מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אהרן אמיר

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

שמעתי עליו בתחילה כעל אהרון ליפץ שאביו היה ידידו של אבי עוד מן הגולה. איש נאה אביו, גבה קומה ונאה ואציל למראה. בעוד אשר בנו היה בעל חזות מזרחית ומבטא מזרחי מעושה מלאכותי ויבש, מרוב מאמץ לזיקה גרונית בגרונו האשכנזי של המתמזרח הזה.

פעם שלחתי לו מאמר על הפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל ועל משנתו וקבלתיו בחזרה ממערכת “קשת” בהערה שהוא דידקטי מדי. מלה כמעט גסה באותם הימים. דידקטי.

פעם פגשתיו במוזיאון תל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין והודיתי לו על המאמר האוהד אשר הופיע ב“קשת” על אחד מספרי. הוא נראה לי במצב רוח עכור מאד, במצב של דכאון ומלמל: “הכל לא שווה כלום. מי צריך את זה. נמאס לי מהכל”.

בדרך כלל אינני משיאה עצות למי שאיננו ידיד ממש. הפעם מתוך סימפטיה אישית אל האיש שהיה בו איזה כח משיכה לגבי, ושמעתי עליו מפי חברה משותפת שלמדה עמי בכתה אחת בתיכון, דרורה בעלת הגוף החטוב והפנים הלא נאות והזרועות נמשים, והוא עזבה; והיא בת המשפחה הוותיקה של וותיקי ה“שומר” והעליה הראשונה התאבלה עליו כעל ילד שהלך. אמרתי לו פתאום:

“אז אם נמאס לך הכל אז תעזוב ותעשה משהו אחר. תתחיל מההתחלה”.

“להתחיל…” הסס.

“תברח” אמרתי מבלי לדעת בדיוק על מה הוא מדבר. ידעתי כי הוא כבר הקים בינתיים בית ומשפחה. נשא אשה הוליד ילדים. ופתאום הוא בוסר בכל. קובל על איזו מאיסות ויגע וקפאון. והתפלאתי אתי על עצמי שאני מעיזה ליעץ כך סתם לאדם “תעזוב את הכל” מבלי לדעת כלל על מה הוא מדבר.

ואני הלכתי לדרכי בתערוכה והוא לדרכו.

לאחר מכן נפגשנו בטיול סופרים לים המלח, לסדום, לערד בראשיתה. ישבנו באוטו זה ליד זו מבלי לפצות פה. לא אמרנו דבר. אורי צבי גרינברג דבר כל הדרך ולא נתן לאיש לפתוח פה. חייבים היינו לשתוק ולשמע אותו בלבד.

לימים שמעתי שעזב את ביתו ואת משפחתו והקים בית חדש עם הציירת בטין.

אינני מתימרת לחשוב ששמע בקולי. אוי ואבוי לנו אם אנשים ישמעו בקולנו בשעה שאנו מביעים דעה על סתם דברים שאין לנו מושג בהם אלא בהכללה בלבד. אלא שנזכרתי בחלופי הדברים הקצרים בינינו במוזיאון תל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין ומה שאמרתי לו ומה שהוא השיב והדברים קבלו פתאום מימד אחר, קובע, משנה, הורס ומקים, מפרק ופותח מחדש. ותמהתי איך שני בני-אדם שבקושי מכירים זה את זה אלא משיריהם ומסיפוריהם בלבד יכולים באקראי להשיא עצה זה לזה ככה סתם בהכללה גדולה ופשוטה בלבד.

ונבהלתי מעצם המחשבה שדברי הרחוקים, המופשטים לחלוטין שאינם יודעים את הנתונים והפרטים, נכנסו לכלל דהירה ומעש ושינוי מציאות ויום-יום.

בשיריו אני סחה עמו ביני לביני אחרת לגמרי. גם בספריו. אינני אוהבת את הרומן שלו “נון”. שיריו טובים בעיני הרבה יותר.

אינני חושבת שהוא צריך לחרחר בגרון ניחר שהוא ים-תיכוני, צבר ים תיכוני שייך למזרח הקרוב ולעממֵי המזרח-הקרוב ולשטח השמי הערבי כולו גם בלי החרחור הגרוני המלאכותי. יש בו במראהו, במנהגיו, בשיריו, הרבה מזה בכל אופן בעיני שלי.

אפילו לא ישוטט בקפריסין ובלבנון עם ידידו העתונאי גבריאל צפרוני, הצבעוני לא פחות ממנו בסיפוריו ובהזיותיו, נאמין להם שהם שייכים למעונות שועי-לבנון, מצרים ושאר מדינות ערב.

כי שניהם חיים את המזרח התיכון זה בשיריו וזה ברשימותיו ומאמריו וסיפוריו הצבעוניים. אפילו יספרו לי שישבו לרגליו של שליט סעודיה אאמין להם. הם כל-כך שייכים לכאן למרות פגישותיהם עם הנזירים הישועיים, עם הארכיאולוגים האמריקאיים ועם אצולת הלבנט כולו. אאמין להם בעליל עלילותיהם במעשה ובדמיון בעיקר במרחב השמי שלנו.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

יוחנן הסנדלר לפנים ועתה

מאת אלחנן ליב לוינסקי (מאמרים ומסות)

(להרחבת הזשארגון)

אל שלחן הסופרים ישבתי לערוך תשובה לה' ראבניצקי על מאמרו: “האם יש צורך בספרות הזשארגונית?” (המליץ נומר 86) והנני חושב מחשבות איך לכתוב? יראתי בפצותי שיח להשחיל, פן ואולי חלילה גם הפעם אכשל בלשוני ואפגום בכבוד איזה סופר, באמרי דבר שלא לפי כבודו הרם, וחטאתי לספרות כל הימים. ואני האוסיף עוד חטא על פשע, ועונותי גם עתה כבדים מנשוא? מודה אנכי ומתודה על חטא שחטאתי בדבר-שפתים; אבל מה אעשה, ובארץ סינים לא הייתי, ולא למדתי דעת דרכיהם ומנהגיהם. לשמע אוזן שמעתי, מפי ספרים וסופרים, כי בארץ-הפלאות ההיא תרבות, דרך-ארץ, קדמה לכל… שם לא יאמר איש “סופר סתם”, רק סופר נפלא, סופר נשגב, סופר חכם כמלאך אלהים, שכל דבריו כדברי האורים, ורעיונותיו כעצם השמים לטוהר… ואם יבוא האחד לבקר את דברי רעהו, לא יאמר כי שגיאה מצא, כי טעה הסופר, כמו שאנחנו, המגושמים, אנשים בלתי בעלי תרבות נאמר; חלילה וחלילה, הס מלהזכיר דברים מגושמים כאלה בארץ סינים! המבקר ה“סיני” ידבר בלשון נקיה כסולת, בדמיונות, במשלים… וגם זאת, כי אלף פעמים יבקש סליחה ומחילה מאת הסופר הנפלא, הנשגב והמרומם, אשר כל דבריו אמת וצדק ורעיונותיו מזהירים ככוכבים, וחכמתו גלויה וידועה לכל באי עולם, ובינתו ממעל לבינת אנוש ועוד ועוד… שימחל ויסלח ברוב טובו וחסדו לשוטה, לבור, לגס-הרוח, שאינו מבין אף שיחת-חולין שלו, שאינו ראוי אף להתיר שרוך-נעליו – על אשר נועז בסכלותו הגדולה, בטפשותו הרבה, בבערותו הנוראה, לבקר אחר דבריו ולבקש בשמש דברים, שהם לעיני העור נראים ככתמים ח“ו… כן ידברו, וכן יכתבו בארץ-הפלאות ההיא. בעלי נימוס הם מאין כמוהם, כל אחד יחוה קידה לפני רעהו ויקרא לפניו את ההלל. הארץ ההיא כגן-עדן לפני סופרינו, האחד יקרא לרעהו: סופר חכם, והשני ישיב לו: סופר נשגב, והשלישי יענה לעומתם: סופרים נאדרים; אין פרץ ואין יוצאת צוחה בספרותם. אשרי העם שככה לו, אשרי הספרות שהגיעה למדרגה גבוהה כזו ואשרי להסופרים שזכו לזה… ואני, אללי לי, שלא הייתי בארץ הטובה ההיא, בנמוסיהם לא הלכתי, ודרך-ארץ לא למדתי. ביחוד ארגיש את החסרון הזה עתה, ברגע הזה, בעת כתבי תשובתי לה' ראבניצקי. הנה התחיל הסופר הזה את מאמרו בהפרופיסור גראֶטץ וסיים בהגראף טולסטוי, ודרך אגב, בכדי לאיים עלי, הביא מאמר המלך “פיררוס” ו”פתגם צרפתי". אל אלהים, אנא אני בא?! מפני השמות הגדולים והנוראים האלה זחלתי ואירא; אדם פשוא הנני, אין לי עסק עם “אדונים גדולים”, בחברת גראפים ומלכים לא באתי, לשונם לא למדתי, מנהגיהם, שיבתם וקימתם לא אדע. ולמה לי כל הצרה ההיא, להכניס את ראשי בין אריות כאלה? מנהגי סינים! מנהגי סינים הבו לי! עד חצי מלכות הזשארגון בעד מנהגי סינים! אנא, למדוני, הורוני איך ומה לדבר, איך לקום, לשבת להשתחוות בחברת אנשים כאלה. מרגיש אנכי כי בלי המנהגים ההם, בלי “הדרך-ארץ הצרופה”, אבדתי אבָדתי. הנה הפרופיסור גראֶטץ עומד בשער המאמר… אולי הוא יחוס, אולי ירחם עלי, הלא איש יהודי הוא ולא ידקדק עמדי כחוט-השערה. – אף הגראף טולסטוי, המלך פיררוס, ועל כלם הפתגם הצרפתי בכבודו ובעצמו… אוי, מי יעמוד לפניהם! חמסי על ה' ראבניצקי, שהביא אותו בחברתם, בכדי לעטות עלי כלימה; הגראף טולסטוי והמלך פיררוס בודאי ידברו צרפתית ואנכי איש עברי הנני, ומבלעדי הזשארגון לא אדבר בשפה אחרת. הלא די היה לו לאמר רק, כי אינני בעל “נמוס” ובזה הייתי בטל ומבוטל, ודברי שדברתי על סופרי זשארגון בטלים ומבוטלים, לא שרירין ולא קיימין; אבל להביא בחזקה, בעל-כרחו, איש פשוט בעל נמוס כמוני, בחברת אנשים גדולים כאלה, בכדי להתענג על שממותו ולהתכבד בקלונו, יסלח לי אלף אלפי ורבוא רבבות פעמים, אם אומר לו, אם ארהיב בנפשי עז להגיד לו בעניות דעתי וכו' וכו' (עיין למעלה) כי גם זה אינו מן הנימוס. וכי כך עושין בארץ סינים?…

רק באחת עוד אלמד זכות עליו: שלא היתה כונתו להכלים אותו, להתכבד בקלוני ולעבור על מנהגי הסינים. אולם אחרי כי יחשוב אותי לאציל עברי (אריסטוקרט בלע“ז ר”ל), הנה אמר בלבו כי מסתמא צריך אנכי לדעת גם צרפתית, גם לדבר את האדונים הגדולים, גם לעמוד ולשבת בחברתם. עוד הפעם יסלח לי ה' ראבניצקי אם אומר, כי אף אם הוא תושב אָדעסא, ואדעסא העיר מלאה אריסטוקרטים כילק, ובאשר תשליך אבן תפגע באריסטוקרט, בכל זאת נעלמו ממנו דרכי “האצילות” בימים ההם ובזמן הזה. האם אינו יודע, שכל ענין האריסטוקרטיזמוס נמצא כעת רק בקרב ה“בורים” ו“עמי-הארץ”, שמוחם ריק מכל שפה, רק כיסם מלא, או שידמו שהוא “מלא”… המה האצילים, המה הגדולים, להם הדעה, להם הדבור, והמה יתנשאו לכל ראש. המה יבאו בחברת “גדולים”, המה ידברו “בשבעים לשון”, יצפצפו, ימללו ויהגו צרפתית בלשונם, ואנחנו מה? – כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את תורתנו ושפתנו. בינינו, תודה לאל, אין כתות-כתות מיוחדות, אין “עם” ו“אצילים”, כלנו “עם”, כלנו “אצילים”, כלנו גם “ההמון”… ו“אנכי” – אנכי, בודאי אדם פשוט הנני, עברי מארץ העברים, ממדינת “צאינה וראינה”… אמי ואחיותי עוד עתה קוראות בספר הזה ובתחנות שרה בת-טובים ומדברות בלשון הזאת, ודודותי שתחי' עוד עתה שולחות אלי את פרישת-שלומן בלשון זשארגון. וגם “יוחנן הסנדלר”, שה' ראבניצקי היה לסנגור בעדו, בעד “ספרותו”, שכן קרוב אלי, גם ש"ב רחוק: שלישי ברביעי מצד אמי. ר' יוחנן זה, מלבד שהוא סנדלר טוב, עוד הוא גם איש טוב, מעורב עם הבריות ובעל-דברים, ותמיד יספר לי מה שקרא “במעשה-ביכלעך”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.