הכרותי הקלושה עם נסים אלוני מתחילה מ“אכזר מכל המלך”. כתבתי אז בקורת תיאטרלית ביומון “הבוקר” ובמחזה זה גליתי פתאום בתיאטרון הישראלי תופעה חדשה לגמרי. מחזה תנכ“י כביכול שאיננו חנוט כ”עתליה" של רסין ואיינו משיחי כ“ירמיהו” ואינו בדווי כמו “יעקב ורחל” ב“אהל” ואינו ארץ ישראלי תמים כמו “מיכל בת שאול” לאשמן אלא חתיכת בשר ודם. מה שהוא חי מן הטבע. אחר כך החלו החלומות הישראליים בהקיץ “דודה ליזה” "הליצנים ביפו, וכו'. איש שדבריו הם פלח של חיים פיוטי-פרוזאי מכוון.

אחר כך בא המחזה “הכלה וציד הפרפרים”, ששבה את לבי לגמרי. הרגשתי יחד עמו שבארץ הזאת אפשר להיות פרפר בן יומו ולחוות חווית חיים מלאה של רגע כנצח.

למזלו או למזלו הייתי אז אחד משופטי הפרס לתיאטרון על שם אינה גובינסקה וברץ. האחרים היו שחקני הבימה אהרון מסקין וקוטאי. לא היה קשה להחליט להעניק את הפרס לנסים אלוני ולפרפריו וצידיו. גילה אלמגור ויוסי בנאי רק הוסיפו להנאה. ואז פגשתי את נסים עומד בתור בבנק דיסקונט, מכניס לחסכונותיו את פרוטותיו.

הוא ראני וקרא לעומתי: “זה לא מהכסף של הפרס”.

כמובן שלא.

ואחר כך נהניתי מרחוק מההומור הגששי שלו. אומרים שיצר פולקלור ישראלי שיצר סוג הומור ישראלי חדש. שהמציא בטויים חדשים של הומור ישראלי. אבל בשבילי הוא קודם כל הכאב הגדול של חווית החיים הישראלית על כל נסיבותיה. נסיכיה המדומים, ליצניה מבוסמיה, קרקסניה שאינם קרקסנים משום שאין להם קרקס של ממש אלא בדמיון בלבד. כשהוא פותח דלת ליפו היא נפתחת אמנם לשם ולא לשם. שם ולמדומה של שם. כשהוא פותח דלת לאיזו מושבה צפונית מדומה או לא מדומה, הלומת סוד או הלומת מארה היא אמנם נפתחת לשם. לא בדרך השגורה בכביש שלי הזרוע פרסות של שנות העשרים בין זכרון יעקב לשפיה, אלא למושבה שחלמוה אנשים הוזים טרופי הגיון במקצת. אותו עולם הזוי שב“כנרת” של אלתרמן. אך בהמשך לעולמות יותר מגוונים.

מעטים הם המחברים, המחזאים, המשוררים והסופרים, שקלטו הזיות טרוף כגון אלה מבלי לגלוש לנטורליזם בוטה. הראשונים כמו נסים אלוני ניסו לבנות כאן חזית שניה מרחפת לאו דווקא מציאותית. אחרים פשוט שקעו ביוון המדמנה. לא נסים אלוני. כי מאז ספרו “הינשוף” ספר רשמי ילדותו מהלך הילד נסים בארץ הזאת בעולם הכשוף ואינו מוציא מכובעו סרטים, שנצים ושעונים אלא צפרים ויונים ובועות סבון בלבד.

תיאטרונו של נסים אלוני נדחה מעט הצדה. רק עתה הוא מכנס את כתביו שלא רשם על גבי הניר אלא הטילם במישרין לפיות שחקניו. העבודה בשטח החזרה והבמה, לא הניבה הרבה גליונות בדפוס. היא הוקלטה היא הוסרטה בסרט אבל דווקא הדפוס לא שבע הרבה נחת מנסים. קמעה קמעה. כאילו ובבחינת מבלי לשמוע תחילה את הנאמר אינו רשאי להעלותו על הכתב.

אולי אפשר לכנות זאת פחד הכתיבה של הסופר כמו שאמר: “אני מפחד שלא אוכל לכתוב עוד משהו.” הוא יוכל.