לוגו
אליעז רפאל
מיקום ביצירה:
0%
שושנה שרירא
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

הוא החושני שבכולם. פגישה עמו תמיד מלוהטה. ישבנו פעם באספת עם ספרותית באולם קולנוע מוגרבי לפני שנים. ישיבה לצדו לגבי אשה כמוה כחומת אש. לא היה מקפיד בהשארות בתחומו הוא. ופניו עליזות. צוחקות. ומעין דיבור ילדותי במקצת מתמוגג ושובב. ילד מגודל ושובב. ילד שמן וגדול, ונערות משונה בזקנותו.

לאחר מותה הטרגי של אשתו בחיפה עקר לתל-אביב ונישא בשנית והתגורר בקרבתי בדירה שרכש על ידי שאר בשרי. פגשתיו מהלך ברחוב, מתון, מבויש כל שהוא אבל עדיין ברק עליז בעיניו. ומיד משיח במסעו לספרד. בספרדית. בתרגומיו. ולפתע מעביר ידיו על פניו כמבקש להסיר איזו שומה שאינה נראית כלל לעין ורק הוא חש בה בידו הרגישה ואומר:

“בעצם, האדם תמיד מבקש בידו להחליק משהו. להחליק את המחוספס את המורסה את השומה, כל בליטה, כל פצע, כל גבשושית. תמיד הוא מחטט בידו לישר, לעשות משטח קו וחלק ותמיד מוצא אותה את הגבשושית את התלולית את החבורה הקטנה את הפצעון, את הדם הקרוש והמחוספס, את המתבלט מפניו. והוא משפשף, מחטט, בורר כל שיש בפניו ובגופו ומבקש שיהיה חלק למשעי, מבהיק למשעי ללא חבורה כל שהיא”.

והתבונן בי כמי שגילה תגלית פשוטה ונוראה כאחד. עצבנותו של האדם כלפי עצמו, כלפי חבורותיו ושומותיו. רגישותו של האדם כלפי חלקת עצמו שתהיה שטוחה וחלקה למשעי.

לא רק האשה. גם האיש. המחפש כל בליטה יוצאת דופן בעצמו ובגופו. כיוון שהבנתי את דבריו לא אמרתי מאומה. הוא כבר היה אז מוכה, רגיש, ורק שיריו נשארו לו לפליטה.

הוא כבר החזיק אז מקל בידו ולראשו כומתה שחורה משולשת מתנשאה מעט. אך קומתו הרמה והמלאה כל שהוא, פניו המעובים יותר והמלאים, עדיין היו דמות מאוששת ובה החיים והעולם הזה. עדיין הפציע חיוך שובב בפניו. עדיין היה ילד במהותו. אבל ילד מוכה שזה לא מכבר הלקוהו החיים מלקות עזות.

פעם היה איש המזרח היחיד בחבורת שלונסקי אלתרמן ואחרים ונהנה הנאה יתרה ממעמד זה. הוא שחק את תפקיד הלטיני הלוהט בתאווה רבה. ואולי לא שחק כלל. הוא היה לטיני המלוהט בחבורה.