מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חיים נחמן ביאליק

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

בילדותי נמנו הורי על חוגי ידידי ח.נ. ביאליק ומניה רעיתו. והייתי רואה אותם בחגיגות משפחתיות ובערבי שישי שהיו מתכנסים בבתי ידידינו לכוס תה, לניגונים ולשיחות רֵעים. למרות גילי הרך הייתי נלווית לצערי אל הורי משום שלא רצו להשאירני לבד בבית.

בערב כזה נלוויתי פעם להורי בלכתנו לבית ביאליק. הוא חזר אז בשנות העשרים מנסיעה לאירופה והיה תחת רושם מה שראה שם. הכל ישבו בביתו היפה במעין מעגל בלא שולחן שנצב מן הצד והוא בתווך, והכל דממו כיוון שסיפר ברשמיו מאירופה.

משום מה נשארה בזכרוני שיחתו הנרגשת על כנסיה קטנה ברומא (לאחר שנים משבגרתי ויצאתי ללמודי לחו"ל סרתי ברומא לאותה כנסיה לראותה על פי המלצתו אז, המלצה שלא במלים אלא בשיחה ורשמים לראותה).

לא על הכנסיה עצמה שוחח ביאליק אלא על המרתף מתחת, ששמה יורדים התיירים לראות “מעשה אמנות”. במרתף, ספר ביאליק, נאספו עצמות הנזירים שהלכו לעולמם כל עצם לצורתה ומן העצמות בעלות הצורות השונות הרכיבו הנזירים צורות פרחים וערבסקות, פטורי ציצים, ענבים, עלי גפן וכוכבים. כל מיני צורות של נוי כביכול לא היו עצמות אדם אלא חומר, גבס או חמר או אבן לעשות בהם צורות נוי לעיני האדם.

עד כמה שהבינותי אז בילדותי היה ביאליק מזועזע מעצם השמוש בעצמות אדם לצרכי אמנות. “התסכונה עצמות אדם לצרכי פסלים וציירים?” שאל.

הזעזוע שעבר עליו היה זעזוע יהודי. במקום לקבור עצמות המתים באדמה כמשהו קדוש, כסמל לחיי אנוש הממשיכים חייהם באדמה והופכים לחלק ממנה ומפריונה הופך הפסל, האמן האיטלקי, הנזיר האיטלקי שידיו הן ידי אמן ודמיונו הוא דמיון אמן את עצמות חבריו והקודמים להם ליצירות אמנות מוצגות לראווה. ממש היו כל חומר אחר שלא חי פעם, ולא הרגיש ולא נהנה ולא סבל ולא חשב או הגה או אהב?

ולכן נשאר בעיני הזכרון על ביאליק כאיש מזועזע, נרגש, מדבר מעט בלהט רגשתי מתרעם קמעה. מתמרמר איזו התמרמרות יהודית-עברית מאד. וכאומר: היתכן שאמן יהודי יעשה כדבר הזה?

רק נוצרי, רק גוי, יכול להעלות כדבר הזה על הדעת ועוד להציגו לראווה. כיצד ההין לנגֹע בחומר ה' ולא נקפו לבו?

והאם האמנות זכאית לשמוש כגון זה באדם? האם האדם הוא חומר בלבד באשר לעצמותיו צורה כזו וכזו?

ומה נעשה לעצביו של אותו אדם לרגשותיו של אותו אדם, לאן פנו אלה?

ומה על אותו עולם שלאחר המוות, העולם שלאחר המוות הנוצרי והיהודי. ואוטופית תחית המתים, וגן העדן וכל השאר? וכל פרשת שכר ועונש?

אם זה כל האדם וזו אלמותיותו שהוא הפך יצירת אמנות מאובנת בלבד מה עלה בגורל חלומותיו?

התרגשותו של ביאליק בשיחה זו מובנת לי היום כמובן הרבה יותר משהיתה מובנת לי אז. אבל עדיין אני רואה בחלל טרקלינו של המשורר את משא התרעומת היהודית הכאובה שלו בקולו הקורא תגר על הנוצרים ועל מעשיהם במתים!

וכך נשאר ח.נ. ביאליק בזכרון ילדותי.

כשרציתי לרכוש פסל ביאליק עשוי בידי חנה אורלוב כי דמיתי לראות בו אותה תרעומת, שהיה רשום עליו בטעות שלוש לירות במקום שלוש מאות לירות שלא היה לאל ידי להוציאם באותם הימים, דמיתי לראות בפניו בפסל אותה תרעומת יהודית נגד העולם הנוצרי שהאמנות מקדשת בעיניו את הכל אפילו שמוש בעצמות אדם. כביכול היה המרחק בין מתים וחיים מזער מאד.

העולם הגויי נראה לו אז מסוגל להשתמש באדם לצרכי אמנות או חלילה סבון, כביכול הינו הך.

נבא ולא ידע מה שנבא. אבל נשא משא ולא ידע. בהלתו הנוראה נבאה מה שנבאה.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

דותה בך

מאת שמואל הנגיד (שירה)

דָּוְתָה בְךָ נֶפֶשׁ לְמַעַן

רַב כִּי בְּרַב מִמָּךְ רְגִילָה

וּמְכַלְכְּלָה בִּמְעַט תְּקַבֵּל

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.