה. מכל מקום ציפה לשובה מבית־הספר והיה מסדיר לעצמו את המלים, שבהן יספר לה על מכתבם של הדוקטורים מאגודת רופאי הרנטגן בארץ־ישראל, ועל הדברים ששמע במכבסה ובחנות המכולת.

אבל כשבאה הבת, לא מצא עוז בנפשו לומר דבר והניח לפניה את מזונה בלא אומר. בשעה שאכלה, ניצב עזריאל באמצע החדר והביט בה, מקווה שהבת תפתח בדברים. את שתיקתה הבין כהאשמה; את שתיקת האב ראתה הבת כנזיפה מפורשת.

קולן של טיפות מים נושרות מן הברז שבמטבח נתן בידי עזריאל עילה להימלט מן החדר כדי לסגור את הברז. את רצונו למנוע בזבוז מים לא תוכל אפילו הבת לפרש כמעשה זדון.

״אני מצטער״, אמר, כששב מן המטבח. באמרו זאת הוקל לו לפתע, והוא שם ידו בכיסו, הוציא את מכתבם של רופאי־הרנטגן ואמר: ״הנה, תראי״.

הבת קראה במכתב, ואחר פשפשה בילקוט שהניחה על הרצפה, והושיטה לאביה מעטפה.

״גם לי יש״, אמרה.

היה זה מכתב תנחומים, כתוב על ידי המחנכת וחתום בידי הילדות שבכיתה. במשפט הסיום נאמר: ״בבניין הארץ תנוּחָמי״.

״יפה מאד״, אמר עזריאל דויטש, והחזיר את המכתב לבתו, אך מיד חזר בו והציע: ״תני לי, ואני אשים את שני המכתבים ביחד, כאן במגירה״.

הוא פתח בתנועה איטית את מגירת השולחן, והחזיק בידו את שני המכתבים רגע קטן באוויר, מניח בידי בתו שהות להיווכח, שהוא אמנם עושה מה שהבטיח לעשות, והניחם במגירה כשהוא דוחף אותם פנימה באיטיות מופגנת. בזכרונה של הבת עלה מעמד דומה, שאירע לפני כשנה בבית הספר, בחג־הפורים, כשבא קוסם, שהניח מטפחות, ביצה ושעון בתוך תיבה, כשהוא עושה מעשיו באותה איטיות טקסית ומתעכב על כל תנועה שלו. לאחר רגע חזר הקוסם ופתח את התיבה, והנה היא ריקה.

חיוך קל שבקלים חלף על שפתיה, והחיוך הזה היה קשור בזכרו של הקוסם, אבל לא רק בו. הילדה שיערה, כי מה שאירע זה עתה בחדר, פירושו שיש עכשיו לשניהם, לאביה ולה, דבר משותף, מוחבא במקום סתר, שרק הם יודעים אותו. ושותף־לסוד איננו מפחיד כל כך.

באותו מעמד ובאותה שעה חש עזריאל דויטש שעייפות גדולה יורדת עליו.

״אני אלך קצת לנוח״, אמר.

ברגע שיצא עזריאל את החדר, נחפזה הבת אל ירכתי השולחן, פתחה את המגירה, וכשנוכחה לדעת שהמכתבים לא נעלמו, והם מונחים יחדיו במקומם, שבה וחייכה לעצמה.

האב שכב על המיטה בחדר האחר והתענג שעה ארוכה על זכר מה שאירע זה עתה בינו לבין בתו. המחשבות שחלפו במוחו היו נעימות, אך חמקניות ומבויישות, והוא נמנע מלתפוס בהן בחזקה ולעכב אותן. עד מהרה נתגבשה כמו־תוכנית בלבו, מעין טקטיקה שיטתית, שבעזרתה יוכל להיות בטוח בדברים הנעימים, שאת מציאותם התחיל מנחש. מעתה ואילך יעמיד את בתו בנסיונות ויקבע לעצמו סימנים.

ואמנם לא אחרו הסימנים לבוא.

למחרת בבוקר העלה קול שיעול מגרונו, עם קומו מן המיטה, והוא שמע כיצד הבת הולכת למטבח ושופתת קומקום על הכירה. ומיד לאחר מכן לחשה מרחוק:

״שאכין לך קפה? אתה קצת מצונן…״

ובאותו יום, אחר הצהריים, בא הסימן השני: גשם ירד בחוץ, והוא עמד לצאת אל אחת ממכונות הרנטגן שבעיר; ואז שמע את קול בתו ממלמל:

״תקח אולי מטריה… הצעיף שלך תלוי במסדרון״.

וכמה ימים לאחר מכן, כששבו יחדיו מחנות המכולת, ועמם מצרכי השבוע הבא, בשני סלים, הושיטה הבת את ידה אל הסל הכבד יותר ואמרה:

״תן לי… אני אקח את זה״.

ליותר מזה לא היה עזריאל צריך. מתוך קלות דעת, שכמותה לא ידע מימיו, הניח לחששות, לפחדים ולבהלות לנשור ולהתמוסס; ואף על פי שלא היה לו שום נסיון קודם, פתח את לבו והכין בו מקום לבִתו.

כבר באותו לילה, כשנרדמה הילדה, ישב עזריאל דויטש אל השולחן והכניס שני שינויים בצוואתו. הוא מחק את הסעיף שבו ציווה את גוויתו למחקר מדעי, ובמקום זה רשם שיקברוהו בקבר רגיל; וזאת, כדי שתוכל הבת לבוא אל קברו, כל עוד בחיים חייתה; ואחר כך, ברבות הימים, יוכלו לטמון את גווייתה בסמוך לאביה.

וכן הוסיף סעיף מיוחד, שבו קבע כי כל הכסף והרכוש יהיו קניינה של הבת, אחר מותו.

באותו לילה קשה היה לו להירדם והוא העביר במוחו כמה דברים שיספר לבתו בימים הבאים, דברים מָרִים אחדים על אביו ועל אירועים שנפלו במשפחתו, בגרמניה. עליה לדעת מה שעבר עליו, ומתוך סיפוריו תבין שאין לה לחשוש פן ינהג בה עזריאל כפי שנהגו החיים בו. הוא יגונן עליה מפני הסכנות האורבות לאדם בשחר נעוריו, והוא יעניק לה – ואפילו לא תרצה בכך תחילה – כל מה שהבין והסיק במהלך חייו שלו. מעתה יהיה לשניהם תפריט אחד, על פי שיטתו. במו עיניה ראתה הבת מה שקרה לאִמה, אשר סרבה לקבל את עצתו. כמו כן יוציא אותה בשנה הבאה מבית־הספר הדתי, ויכניס אותה לבית־ספר חילוני. הילדה תבין יפה, כי הדתיות לא הושיעה את אמה שלה, וכי חייב אדם להישען על הראציונאליות לבדה, אם הוא מבקש לבסס לו מעמד איתן בחיים. כשימות עזריאל דויטש, תהיה הבת חזקה דיה ואיתנה ברוחה, והיא תמצא לה את חתנה ותקים לה בית משלה.

סערת רוחו גברה והלכה באותו לילה, וכשנרדם לבסוף פלשו חלומות עזים לתוך שנתו והיתה לו מריבה קשה עם אביו, והוא צעק מתוך שנתו והתעורר, כשדקירות דקות מנקרות לו בבית־החזה.

למחרת היום, עם שובה מבית־הספר, נועדה הבת לקחת לקח ראשון מפי אביה. האב זכר יפה את התוכנית ששיכלל במשך הלילה, אך לא היה ברור לו במה יפתח. הוא הסתפק איפוא בכך, שבשִבתם לארוחת הצהריים, ביקש מבתו שתספר לו מה למדה באותו היום. היא דיברה בחפץ לב, אך הסיפורים שבפיה היו משעממים אותו, והוא האזין מתוך קוצר רוח, כשהוא מהרהר בדברים שיאמר לה בערבו של אותו יום. הדחיה היתה הכרחית, מפני שלא רצה להסמיך את העניינים החשובים שיש לו לאמרם אל התפלויות שהיתה הילדה מלהגת באוזניו.

אלא שגם בערב, כשכילו את ארוחתם, החליט שיש לנהוג בזהירות, ולעת עתה אמר רק זאת:

״יודעת את מי גר בשכנותנו, במרחק כמה בתים מן הבית שלנו? ובכן, ראש־העיריה של תל־אביב גר בשכנותנו, ואזרחים רבים אינם יודעים זאת״.

״אני יודעת״, אמרה הבת, ״המורה סיפרה לנו״.

מאוכזב במקצת, אך בוטח בעתיד, החליט עזריאל דויטש כי לגבי הפעם הראשונה היה זה מספיק.

 

ג    🔗

ציפיותיו מבתו עלו יפה. לפחות בשנים הראשונות.

אף על פי שהיה איש צנום ונוטה לחולשה גופנית, לא נפל למשכב אף פעם אחת במשך כל שנות נישואיו. היו בו איזה חשדות כלפי אשתו, ומעולם לא היה בטוח שהיא תבין לרוחו; שהרי מעולם לא קיבלה את דעתו ומסבר־פניה העגום הבין שיש לה בלִבה עליו. מן הטעם הזה לא נכנע לחולשת הגוף; אבל עכשיו, שזכה לגלות בבִתו נפש מבינה, שאינה מורדת בו להכעיס, הרגיש שהוא חייב, סוף סוף, להיכנע למחושיו הישנים ולתת עליהם את דעתו, אם הוא חפץ לעמוד לימין הבת ולהכינה אל הצפוי לה, בטרם יפטר מן העולם. מן הטעם הזה נועץ באחד מלקוחותיו הרופאים, ועד מהרה נתברר כי מן הדין לעשות מיד אֶלקטרוקרדיוגרמה. התוצאות לא היו משמחות, וכשנתיים אחרי מות אשתו לקה בהתקף־לב. לא הרופא קבע זאת, אלא עזריאל עצמו.

כשקם ממיטת חוליו גילח את לחייו, בין הפיאות לבין זקן־התיש, ענב עניבה לצווארו ויצא לטיול של בין־ערביים בשדרות רוטשילד, נשען על זרועה של בתו. באותו פרק זמן נשתנו השדרות הרבה ממה שהיו לפני כעשר שנים, כשבא לגור שם. האנשים שהציצו עתה באב ובבתו, מחלונות דירותיהם ומן המרפסות, לא היו אותם רוסים שראו בו בוגד, גם לא אותם פרסים, שראוהו כמתפרץ אל בין שורותיהם; גם לא הגרמנים, שבזו לו על שפנה עורף למסורת. האנשים שלנגד עיניהם טיילו דויטש ובתו לאיטם, היו אנשים נייטראליים, שנתלקטו ובאו לגור בשדרות רוטשילד מפני שהדירות נעשו זולות והרחוב החל מראה סימנים של תשישות וניוון.

עזריאל לא ידע שהוא מהלך עתה, שלוב זרוע עם בתו, בתוך עדה אדישה וסומאית. מבחינתו עמד הזמן מלכת ביום שבא לכאן בפעם הראשונה, ולכן היה סבור שהוא צועד בתהלוכת־נצחון של איש יחיד, ושהכל ערים לכיבוש שכבש, בתוך ביתו ולפי שיטתו. פוסע היה לאיטו, כדי לתת שהות למסתכלים לתת דעתם על כך, ששום אדם זולתו, בכל העיר כולה, אינו מהלך שלוב זרוע עם בת נאמנה ומסורה, הנותנת נפשה על אביה, שאף הוא מצדו מוכן לתת נפשו עליה, אם תהיה השעה צריכה לכך.

פוסעים היו איפוא לאיטם, חולפים על פני ביתו של ראש־העיריה, מבלי שֶיָרִים עזריאל את עיניו, לראות אם ראש־העיר מביט בהם מחלונו. כלל היה נקוט בידיו, כל ימי חייו, שלא להתוודע לרשות. ואף על פי כן, כשחלפו על פני ביתו של ראש־העיר, משך עזריאל קלות בזרועה של בתו, והיא הבינה, מן הסתם. עזריאל ובתו לא היו צריכים למלים, כדי שיבינו זה את זו, וכבר מזמן פסקו לדבר איש באוזני רעותו. בדברים היה עזריאל פונה אל הלקוחות שלו, וכן היה משמיע כמה מלים נחוצות בחנות המכולת ובמכבסה. ואילו הבת היתה מדברת, מן הסתם, אל מוריה ואל חברותיה לבית־הספר, אבל בבית דיברה מעט מאד.

כל מה שאינו משמש מטרה מוגדרת, אינו נחוץ – פירש עזריאל את שתיקתם; אבל מקץ זמן מה, כשהבחין שהבת שותקת, לפעמים, ימים תמימים, היה תמה, ואפילו מבוהל.

באמצע שנות הארבעים שוב לא היה עזריאל דויטש האיש היחיד בתל־אביב שידע לתקן מכונות רנטגן. יתר על כן – רוב מכונות הרנטגן החדשות שהובאו אל בתי הרופאים היו זרות לו לחלוטין, ולא היה מיומן לטפל בהן. לבסוף נותרו לעזריאל רק אותם רופאים זקנים ומועטים, שלא החליפו את מכונותיהם, ולא יכלו למצוא אדם שיטפל בגרוטאותיהם, זולת עזריאל הוותיק.

מעתה נאלץ לעבוד בכל יום מימות השבוע, לא מפני שנתרבתה המלאכה, אלא מפני שנתמעטה, ושוב לא יכול לנהוג גינוני־מלכות בלקוחותיו, ולדחותם לשבוע הבא. הוא החל מקמץ בהוצאות־הבית, הן מפני שפחתו הכנסותיו, ובעיקר מפני שביקש לצבור כסף לצרכיה של הבת, כשתהיה צריכה לכסף, לאחר מותו, לבסס את מעמדה בחיים. שהרי בעוד אביה חי – מה הבת צריכה? רק בריאות ושלווה. לבגדים חדשים אינה צריכה, מפני שהבגדים שירשה מאמה הספיקו לה, תוך שהיא מתאימה אותם לרוח הזמן, בכשרון־כפיים שנחנה בו; וגם מפני שעלמה צריכה לבגדים נאים כשמתחילים לדבר בה נכבדות; ועוד חזון למועד. שהרי היא בסך הכל ילדה קטנה; זה עתה סיימה חוק לימודיה.

לכל ההנחות הללו היתה הבת שותפת מלאה. מעולם לא חלקה על דעת אביה וגם כשצימצם את דמי־הקיצבה לא סר החיוך הקל־שבקלים, שהיה נסוך על פניה; אותו חיוך שעזריאל הכיר בו תחושת אושר שלם ושלוות־הנפש. על כן היה תמה, ואפילו מבוהל, כשהבחין שהבת שותקת רוב שעות היום. אילו ידע שיש לה טרוניה עליו, היה רואה את שתיקתה כמין מחאה; אבל מאחר שהשערה כזאת לא באה בחשבון כלל, נתבהל מעט. אלא שהבהלה היא רגש זמני וחולף, וכל מצב מתמיד גורר אחריו השלמה, ואפילו הבנה; עד מהרה שבה נפשו של עזריאל למנוחתה. תהפוכות ליבם של בני הנעורים טבועות בטבעם של הנעורים עצמם, אמר בלבו ושב אל עיסוקיו.

מכל מקום, פסק מללכת אל קפה הרלינגר, כדי לחסוך בהוצאות; וכדי שלא תיעזב הבת לנפשה ולא תשתעמם, פסק גם מלטבול בים. הוא היה יושב איפוא בבית וקורא בעיתונים ישנים ובז׳ורנאלים, שהיה נוטל מחדרי־ההמתנה של הרופאים, לאחר שנתבלו מעט ויצאו מכלל שימוש. לעומתו היתה הבת יושבת, מתקנת בגד או מיישרת באצבעותיה קפלי השמלה שהיתה לובשת. קפדנית גדולה היתה בתו, וכל מה שהיה בבית, או על הגוף, היה נקי, מסודר וללא דופי.

קשה להעלות על הדעת כמה מהר חולף הזמן, כאשר החיים מתנהלים כסִדרם. רק משפחות שיש בהן סערות־נפש ומהומת־הלב, גורמות לבני המשפחה שיהיו שרויים ברוגז ובשממון, עד שהם קצים בחייהם, לפעמים.

אמנם בריאותו של עזריאל דויטש לא נשתפרה, אלא להפך, חלו בה פרקי זמן של חולי ונפילה למשכב. ודווקא במקרים כאלה היתה הבת כמו מתעוררת לחיים חדשים, טורחת על החולה, וקצב החיים בבית היה מתגבר ובלבו של עזריאל נתגברה תחושת ביטחון בדרכו והיה עוקב בהנאה גלויה אחר כל מעשיה של בתו ויודע בלבו שלא טעה.

הקשיים החלו מתגלים מאוחר יותר.

 

ד    🔗

כל ימיו היה עזריאל דויטש קורא מובהק של עיתונים. הדברים שעליהם כתבו בעיתונים לא עניינו אותו כלל והוא לא נתן עליהם את דעתו. אבל כשהיה נוטל עיתון בידו ומרכיב משקפיו על חוטמו, היה עובר לעולם פנימי משלו, והיה מהרהר בינו לבין עצמו בכל מה שהעסיק את דעתו. וכשהיה מניח את העיתון מידיו, היו ענייניו סדורים במוחו יפה. יחד עם זאת, אין לומר שלא ידע כלל על המתרחש בעולם. אפילו לא רצה בכך, קלוֹט קלט שהיתה מלחמה עולמית בין השנים 1939 ל־1945, וכן ידע יפה, ככל אזרח אחר, שב־1948 נוסדה מדינת ישראל. הוא סיפר זאת לבתו, אף על פי שניכר היה, כי גם מבלי שיספר לה, ידעה על כך.

אבל היו גם דברים מיוחדים בעיתונים, שהעסיקוהו הרבה. כשקרא על איש אמריקני שקם על בני משפחתו בגרזן ורוצץ את ראשיהם של אשתו וחמשת ילדיו, רגז מאד, ושב וקרא את הידיעה על כל פרטיה פעם שניה ושלישית. על מאורע כזה היה מספר לבתו בפרטי פרטים, להראותה את ההבדל שבינם לבין משפחות אחרות. וכשהיה מביא הביתה עיתונים מחדרי־הקבלה של הרופאים, נהג לקרוא באוזני בתו מתוך גוף העיתון, במקום שיספר מן הזכרון.

ביחוד אהב לקרוא באוזני הבת דיווחים מישיבות עיריית תל־אביב, מפני ששמו של השכן, הוא ראש־העיריה, היה מופיע בו הרבה, ועזריאל חש קירבה רבה לעניינים הקשורים באותו אדם.

בדרך כלל היתה דעתו על הפוליטיקאים רעה מאד. הוא היה מפרט באוזני בתו כמה ממעשיהם של הפוליטיקאים המפורסמים ביותר שבעולם, כגון מר היטלר והדוקטור גבלס, והיה מוכיח באותות ובמופתים שהם אנשים מושחתים, המסוגלים לכל תועבה.

״לא כן ראש עיריית תל־אביב״, היה אומר בהתרגשות. ״האיש הזה לעולם לא ירצח ולא יגזול שום אדם, וכל מעשיו לטובת העיר ותושביה״.

הוא הסביר לבתו את הסיבה שבגללה גובה העיריה מסים מן התושבים, ופירט לפניה את צורכי העיר הגדולה – ביוב, תיקון כבישים, בניית גני־ילדים בשכונות העוני ונטיעת גנים ועצי־נוי לאורך הרחובות. הוא סיפר לה, שכל אזרח רשאי לכתוב מכתבים אל ראש־העיר, ולהתלונן בהם על תקלות עירוניות. ״יתרה מזו״, אמר עזריאל לבתו, ״ראש־העיריה כואב את כאבם של הסובלים והלחוצים ובלילות הוא מתהפך על משכבו כדי למצוא פתרונות״.

״אני ראיתי אותו פעם״, אמרה הבת. ״יש לו פנים שמנים״.

״אין בכך כלום״, אמר עזריאל. ״אדם שמן איננו בהכרח אדם רע. ואפילו להיפך: דוקטור גבלס היה איש רזה, והיה איש רע מאד״.

״נכון״, אמרה הבת, ושבה ליישר קיפולי שמלתה.

שבע שנים חלפו למן היום שבו יצא עזריאל עם בתו לטייל, שלוב זרוע, בשדרות רוטשילד, והשָנים הללו עמדו בסימן של מחזוריות קבועה בחיי האב ובתו. כשהיה עזריאל נופל למשכב, היתה הבת מתעוררת לפעילות מוגברת, וכשהיה עזריאל מחלים וקם ממיטתו, אחז בבת רפיון מסויים, ולפעמים היתה שוכבת במיטתה ימים רבים, בלא כל חולי, אלא מחמת עייפות הבאה בעקבותיו של מאמץ. אז היה עזריאל סועד אותה מעט, ככל הנחוץ, והיה מתקין את מזונותיהם ומביא מצרכים מחנות המכולת; ובערבים היה קורא באוזניה מן העיתונים, מאותן ידיעות מיוחדות, שהרעישו את לבו וגם הועילו לחינוכה של הבת.

יום אחד נודע לו מן העיתונים, שראש עיריית תל־אביב נלקח אחר כבוד לשמש שר־הפנים בקבינט הממשלתי.

״הנה״, אמר לבתו, ״את רואה? כל הימים אמרתי לך!״

בו בערב ישב אל השולחן וכתב איגרת־ברכה, ושיגרה ישר אל הממשלה שבירושלים. מקץ כעשרה ימים קיבל מכתב ובו דברי תודה, חתומים בידי ראש לשכתו של השר.

הבת קיבלה את המכתב מידי אביה והחזיקה אותו בין אצבעותיה. לעזריאל נדמה שאין היא קוראה את הכתוב שם, אלא בוהה נכחה.

״מה את אומרת על זה, הה?״ האיץ בה. ״מה את אומרת?״

ולפתע, לאחר כשבע שנים של רגיעה ומיעוט־דיבורים, נתנה הבת עיניה באביה – ואילו עמד עזריאל על כך, יכול היה להיווכח כי בפעם הראשונה הוא רואה את צבע עיניה של בתו, והנה הן כמו לבנות, ומכל מקום נטולות צבע – ודיברה.

״אני רוצה שהוא ימות״, פתחה בשקט. ״אני רוצה שהוא ימות עכשיו… שימות עכשיו, עכשיו״, צרחה פתאום ולא פסקה, ״הוא מוכרח למות לפני שאני אתחתן… הוא עכשיו, עכשיו, עכשיו צריך למות… למה אמא מתה והוא לא מת? למה? למה? למה?״ לרגע נשתתקה והשפילה עיניה, ואז שבה לדבר כמעט בלחישה: ״אמא ואני תפרנו שמיכות, והיה כל כך יפה… היה לנו טוב, תמיד בבית היה טוב… אני לא רוצה עוד, אני לא רוצה, לא רוצה… הוא מוכרח למות עכשיו… תראה בעצמך איך אני… אתה עכשיו צריך ללכת ולהרוג אותו. לֵך. לֵך מהר… לֵך. לֵך… לֵך מפֹּה…״

היא קמה לאיטה ממקום שבתה, בעוד המכתב בין אצבעותיה, וניצבה מלוא קומתה בתוך מסגרת החלון, שמבעדה זרם אורו האחרון של היום אל תוך החדר האפלולי. רגע עמדה בלי נוע ולפתע הרימה את זרועה הימנית ביגיעה רבה. ובהניפה את הזרוע הכחושה, ששרוולה המרוט והשקוף נראה כמו עור נושל מן העצם הדקיקה, דומה היתה לאילן שדוף, שנחש מגיח מצמרתו ומשקיף על סביבותיו. כדי רגע ניצבה קפואה על עמדה, ואחר־כך הניחה למכתב לנשור מבין אצבעותיה וליפול באלכסונים סחרחרים אל הרצפה, כשעיניה מלוות את פיסת הנייר הלבנה. חיוך דקיק עיוות את פיה החיוור, והאב התבונן בה, נבעת ושותק. שעה ארוכה התבונן בה, איננו מסיר את עיניו מדמותה הדקה, הארוכה להדהים. הוא לא שיער שהיא גבוהה כל כך, וגם לא יכול היה לדעת, מפני שאף פעם לא האריך להתבונן בה. עתה הבחין, שאין היא לובשת לגופה דבר זולת שמלה ישנה, לבנה, של אמה; ואף על פי שהימים היו ימי חורף, לא נראה שהיא סובלת מן הקור, שום אבר שבגופה לא רעד ולא נע. והרי היתה רזה כל כך, צלעותיה בולטות ובטנה שקועה והחזה שטוח וצר. כשהרים עזריאל את עיניו מן המראֶה שנגלה עליו מבעד לשמלה השקופה, מעז סוף סוף – אולי מתוך פחד פתאום – לבחון את פניה, נוכח לדעת שהיא מוסיפה לחייך, וסנטרה הדק והאדום מצמיח – מכבר, כנראה, – שערות־זקן אחדות, דלילות, מסולסלות ולבנות; שער־שיבה.

 

ה    🔗

שוב נקפו שבע שנים. עשן האוטובוסים, שנתרבו מאד בשדרות רוטשילד, חָרַך והמית את השיחים שבשולי השדרות והעיריה עקרה אותם והותירה רק את העצים. על אדמת החומר האדומה נשפך חול־כורכר צהוב ונהדק הדק היטב על ידי מכבש־יד. פה ושם התקינו פועלי העיריה ארגזי חול־ים לבן, כדי שיוכלו הילדים לשחק בהם. אבל בשדרות רוטשילד לא היו ילדים. על הספסלים, שהעיריה לא העזה לעקרם, כדי שלא לעורר עליה את חמת העיתונות, היו יושבים לפעמים אנשים זקנים, אך לרוב שכנו עליהם משוגעים, שרבצו על הספסלים כל שעות היממה, ובסמוך להם עשו את צרכיהם.

בתוך דירתו היה עזריאל דויטש קורא בעיתונים, בשבתו ליד החלון, כשבחדר הסמוך שוכבת הבת במיטתה. העיתונים מלאו בימים ההם סיפורים עצובים וקשים על גורלו של ראש־העיריה לשעבר. לעת זקנתו, כשתש כוחו, פנו לו אנשי המפלגה שלו עורף, כמנהג הפוליטיקאים. עזריאל קרא בעיתונים, שחבריו־לשעבר של ראש־העיריה לא טרחו לענות על מכתביו. פעם אחת אפילו טרקו לו את הטלפון בפניו. למקרא הידיעה הזאת הסיר עזריאל את משקפיו מעל חוטמו ובכה שעה ארוכה, מתייפח ביבבות קצרות. בשנים האחרונות קרה לו כדבר הזה לעיתים קרובות, ומאחר שלא יכול להשיח את צערו באוזני בתו, היה מדבר אל אשתו, מפני שאשתו מעולם לא התריסה בדברים נגדו, והוא לא היה מתיירא מפניה. להפך, הוא השלים עמה וסלח לה מכבר.

יחד עם זאת היה מצפה לאות כל שהוא, אות שעל פיו ידע כי הגיעה השעה, שבה יתפייס גם עם בתו. ואמנם לא אחר האות הזה לבוא. בסתיו, בחודש ספטמבר, מת ראש־העיריה, שבע־רוגז ואכזבות. עזריאל לא היה תמה על כך. אדם שהיה מוקף אנשים כהיטלר וגבלס – אין לו לצפות לסוף טוב מזה. ומצד שני, נסגר המעגל וגם רצונה של הבת נתקיים, ועכשיו הוא יכול לבשר לה – אם כי מצדו היה מצר על כך מאד – שהאיש מת.

עזריאל דויטש פתח איפוא בהכנות.

הוא העמיד על הכיריים החשמליים סיר קטן ובו קצת מים, ובתוך הסיר הניח בזהירות מזרק של זכוכית ומחט. על מדף השיש במטבח היו מונחים, זה בצד זה, אביק של זכוכית ובו הסם להזרקה, וכן קופסה של גלולות שהועיד לעצמו. את הבת לא היה יכול להכריח לבלוע דבר, מפני שימים רבים מאד כמעט שלא בא דבר אל פיה.

כשרתחו המים, ועזריאל היה בטוח שפעולת הסטריליזאציה שלמה, הוציא את המזרק בעזרת פינצֶטה והניחו על מטלית של כותנה, ואחר כך הוציא את המחט באותה פינצֶטה ותחב אותה בתוך המזרק. לבסוף שבר את זרבובית האביק ושאב בזהירות את מלוא־המנה. ביד אחת החזיק במזרק וביד שניה נטל צמר גפן טבול בכוהל.

הוא בא אל החדר שבו היתה הבת שוכבת במיטתה, גחן עליה, ובמרפקו הדף את שרוול כתונת־הלילה שלה, עד שנחשף סובך הזרוע שבו הווריד מצוי.

הבת העבירה עיניה מן התקרה לעבר אביה והוא אמר לה: ״ראש העיריה מת… היום״.

אחר כך שיפשף את מקום הווריד בכוהל ונשתהה מעט. רוצה היה לומר עוד משהו ולא מצא מלים. הדבר שקימץ בו כל הימים – המלים – שאגר כביכול ואסף ליום שבו יהיה זקוק לו ביותר, בגד בו עתה, דווקא בשעה שאפשר היה לתקן בהן, אולי, איזה תיקון. וגם על כך נאלץ איפוא לוותר, והוא ויתר.

אחר כך שב למטבח, חפן בכף ידו השמאלית ערימת גלולות, נטל כוס מים בימינו, פתח את פיו ושירבב צווארו אחורנית.

לפתע נזכר ששכח פרט מן התכנית. הוא נתקף בהלה, אץ אל ארון הבגדים, הוציא את זוג פמוטי־השבת של אשתו, מצא את הנרות והעלה בהם אור, הציבם למרגלות המיטה, ואז כיסה את פני בתו בסדין ונחפז לשכב לצדה, על המיטה הזוגית.

אף על פי כן הוסיפה להטריד אותו המחשבה, שבכל זאת שכח משהו. ומתוך מועקה עצם את עיניו, וחיכה.

תל־אביב 1978 – ירנטון 1979