רקע
שושנה שרירא
אהרן אמיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

שמעתי עליו בתחילה כעל אהרון ליפץ שאביו היה ידידו של אבי עוד מן הגולה. איש נאה אביו, גבה קומה ונאה ואציל למראה. בעוד אשר בנו היה בעל חזות מזרחית ומבטא מזרחי מעושה מלאכותי ויבש, מרוב מאמץ לזיקה גרונית בגרונו האשכנזי של המתמזרח הזה.

פעם שלחתי לו מאמר על הפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל ועל משנתו וקבלתיו בחזרה ממערכת “קשת” בהערה שהוא דידקטי מדי. מלה כמעט גסה באותם הימים. דידקטי.

פעם פגשתיו במוזיאון תל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין והודיתי לו על המאמר האוהד אשר הופיע ב“קשת” על אחד מספרי. הוא נראה לי במצב רוח עכור מאד, במצב של דכאון ומלמל: “הכל לא שווה כלום. מי צריך את זה. נמאס לי מהכל”.

בדרך כלל אינני משיאה עצות למי שאיננו ידיד ממש. הפעם מתוך סימפטיה אישית אל האיש שהיה בו איזה כח משיכה לגבי, ושמעתי עליו מפי חברה משותפת שלמדה עמי בכתה אחת בתיכון, דרורה בעלת הגוף החטוב והפנים הלא נאות והזרועות נמשים, והוא עזבה; והיא בת המשפחה הוותיקה של וותיקי ה“שומר” והעליה הראשונה התאבלה עליו כעל ילד שהלך. אמרתי לו פתאום:

“אז אם נמאס לך הכל אז תעזוב ותעשה משהו אחר. תתחיל מההתחלה”.

“להתחיל…” הסס.

“תברח” אמרתי מבלי לדעת בדיוק על מה הוא מדבר. ידעתי כי הוא כבר הקים בינתיים בית ומשפחה. נשא אשה הוליד ילדים. ופתאום הוא בוסר בכל. קובל על איזו מאיסות ויגע וקפאון. והתפלאתי אתי על עצמי שאני מעיזה ליעץ כך סתם לאדם “תעזוב את הכל” מבלי לדעת כלל על מה הוא מדבר.

ואני הלכתי לדרכי בתערוכה והוא לדרכו.

לאחר מכן נפגשנו בטיול סופרים לים המלח, לסדום, לערד בראשיתה. ישבנו באוטו זה ליד זו מבלי לפצות פה. לא אמרנו דבר. אורי צבי גרינברג דבר כל הדרך ולא נתן לאיש לפתוח פה. חייבים היינו לשתוק ולשמע אותו בלבד.

לימים שמעתי שעזב את ביתו ואת משפחתו והקים בית חדש עם הציירת בטין.

אינני מתימרת לחשוב ששמע בקולי. אוי ואבוי לנו אם אנשים ישמעו בקולנו בשעה שאנו מביעים דעה על סתם דברים שאין לנו מושג בהם אלא בהכללה בלבד. אלא שנזכרתי בחלופי הדברים הקצרים בינינו במוזיאון תל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין ומה שאמרתי לו ומה שהוא השיב והדברים קבלו פתאום מימד אחר, קובע, משנה, הורס ומקים, מפרק ופותח מחדש. ותמהתי איך שני בני-אדם שבקושי מכירים זה את זה אלא משיריהם ומסיפוריהם בלבד יכולים באקראי להשיא עצה זה לזה ככה סתם בהכללה גדולה ופשוטה בלבד.

ונבהלתי מעצם המחשבה שדברי הרחוקים, המופשטים לחלוטין שאינם יודעים את הנתונים והפרטים, נכנסו לכלל דהירה ומעש ושינוי מציאות ויום-יום.

בשיריו אני סחה עמו ביני לביני אחרת לגמרי. גם בספריו. אינני אוהבת את הרומן שלו “נון”. שיריו טובים בעיני הרבה יותר.

אינני חושבת שהוא צריך לחרחר בגרון ניחר שהוא ים-תיכוני, צבר ים תיכוני שייך למזרח הקרוב ולעממֵי המזרח-הקרוב ולשטח השמי הערבי כולו גם בלי החרחור הגרוני המלאכותי. יש בו במראהו, במנהגיו, בשיריו, הרבה מזה בכל אופן בעיני שלי.

אפילו לא ישוטט בקפריסין ובלבנון עם ידידו העתונאי גבריאל צפרוני, הצבעוני לא פחות ממנו בסיפוריו ובהזיותיו, נאמין להם שהם שייכים למעונות שועי-לבנון, מצרים ושאר מדינות ערב.

כי שניהם חיים את המזרח התיכון זה בשיריו וזה ברשימותיו ומאמריו וסיפוריו הצבעוניים. אפילו יספרו לי שישבו לרגליו של שליט סעודיה אאמין להם. הם כל-כך שייכים לכאן למרות פגישותיהם עם הנזירים הישועיים, עם הארכיאולוגים האמריקאיים ועם אצולת הלבנט כולו. אאמין להם בעליל עלילותיהם במעשה ובדמיון בעיקר במרחב השמי שלנו.

המלצות קוראים
תגיות