מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חיים נחמן ביאליק

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

בילדותי נמנו הורי על חוגי ידידי ח.נ. ביאליק ומניה רעיתו. והייתי רואה אותם בחגיגות משפחתיות ובערבי שישי שהיו מתכנסים בבתי ידידינו לכוס תה, לניגונים ולשיחות רֵעים. למרות גילי הרך הייתי נלווית לצערי אל הורי משום שלא רצו להשאירני לבד בבית.

בערב כזה נלוויתי פעם להורי בלכתנו לבית ביאליק. הוא חזר אז בשנות העשרים מנסיעה לאירופה והיה תחת רושם מה שראה שם. הכל ישבו בביתו היפה במעין מעגל בלא שולחן שנצב מן הצד והוא בתווך, והכל דממו כיוון שסיפר ברשמיו מאירופה.

משום מה נשארה בזכרוני שיחתו הנרגשת על כנסיה קטנה ברומא (לאחר שנים משבגרתי ויצאתי ללמודי לחו"ל סרתי ברומא לאותה כנסיה לראותה על פי המלצתו אז, המלצה שלא במלים אלא בשיחה ורשמים לראותה).

לא על הכנסיה עצמה שוחח ביאליק אלא על המרתף מתחת, ששמה יורדים התיירים לראות “מעשה אמנות”. במרתף, ספר ביאליק, נאספו עצמות הנזירים שהלכו לעולמם כל עצם לצורתה ומן העצמות בעלות הצורות השונות הרכיבו הנזירים צורות פרחים וערבסקות, פטורי ציצים, ענבים, עלי גפן וכוכבים. כל מיני צורות של נוי כביכול לא היו עצמות אדם אלא חומר, גבס או חמר או אבן לעשות בהם צורות נוי לעיני האדם.

עד כמה שהבינותי אז בילדותי היה ביאליק מזועזע מעצם השמוש בעצמות אדם לצרכי אמנות. “התסכונה עצמות אדם לצרכי פסלים וציירים?” שאל.

הזעזוע שעבר עליו היה זעזוע יהודי. במקום לקבור עצמות המתים באדמה כמשהו קדוש, כסמל לחיי אנוש הממשיכים חייהם באדמה והופכים לחלק ממנה ומפריונה הופך הפסל, האמן האיטלקי, הנזיר האיטלקי שידיו הן ידי אמן ודמיונו הוא דמיון אמן את עצמות חבריו והקודמים להם ליצירות אמנות מוצגות לראווה. ממש היו כל חומר אחר שלא חי פעם, ולא הרגיש ולא נהנה ולא סבל ולא חשב או הגה או אהב?

ולכן נשאר בעיני הזכרון על ביאליק כאיש מזועזע, נרגש, מדבר מעט בלהט רגשתי מתרעם קמעה. מתמרמר איזו התמרמרות יהודית-עברית מאד. וכאומר: היתכן שאמן יהודי יעשה כדבר הזה?

רק נוצרי, רק גוי, יכול להעלות כדבר הזה על הדעת ועוד להציגו לראווה. כיצד ההין לנגֹע בחומר ה' ולא נקפו לבו?

והאם האמנות זכאית לשמוש כגון זה באדם? האם האדם הוא חומר בלבד באשר לעצמותיו צורה כזו וכזו?

ומה נעשה לעצביו של אותו אדם לרגשותיו של אותו אדם, לאן פנו אלה?

ומה על אותו עולם שלאחר המוות, העולם שלאחר המוות הנוצרי והיהודי. ואוטופית תחית המתים, וגן העדן וכל השאר? וכל פרשת שכר ועונש?

אם זה כל האדם וזו אלמותיותו שהוא הפך יצירת אמנות מאובנת בלבד מה עלה בגורל חלומותיו?

התרגשותו של ביאליק בשיחה זו מובנת לי היום כמובן הרבה יותר משהיתה מובנת לי אז. אבל עדיין אני רואה בחלל טרקלינו של המשורר את משא התרעומת היהודית הכאובה שלו בקולו הקורא תגר על הנוצרים ועל מעשיהם במתים!

וכך נשאר ח.נ. ביאליק בזכרון ילדותי.

כשרציתי לרכוש פסל ביאליק עשוי בידי חנה אורלוב כי דמיתי לראות בו אותה תרעומת, שהיה רשום עליו בטעות שלוש לירות במקום שלוש מאות לירות שלא היה לאל ידי להוציאם באותם הימים, דמיתי לראות בפניו בפסל אותה תרעומת יהודית נגד העולם הנוצרי שהאמנות מקדשת בעיניו את הכל אפילו שמוש בעצמות אדם. כביכול היה המרחק בין מתים וחיים מזער מאד.

העולם הגויי נראה לו אז מסוגל להשתמש באדם לצרכי אמנות או חלילה סבון, כביכול הינו הך.

נבא ולא ידע מה שנבא. אבל נשא משא ולא ידע. בהלתו הנוראה נבאה מה שנבאה.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

דגל הלאומיות

מאת אליעזר בן יהודה (מאמרים ומסות)

א.

את אשר היתה ההשכלה למשכילינו לפנים, – היתה עתה הלאומיות לרבים מסופרינו.

מטר המהתלות הנתך על ההשכלה בשנים האחרונות והמכות הנאמנות אשר הוכתה בספרותנו הסירו את שם האלילה הזאת מפי סופרינו. תחת דברם לפנים בשם ההשכלה, ידברו עתה בשם הלאומיות וישימוה כחותם על כל אמריהם. תקוה טובה נשקפת לספרותנו, כי עוד מעט ותהי לאומית באמת. הסופרים, אשר נתנו ספר כריתות ללאומיות העברים, ימשכו מעט מעט את ידיהם גם מספרותנו, כי מה שפת עברית ומה ספרותה לאיש אשר לבבו איננו שלם עם לאומיות העברים? רוח חדשה, עזה וחזקה, נשבה בספרותנו ותפח באפה רוח חיים. כי רק רגש הלאומי, אשר החל לפעם בלב רבים מסופרינו בכל עֻזו ותקפו, נפח רוח חיים בספרותנו, רק הרגש הזה, אשר חִיָּה עמים לא מעט אחרי אמרם נואש לכל תקותיהם, חיה גם את ספרותנו בעז רוחו אשר שפך עליה ויתן לה כח ועצמה לחיות ולהאריך ימים, ויתן לה עדנת נוער אחרי בלותה. משכילינו אשר עמלו להחיות את שפת עבר ולהסיר מעם כל הלשונות את צעיף אלמנותה, עמלו גם למהר קצה. בהלחמם לה' נלחמו אתה.

כי מה שפה וספרות בלי לאומיות? התאריך ימים פה על האדמה נשמה בלי גויתה? משכילינו כחשו בלאומיות העברים ויתאמצו בכל עז להסיר הרגש הזה מלבות בני בריתם. רק להשכלה הטיפו. “יהודים אנחנו בבתי כנסיותינו, ובצאתנו משם אנשים אנחנו ככל הגויים אשר בתוכם נשב” – היה דברם כל הימים.

אף כי קנאה גדולה קנאו לשפת עברית ויקראו לבני נעורינו השכם וקרא לבל יעזבו שפת אבותיהם ולבל יבזו ליקהת שפתנו הזקנה, – הנה דבריהם אלה עלו בתהו וכל עמלם היה לריק.

“העבודה הזאת לנו?” – שאלו בצדק בני נעורינו, – “למה נעבוד את השפה הזאת וספרותה? מה תתן ומה תוסיף לנו? היכול לא נוכל להיות ישראלים גם בלי דעת שפת עברית? הידָעה אדאלף קרמיע? הידעוה הרבנים החדשים? ומדוע אפוא תשבחו ותפארו ותרוממו ותקדישו את שם קרעמיע? מדוע לא נלך בדרכיו…”?

ומה יכלו המשכילים לענות? כמה יכלו הַקהות את שם בני נעורינו? “אך צדקו בני הנעורים” – אמרו המשכילים בנפשם. “אשמת אבותינו היא אשר למדונו השפה הזאת, אשר לא תועילנו עד מה. לו חכמנו גם אנחנו בנעורינו כמוהם היום, לוא ידענו אז להלוך נגד רוח החיים, כי עתה לא עבדנו את השפה הזאת אשר גם עושר גם כבוד לא תתן לנו”. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.