רקע
בנימין תמוז
מעשה בחבית של זיתים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

רק בבית החולים, כשנתפכח מיינו ודעתו נצטללה עליו מן הרטיות הקרות שהניחו על פניו, הודה עבדוּ לפני אשתו ואמר ברוח נמוכה: ״האנשים אמרו לי, אבל אני לא שמעתי״.

ודאי שהאנשים אמרו לו. וקלמן שפירא אפילו החזיק בחגורתו האדומה של עבדוּ וביקש להניאו ממעשה שטות; אבל עבדו התעקש.

״החמור לא יסחוב שתי חביות מלאות״, אמרו האנשים.

״יימח שמו החמור״, זרק עבדו לעברם. ״הזיתים האלה יש לי עליהם רווח לירה וחצי. אני משוגע לשלם פעמיים הובלה? איפה ילך כל הרווח שלי?״

ואמנם היה גרעין של טעם בדבריו. זיתים אלה לא היו מן המשובחים. ואם לדבר גלויות, היו אלה זיתים שאינם ראויים למאכל אדם. מישהו מן המעברה נזדרז ומסק מן ההפקר, לפני רדת הגשמים, וכבש זיתים בבהלה ובלא דעת ועשה מהם שתי חביות של גללים יבשים. אבל בימינו כל דבר שנראה כמאכל, בני אדם קונים ואוכלים. ולא רק מפני פגעי הזמן, אלא גם מפני שנתמעטו האנשים שזוכרים טעם זיתים של ימים שחלפו. בימינו נתרבו בארץ אנשים שאינם מבדילים בין אראק זאחלה לבין מי רגלים שיוצקים להם בבקבוקים מפוגלים. כל שכן בזיתים.

עבדו עצמו ידע מה הוא קונה, אלא לפני שסיים והשליש כסף במעברה הלך אל חיים זוסמן, בעל הפנסיון, והביא לפניו חופן זיתים ואמר לו: ״מאלה אתה קונה שתי חביות?״

הביט בהם חיים זוסמן ואפילו לא טרח לפצחם בין שיניו: ״בכמה?״

״בכמה שתגיד״, אמר עבדו.

״שלושים בעד קילו״.

״תתן ארבעים?״

״קח שלושים וחמש ואל תדבר אף מלה. חבל על הזמן שלך״.

מכאן ואילך פרשה שתחילתה בחטא-מסיקה-שלפני-זמנה וסופה, כפי שרמזתי, בבית החולים.

החמר לא רצה בפחות מלירה ואפילו תהרגנו. ״קילו שעורים לחמור״, טוען החמר, ״עולה היום בזהב. או אולי אתה רוצה שאגנוב?״

״מה איכפת לי שתגנוב ותשבור הראש שלך״, צעק עבדו. אבל לא הועיל כלום ולקח חמור בלירה. חבית ראשונה נתיישבה יפה על האוכף ואילו השניה, חציה תלויה באויר וחציה רוכבת על עכוזו של החמור וציר הזיתים נוטף אל מתחת לזנבו. והאנשים, כאמור, הזהירו שלא יקח שתי חביות.

מתחילה הלך הכל למישרין. ציר הזיתים קריר היה והיום יום חם; נהנה החמור מן הלחלוחית המטפטפת אל בין כרעיו ומשך בשמחה. עד שהגיעו מול חנותו של פאפנידו, ושם בעט החמור בעיטה ראשונה. עכשיו ברור לכל מדוע בעט, שכן נתחלפה הלחלוחית הקרירה של הציר בצריבותו של הפלפל שבזיתים; ומי שמכיר את החמורים יודע שהפלפל איננו יפה לאחוריהם.

בעיטה שניה בעט החמור אצל מדרגות השוק הערבי, וכן הוציא נפיחה וצרף לה מין שהוק מבשר רעות. החמר עשה עצמו כלא יודע, מפני שלא רצה להפסיד שכר הובלה ועבדו שתק מפני שלא רצה לשלם שכר שתי הובלות. וכשהתחילו עולים בדרך המרוצפת המובילה לרחובו של חיים זוסמן מעד החמור וכרע תחתיו. החבית שעל האוכף נזדעזעה אבל לא נשמטה ואילו החבית שעל העכוז החליקה מלוא קומתה ונהפכה על פניה. מה שקרה לזיתים יבין כל אדם, ואפילו לא טעם זית מימיו: מהם נשפכו על המרצפות בערימה עומדת וקיימת ומהם נתגלגלו אל התעלה והחלו נשטפים עם מימיה ויורדים והולכים בדרך שבה עלו ובאו.

לא בבת אחת הגיע עבדו לכלל זעם ויאוש. מתחילה חבק מתניו ונתן בזיתים מבט של התגרות, כאומר: אדרבא, נראה עד היכן חוצפתכם מגעת; אחר כך הביט בהם כאילו בסיפוק: וכי מה אפשר היה לצפות מטנופת שכמותכם. ורק אחר כך נתן עיניו במחמר. אבל לפני שאגלה מה אמר למחמר (ואולי מוטב שלא אגלה זאת ברבים, מפני עידון-הנימוסים שהסופר חייב בהם) צריך שתדעו מה צורה יש לפניו של עבדו. איש זה איננו צפתי והגיע לכאן רק לפני כשלושים שנים ומשהו. מפני כן אין יודעים מנין באו לו הצלקות שבפניו. ומי שאין לו עיניים לראות דקויות של דברים יכול להיות סבור שזוהי צלקת אחת גדולה, שלא הותירה בפניו של עבדו אלא בדל נחיר שמאל. אבל אני רואה בעליל שלא זו בלבד שאין כאן צלקת אחת ויחידה, אלא שהצלקות הרבות גילן שונה זה מזה ואינן תוצאת חוויה אחת אלא פרי רציפותן של התרחשויות שונות בזמן, וכנראה גם במקום; שכן ידוע לי כי עבדו עלה לצפת בהיותו כבן שמונה עשרה, ובין צפת לירושלים שהה ביפו ובטבריה וחזקה על אדם כמותו שאיננו מתנכר למהותו ולתכונות לבבו, אפילו הוא גולה ממקומו.

ומי שמבקש הוכחה לאמיתות ההנחות שלי, חבל שלא היה נוכח באותו מעמד של השתפכות הזיתים, שכן אפשר היה לראות בעין כיצד כל צלקת וצלקת מגיבה על הענין לפי דרכה. יש מצלקותיו שהיו תפורות ומאוחות מעשה-רופא, ויש שנתרפאו בחסד דמו הבריא של עבדו. יש שנסתאבו בשעתן מצואת זבובים ונתרחב שטחן יותר מכפי שקבעו המכות והשריטות שנשרט עבדוּ בעלילותיו. תחילה רטטה צלקת נחיר-ימין, אחר קרצה עין שמאל ורק לאחר מכן נתרעדו לחי שמאל ולחי ימין וזו האחרונה נתלהטה ביחוד והפכה ארגמן בתוך שחור פניו, שאפילו הצלקות לא המעיטו משזפונן השחור. ובהגיע תור צלקת הסנטר להשמיע דעתה, נצטרף אליה פיו של עבדו ופלט מה שפלט ועדיין אין לבי נכון ואמיץ דיו להעלות את הדברים על הכתב.

ובינתיים נתגלה שאפילו זיתים שנמסקו קודם הגשם הראשון יש בהם שמנונית, מפני שאבני המרצפת נעשו נוצצות ובעלי נשמה פיוטית ודאי שהיו רואים לפניהם אזמרגדין וספירים, לשם ואקדח, שבו ואחלמה, פטדה ושאר עניינים מן החושן ומן ההפטרה.

ואמנם נמצאו כמה בעלי נשמה יתירה, שעתותיהם בידם, ונתלקטו ובאו, מי ממסעדתו של בֶרקוֹ, ומי ממחסן חמרי-הבנין של אלפנדרי, סבלים, חנוונים, משחקי-בקוביה וגם תלמידי-חכמים שהיו מהלכים אותה שעה מן המניין האחרון של ישיבת מרגארעטען אל השוק, לעבר חנותו של זיסל שווארץ, ששם הם מתלקטים לשיח שיחת חכמים.

כפף האברך זינדעל קומתו וטבל אצבע בשמנונית הציר וזקפה כלפי ר׳ שמאי אלברבוים ואמר מתוך זחיחות הדעת: ״ארץ גפן ותאנה, תירוש ויצהר, הה?״

שמע עבדוּ ונזדעזע: ״אני הדם שלי הולך בזיתים האלו ואתה צוחק לך מן התורה. תתבייש לך, אפילו שאתה תלמיד חכם, אתה לא שווה את התורה שלמדת״.

נבעת האברך זינדעל ושתק, אבל ר׳ שמאי אלברבוים השמיע דברי פיוס ואמר: ״עבדו, עבדו, איך זה שאתה לא מבדיל בין עניינים הגשמיים לענייני דשמיא, והרי אתה יהודי ולא גוי, עבדו״.

״הלוואי אולי שהייתי גוי ולא הייתי בצרה הזו״, זעק עבדו מלבו.

נבהלו ר׳ שמאי והאברך זינדעל, כפפו קומתם ונחפזו במעלה המדרגות, כבורחים מן הדליקה.

ועדיין העם מתלבט ובא מעברים וסבל אחד, שאיננו מאנשי המחמר שלנו, אלא מבעלי פלוגתא שלו בחבורת הסבלים, גיחך ואמר: ״על נבלה כזו של חמור, אין פלא שהזיתים נשפכים לעזאזל. צריך לדעת עם איזה סבלים לעבוד״.

וכאן הגיעו כמה מן האנשים שהיו במעברה בשעת ההטענה, ונשאו קול מתנצחים ואמרו לעבדו: ״אהה, אמרנו לך…״

וברקו בעל המסעדה נטל זית אחד מן השלולית ופצחו בין שניו הצהובות, מצמץ בשפתיו ומשך ואמר: ״זיתים כאלו נותנים לאנשים לאכול, זיתים כאלו? למי אתה מוכר את זה, למי?״

ואחד מעובדי המחסן של אלפנדרי הוציא מטפחתו וצרר לתוכה כמה וכמה חפנים של זיתים ונסתלק בחשאי.

אותה שעה כרע עבדו לארץ, ומי שאינו מכיר אותו יכול לחשוב שתחת נטל כאבו כרע האיש, אבל באמת כרע כדי להתחיל באיסוף הזיתים ובהחזרתם לחבית. ראו הנאספים שיש לשים קץ לדיבורים ולהתחיל במעשים ונחלצו לעזרתו. החלו טוענים חפנים חפנים ושופכים לחבית, ומי שעבר אותה שעה על פני הסוללה שבכביש העליון ראה מחזה משונה ותמוה, כיצד מניין אנשים מגודלים גוחן אל מרצפת הרחוב ומלקט נצנוצי-יהלומים בתוך ים של זוהר שמנוני ומבהיק. החלו אנשים מנתרים מן הסוללה וקופצים ובאים למקום האוצר וגם כשעמדו על טעותם לא זזו משם ועמדו כחומה בצורה על המלקטים. הציץ עבדו מבין צלקותיו על הפרצופים המגחכים ונתן עליהם בקולו: ״מה יש פה, חתונה?״

ולא מש העם ממקומו. חזר עבדו וצעק: ״מה יש פה, חופה וקידושין? תלכו לעזאזל…״

ענה קול ואמר: ״חופה וקידושין אין, אבל הבדחן יש…״

קפץ עבדו על רגליו וזעק: ״ימח שמה כל-אל-צפת וימח שמו היום שאני באתי לפה מירושלים״.

אמר ברקו: ״מה שייך צפת לעניין הזה, מה?״

״בטח שייך ושייך-וחצי״, זעק עבדו בחמת-זעם, ״שאם אני בירושלים, איפה יקרה לי המקרה הזה? שמה הרחובות ישרים וחלקים, ושמה אין הביוב הזה, שכל הזיתים שלי נפלו בתוכו… למה העיריה המלעונה-בנת-אל-מלעונה עשתה את הביוב הזה? בשביל שילכו הזיתים בתוך הח׳רה? איפה יש לך ביוב בירושלים?״

״הביוב דווקא טוב, הביוב,״ אמר ברקו, ״זה טוב לבריאות, נגד הזבובים״.

״זה טוב בשבילכם, הצפתיים״, נפנף עבדו בידו והצביע על הנאספים, ״שכל היום אתם רק ממלאים את הביוב, אוכלים וממלאים. אבל בירושלים הרחוב נקי ואפילו לא תמצא זבוב, ואפילו אם תמלא את הבית שלי זהב, מאיפה אביא לך זבוב בירושלים?״

״אני לא הייתי בירושלים״, אמר ברקו, ״אבל דבר אחד אני אגיד, שבחוץ-לארץ בכל מקום יש ביוב, ולא חיים כמו פראים בתוך הלכלוך״.

״אז תלך לחוץ-לארץ״, הציע עבדו בלשון חלקות. ״תלך, נו כבר תלך. למה באת לפה? מישהו אולי ביקש אותך שתבוא?״

״מה יש, אני לא יהודי, אני?״ נעלב ברקו. ״רק בשבילך ארץ ישראל?״

״בטח רק בשבילי!״ נתלהב עבדו. ״איפה אתה היית בזמן המלחמה? ואיפה היו כל אלה כמוך? רק באתם אצלנו כאשר אנחנו כבר עשינו לכם מדינה מוכנה עם ביוב ועם כל דבר״.

נפנף ברקו בזרועותיו דרך יאוש ונסוג אל מסעדתו. ועבדו ומתי-מעט מבין הנלבבים חזרו לחפון זיתים ולמלא החבית.

מקץ שעתיים ויותר חזרה החבית ונתמלאה כדי שלושת רבעיה. ועדיין נמצאו זיתים טמונים בתעלה, אלא שנסתפגו מריחה עד שחששו הבריות להטביל ידיהם באותו מקום, וגם עבדו חשש פן ירגיש חיים זוסמן בריח ויסרב לקנות. שלח את המחמר עם החבית המלאה, והוא עצמו נשאר לשמור על השניה. הבריות נתפזרו מעליו ושמש הצהרים היתה מכה בפניו וצלקותיו נוצצות כמרצפת זו שלרגליו. וכשחזר החמר הטעינו מה שנותר ובאו לפני חיים זוסמן.

״למה החבית השניה חצי ריקה?״ תמה חיים זוסמן ושאל.

״זהו מה שיש״, אמר עבדו, ״ואתה לא תשלם יותר ממה שיש. תביא המשקל ונראה כמה״.

״אבל אמרת לי שתי חביות מלאות״, התעקש חיים זוסמן.

״מה שאמרתי אמרתי ואתה מה אכפת לך? אתה משלם בעד מה שיש״.

״אולי קרה משהו לזיתים בדרך?״ התמם זוסמן. הביט עבדו במחמר והבין מה שלפניו. הוציא לירה מכיסו, זרקה למחמר ואמר לו: ״עכשיו אתה תלך, אבן-כאלב, ואחר כך אני אראה אותך״. ולחיים זוסמן אמר: ״זהו מה שיש לפניך ואם אתה כבר יודע אז למה אתה שואל. תשקול ותתן הכסף ונלך הביתה. חבל על הזמן שלך״.

״כמה אמרנו הקילו?״ שאל חיים זוסמן.

״אתה כבר שכחת?״ נבהל עבדו. ״אתה חושב לסדר אותי אחרי מה שהפסדתי בדרך?״

״אתה רוצה שלושים וחמש בעד זיתים מן התעלה?״ התקצף זוסמן.

״מה יש? אתה לא תתן אותם לאורחים שלך בפנסיון?״ רגז עבדו. ״אולי אתה תגיד לי שאתה תזרוק אותם בזבל?״

״לא אכפת לך מה שאני עושה עם הזיתים״, נזף בו חיים זוסמן. ״אבל יותר מעשרים ושמונה אני לא משלם״. הבין עבדו עד היכן הדברים מגיעים, ישב על סף הבית, ניגב את הזיעה בכובעו ושתק שעה קלה. אחר נאנח ואמר: ״נו, תשקול ונגמור. קילל אותי אלהים היום, אז שיהיה כך ואל תדבר יותר. די, תשתוק״.

כשחזר עבדו לביתו בצהרים ודפק על שער החצר כמעט ששבר את המנעול וכשפתחה לו אשתו קידם פניה בלא שלום אלא בצעקה: ״יאללה, תתני האוכל״.

שתקה האשה והבינה שלא עלה מסחרו יפה. הביאה לפניו תבשיל ירקות, לחם, עראק וזיתים.

״תקחי את הזיתים מפה!״ נבהל עבדו. ״אני לא רוצה לראות אותם״.

״למה?״ התפלאה האשה, ״אלו זיתים טובים שאתה תמיד אוכל בבית״.

״תקחי אותם, אמרתי לך, ולא נשמע דיבורים. אף פעם אני לא רוצה לראות זיתים בעינים שלי״.

משכה אשתו את פנכת הזיתים מלפניו והטילה אותה לזוית הבית.

״תזרקי אותם, תזרקי החוצה לכלבים, שילכו לביוב״, רטן עבדו וטבל פתו בתבשיל הירקות. ומשטבל נשתתק.

אחרי שכילה ארוחתו פרש לו מזרן בפינה קרירה ונרדם. רק לפנות ערב פקח עיניו, התרומם על משכבו והביט, מַשמים, בחלל החדר. ניער כיסיו ומנה פרוטותיו, הניח ניירות לחוד ומטבעות לחוד ויצא מן הבית.

בחנות היין ישבו כחצי תריסר אנשים כשנכנס עבדו וביקש כוס עראק. הסב עבדו אל שולחן לעצמו והטיל אגרוף ימינו על דף השיש. בשמאלו הריק כוסית אחר כוסית ובימינו תופף על השולחן. מתחילה תופף בכבדות ובעצלתים, אחר פרט באצבעותיו, כמו לקול מנגינה, ולבסוף הטיח אגרופו בשולחן והשמיע דיבורים גוברים והולכים: ״יימח שמה העיריה וימח שמו של מי שהביא את הזיתים וימח שמו של מי שקנה אותם וימח שמו בן ימח שמו של חיים זוסמן והלוואי שיבואו הזיתים בבטן של האורחים שלו ויעשו שמה שריפה של אש, וימח שמו של כל אחד… מי יגיד לי תשתוק?״

ועבדו זקף ראשו בגאון, צלקותיו בוערות באדום ובשחור, ועיניו מתגרות בסובבים אותו: ״יש כאן מישהו שרוצה יגיד לי אשתוק?״

הביטו בו האנשים וחזרו וניפנו, מי לשש-בש ומי לכוסו ומי לקלפיו.

״מי הוא הבן-אדם שיגיד לי אשתוק?״ נשא עבדו קולו ביתר שאת. ״יש פה אחד כזה, ממזר בן ממזר, אחו-אֶל-מניוקה?״

נענה אחד גברתן, שאינו חושש מפני שום איש, ואמר לעבדו דרך ידידות: ״מה יש לך היום, יא-עבדו? יש איזה דבר שלא בסדר?״

נפנה אליו עבדוּ בשמחה וענה: ״תראה, יא-אחי, איך שסדרו אותי היום עם הזיתים… קניתי בעשרים ושמונה ושלמתי לירה לחמור והתהפכה לי החבית ומכרתי בעשרים ושמונה ואיפה הרווח שלי, ואיפה הלחם שלי?״

שמעו הנוכחים והבינו שאין כאן דבר של חידוש, אלא מעשה שבכל יום, וסטו מעליו וחזרו להתעסקותם.

״לא אכפת לכם מהזיתים שלי?״ בכה עמדו לפניהם, ״אני לא יהודי?״

היה שם שולחן של אשכנזים ופתח אחד מהם, שוטר שחטמו זקוף, ואמר: ״יש בדיחה טובה על זיתים ותימנים״.

סיפר את הבדיחה: פעם אחת אז נכנס איזה תימני רזה ושחור לתוך מכולת של רומני אחד. אז התימני אמר: ״תן לי ביסים… אני רוצה לקנות ביסים אצלך״. אז הרומני לא הבין מה זה ביסים ואמר לו: ״מה אתה רוצה?״ אז התימני אמר ואמר ואמר והרומני לא הבין. אז התימני הלך אחרי השולחן, הוריד את המכנסיים והראה לו את מה שהוא רוצה לקנות… אז תיכף הרומני הבין והלך ונתן לו מאה גרם זיתים ירוקים.

פרצו הכל בצחוק גדול, אבל עבדו לא שמע ולא צחק; וכששכך הצחוק פנה אל אותו גברתן ושאל: ״למה הם צוחקים, אלה הממזרים? אולי הם צוחקים עלי?״

״לא עליך, חביבי״, אמר לו הגברתן, ״רק על התימנים״.

״על התימנים?״ תמה עבדו, ״ואולי הם צוחקים על המזרחיים בכלל? גם כן בבוקר הם צחקו עלינו ואמרו לי בחוץ לארץ יש להם ביוב ואנחנו מלוכלכים, אין לנו ביוב״.

איש לא ענה לו. קם עבדו ממקומו, ניגש לשוטר ושאל במפגיע: ״תגיד האמת, אתה עשית צחוק מהמזרחיים?״

״ואם כן, אז מה?״ ענה השוטר וקם אף הוא ממקומו.

נתבהל עבדו, תפס בקבוק מן השולחן והטיחו בפניו של השוטר. תפס השוטר שרפרף והטיחו בצלקותיו של עבדו והיו שניהם זבים דם מאפם ומפיהם.

קמה מהומה, אלו החזיקו בעבדו ואלו בשוטר. עד שנכנסו אנשים מן החוץ והבהילו משטרה.

והסוף כבר ידוע. בבית החולים, עטוף רטיות ותחבושות רטובות, שכב עבדו והודה בפני אשתו ואמר:

״האנשים אמרו לי, אבל אני לא שמעתי. אמרו לי, שהחמור הנבלה ההוא לא יסחוב שתי חביות״.

המלצות קוראים
תגיות