רקע
דוד בן־גוריון
חילוף משמרות

(מתוך הרצאה על קונגרס העבודה במועצת ההסתדרות)


 

א    🔗

פעולתנו נמצאת במעגל קסמים: החזית המכרעת של פעולתנו היא בארץ, אולם המחנה הגדול אשר בו נישגב – הוא בגולה. כשדובר על המצב בהסתדרות העירו חברים – ובצדק – שאין לנו רשות להוציא חברים לחו“ל בשעה שאנו דחוקים בארץ. ואנו דחוקים בארץ לא רק בימי משבר כי אם גם בימי רווחה. וכשדובר על העלייה דרשו החברים – ושוב בצדק – לשלוח עשרות חברים לגולה לחנך את הנוער לקראת מילוי תפקידו בארץ. הכרנו בצורך לשמור בשבע עינים על “הקטנות” ולבנו מלא חרדה ל”גדולות". ומתעוררת שאלה: מה קודם למה – המעשה או הרעיון? המפעל המגשים או התנועה המפרנסת אותו? תשובתנו יכולה להיות רק אחת: אין מוקדם ומאוחר, אין או-או, אין פה ושם, אין קטנות וגדולות – הניגודים האלה קיימים רק בשורת ההגיון הפורמלי – ההגיון ההיסטורי אינו מכיר בשני שטחים נבדלים ובשני נושאים מיוחדים ובשני ממדים שונים. התנועה והמפעל, הרעיון והמעשה, הפרט והכלל יונקים זה מזה וכרוכים זה בזה מתוך השפעה חוזרת בלתי פוסקת.

בלי החזון והייעוד ההיסטורי יידל המעשה ויתנוון, ובלי המפעל החי והמגשים תתרוקן התנועה והרעיון ייהפך לפרזה ריקה ונבובה, לריביזיוניזם עקר. במרכז התנועה עומדת העבודה בארץ ויצירתה, אך הבור אינו מתמלא מחולייתו. תורת הגידול והצמיחה אינה סובלת מחיצות ותחומים מלאכותיים – השורש חותר לקראת כל מקור סתום של יניקה והענף פורש לכל עבר ורוח – גבול ההתרחבות הוא רק בכוח הגידול הפנימי הגנוז בגרעין החי והצומח, אם אין מעצורים חיצוניים המעכבים את התפתחותו.

נזכור איך צמחה תנועתנו. עלו לארץ צעירים וצעירות בלי כל מקצוע ובלי נסיון בעבודה. באו לארץ דלה ושוממה, ללא משק, ללא תרבות, ללא חיים ציבוריים. מצאו כאן שוק עבודה זולה, פועלים מעוטי צרכים, נתונים לעושק ולשיעבוד בלי-מצָרים. נפגשו כאן עם אחים מקשיחי-לב ומתקלסים, אשר איבדו את אמונתם ומשאת-נפשם שהעלתה אותם בזמנם לארץ. התנועה אשר בה דגלו הצעירים האלה – התכחשה והתנכרה לשליחיה הנאמנים, כי לא הבינה לרוחם. הארץ היתה נתונה תחת משטר פרוע ורקוב, ללא בטחון החיים וללא הגנה על העובד. ובחוסר כול, בלי כל אמצעים חמריים ובלי כל עזרה חברתית באו הצעירים, וגם דרכם לא היתה ברורה לפניהם. רק דבר אחד היה להם: רעיון גדול ורצון גדול אשר ידעו להתמכר לו באמונה ובעקשנות – רעיון העבודה ורצון-העבודה.

ודבר זה עמד להם להתגבר על חולשת-עברם, על חוסר נסיונם, על קשי החיים בארץ לא בנוייה, על זרות הסביבה, על התנכרות התנועה, על משטמת בעלי הבית, על התחרות העבודה הזולה, על הירידה המוסרית של היישוב. רעיון-העבודה הכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת והצמיח מחנה עובדים רב-יכולת ואדיר-השפעה. בחורים ובחורות שלא טעמו מימיהם טעם עבודה נעשו לחקלאים מנוסים ומומחים וכבשו מקצועות עבודה אחרים והקימו משקים אשר שינו את פני החקלאות בארץ, יצרו נכסים וערכים כלכליים ותרבותיים אשר הרימו את כבוד היישוב וערכו בעם היהודי, צרו צורות חיים וחברה חדשות אשר היו למופת, הנחילו את רעיונם לתנועה הציונית כולה, הכריחו את בעל הבית היהודי המתנכר להיזקק לעבודה עברית ולגול על ידי כך את חרפת הישוב, חייב את הממשלה למתן חוקת עבודה חדשה, התווה את הדרך לפעולה היישובית של ההסתדרות הציונית, הקים בארץ את האירגון הכלכלי והפוליטי הכי גדול ביישוב – את אירגון העובדים, התייצב בראש המלחמה של היישוב על זכויותיו ותביעותיו הפוליטיות, וזכה להקים בארץ ובגולה דור חדש אשר ימשיך את פעולתו ביישוב ובציונות. זה היה אולי הניצחון הכי גדול של הפועל היהודי בארץ – כיבוש הדור החדש והקמת ממשיך נאמן למפעלו בארץ. החלוץ בגולה והנוער העובד בארץ הם הכיבושים הכי יקרים של תנועתנו. אין כיבוש אחר שיעיד כמותם על חיוניותה, ערכה וכוחה הפנימי של תנועת הפועלים בארץ.

אולם תנועה זו לא הגיעה עדיין לגמר בישולה. אנו עומדים בראשית דרכנו, ושר ההיסטוריה עומד עלינו ודופק: צמח ועלה, צמח וגדל! אנו קרואים למאמצים חדשים למען קיים את השליחות אשר לשמה נוצרנו. יד ביד עם ביצור עמדותינו בארץ, עם הרחבת מפעלנו, עם חיזוק הדבק הפנימי, עם הדיפת ההתקפות הנערכות נגדנו, עם הסתערות חדשה מצדנו לחידוש העלייה וההתיישבות – אנו מצווים על פעולה גדולה וקשה בכל רחבי הגולה לשם הבטחת ההגמוניה של העבודה בתנועה הציונית כולה. בלי הגמוניה זו עלולה התנועה הציונית לסלף דרכיה ולסרס את תכנה ההיסטורי בפרוצס ההגשמה.

הגשמת הציונות פירושה ביצוע שתי תמורות יסודיות בחיי העם העברי: א) מעבר האומה מפיזור לקיבוץ-גלויות בארץ המולדת; ב) מעבר האומה התלושה מקרקע ומעבודה – לחיי עבודה על אדמת המולדת. שתי התמורות הללו כרוכות זו בזו ואין האחת אפשרית בלי רעותה. לא ייהפך העם היהודי לעם האדמה והעבודה בארץ לא-לו, ולא ישוב העם לארצו אלא אם ישוב לאדמה ולעבודה. בגולה אין תיקון יסודי לאומה תלושה ודוויה, ובארץ אין מקום לאומה בלי תיקונה בעבודה. מתוך חוסר חיים בריאים ומתוך אי-אפשרות אובייקטיבית לקיום נורמלי בגולה נולדה התנועה הציונית, ורק מתוך מעבר המוני לחיי עבודה ועמידה על קרקע עתידה הציונות להתגשם. התמורה הגיאוגרפית הפוליטית מותנה בתמורה הכלכלית-החברתית. המוני החנוונים, הסוחרים, אנשי הרוח היהודים לא ייקלטו ולא יהוו כאן אומה טריטוריאלית עומדת ברשותה אלא אם ייהפכו להמוני עובדים. זוהי התמורה הכפולה, המוכרחת, הטבועה במהותה הפנימית של הציונות המתגשמת.

תמורה זו, במידה שהציונות מתגשמת, גוררת אחריה חילוף משמרות סוציאלי בציבוריות העברית. המעמד הבעל-בתי, שעמד במשך דורות בראש האומה, יצר וקבע את ערכי העם וראה את עצמו כעם היהודי כולו, נדון לכלייה בתור מנהיג האומה והגמונה, המביע את צרכיה ומכוון את פעולתה. בתוקף ההגיון הפנימי של התמורה המוכרחת הקשורה בהגשמת הציונות עולה וצומח מעמד חדש, מעמד העובדים, הממלא בארץ את השליחות הראשית של האומה בפרוצס תחייתה.

המעמד הבעל-בתי, שלא רק בהכרת עצמו אלא גם בהכרת ההמונים היה זהה עם העם היהודי, כי ידע במשך דורות לטפח את ענייני העם, לשמור על צרכיו, להגן על כבודו להיות לו לפה בספרות, במדע ובאמנות, המעמד אשר שימש מופת ומטרה לשאר המעמדות ושאב לתוכו את מיטב הכוחות האינטלקטואליים והמוסריים של האומה – יכול היה לשמור על ההגמוניה החברתית שלו בגולה, בתוקף העמידה הדלה והתלושה של ההמונים. במידה שהציונות מתגשמת, וכוח העבודה – הציר העיקרי בהגשמת הציונות – עולה וצומח, הולכת ומתבלטת יותר ויותר המעמדיות הצרה של בעל-הבית, שענייניו המעמדיים מתנגדים לעתים קרובות לענייני העם. הציונות המתגשמת מסירה את הכתר הלאומי מעל ראש בעל-הבית ומגלה את מערומיו המעמדיים.

הציונות אינה מתגשמת בחברה לא-מעמדית ואינה יוצרת מלכתחילה משטר סוציאליסטי, שאין בתוכו ניגודים מעמדיים. בחברה החדשה הצומחת בארץ קם גם מעמד של רכוש, ומעמד זה מסוגל – בתנאים מסוימים למלא גם תפקיד חיובי ומועיל בהגשמת הציונות. אולם אינו מסוגל יותר להזדהות עם האומה, לעמוד בראשה, להיות לפה למשאלותיה וצרכיה ההיסטוריים ולעצב את עתידה בדמותו ובצלמו. תפקיד זה הוטל על מעמד הפועלים, המתהווה בארץ.

 

ב    🔗

העלייה לגדולה לאומית של מעמד הפועלים, התנשאות מעמד הפועלים למדרגה של בא-כוח העם, העברת ההגמוניה הלאומית מידי מעמד הרכוש לידי מעמד העבודה – זוהי העובדה המרכזית והמכרעת בהיסטוריה הסוציאלית של עמי אירופה בדורנו. לא בכל ארץ הגיע מעמד הפועלים לשלטון. יש ארצות שהשלטון נשמט מידי הפועלים לאחר שנכבש על ידם לזמן-מה. אולם גם בארצות שהבורגנות שלטת בהן עדיין – אין שלטונה נשען עוד כאשר בדורות הקודמים על ההכרה המוטעית ביסודה, שהיתה מושרשת זמן רב בלב העם, כי הבורגנים והעם הם היינו הך. הבורגנות נדחקת יותר ויותר על ידי מעמד הפועלים למצב של מיעוט מדכא, שענייניו עומדים בסתירה גלויה לצרכי הרוב המדוכא. לעומת זאת נהפכת תנועת הפועלים יותר ויותר לתנועת-עם. במקום הבורגנות שריכזה סביבה במשך דורות את רוב שדרות העם, הולך מעמד הפועלים ומאחד תחת דגלו את ההמונים הרחבים, גם אלה שאינם בני מעמדו. ממעמד מתבדל ומבודד, כאשר הופיע בראשית תנועת הפועלים, הוא נהפך לגרעין מרכזי של העם. נקודת-הכובד החברתית בעם עוברת מהבורגנות לפועלים. הפועל רואה את עצמו אחראי לענייני העם כולו; כיבוש השלטון המדיני אינו אלא אחד השלבים בסולם העלייה המוכרחת, המתמדת, שעולה בו מעמד הפועלים. קודמת לתמורה הפוליטית – תמורה חברתית. תמורה זו מתחוללת באיטיות, אך בלי הרף, בהכרת העם, ובה הערובה הבטוחה והנאמנה ביותר גם לתמורה הפוליטית.

עליית מעמד הפועלים היהודי בגולה נתקלה בשני עיכובים שחסמו לפניה את הדרך למעלה: חוסר חיים ממלכתיים עצמיים וחוסר בסיס כלכלי. למרות הפתוס הריבולוציוני הרב של תנועת הפועלים היהודית ולמרות כישרון-אירגונה הגדול – נבצר ממנה לכבוש לעצמה עמדה מרכזית בחיי העם ולהטביע את חותמה על המחשבה והציבוריות וההכרה הלאומית.

בגולה תפסה ותופסת העבודה מקום עלוב ודל בחיי העם. מקורות העבודה העיקריים כמעט נסתמו לגמרי בפני הפועל היהודי. העבודה העברית מצומצמת במלאכה ובפינות נידחות. המצב הירוד של העבודה דילדל בהכרח את עמדת הפועל וצימצם את אפקו. רק באמריקה, מתוך פרוליטריזציה המונית שבאה בעקבות ההגירה ההמונית, הצליח הפועל היהודי לבצר לעצמו עמדה חשובה, כמעט מרכזית, בציבוריות ובעתונות היהודית. וגם שם הולכת עמדה זו ומתרופפת, לרגל הפרוליטריזציה המתגברת עם הפסקת זרם ההגירה.

בארצות מזרח אירופה לא הצליח אף פעם הפועל היהודי להיות לכוח לאומי. לפעמים, בתקופות מהפכה, מילא הפועל היהודי תפקיד חלוצי חשוב בתוך תנועת הפועלים הכללית, אבל השפעתו הפנימית על חיי העם היהודי היתה דלה ורופפת. השפעת הפועל היהודי כמעט שלא יצאה מתחום מפלגתו ואגודתו המקצועית.

אפקה הלאומי של תנועת הפועלים היהודית, כפי שנתבטאה ב“בונד” – אירגון הפועלים ההמוני היחידי בקרב יהודי מזרח אירופה – היה ונשאר צר ומוגבל; ולאחר שלושים שנות קיום לא עלה בידה לצאת מתוך ד' אמות של ענייניה המצומצמים, בשעה שפועלי העמים מסביבה הפכו להיות כוח לאומי מכריע, או גם שליט, ושינו ביסודו את גורלו ההיסטורי של עמם. תנועת התחייה הלאומית, אשר היכתה גלים רחבים בחיי העם היהודי, כמעט שפסחה על הפועל היהודי. לא רק שהפועל לא ידע להתייצב בראשה, אלא גם לא הבין להאחז בה, לרומם אותה ולהתרומם אתה. הפעולה הפוליטית הרחבה רבת ההמונים שנעשתה מדי פעם בהזדמנויות היסטוריות מתאימות – לא הונהגה ולא כוּונה על ידי הפועל היהודי, כי אם על ידי בעל-הבית. בתוך עם מחוסר קרקע, משולל חיים ממלכתיים עצמיים ונטול בסיס כלכלי איתן בעבודה – לא יכול הפועל היהודי להתרומם למדרגת מעמד מדריך ומנהיג. הוא לא הגיע אפילו למדרגת מעמד מאוחד בתוכו ושליט על ענייניו. בלי אופק לאומי, בלי אחריות היסטורית לגורל עמו, בלי דאגה רצינית לעתיד לא היה לפועל היהודי בגולה הדבק המוסרי הנחוץ למען לַכד אותו לחטיבה חברתית אחת. ההגמוניה הרעיונית, הפוליטית והחברתית בחיי העם בגולה – נשתמרה בידי הבעל-בתיות היהודית. הפועל נשאר מבודד בקרן-זוויתו המעמדית, המצומצמת והצרה בתוקף בסיסה הרעוע והצר של העבודה בחיי העם בגולה.

 

ג    🔗

הציונות פתחה לעבודה העברית אפקים חדשים ושינתה את עמדתו ההיסטורית של הפועל היהודי במערכת החיים הלאומיים. על הפועל העברי בארץ הוטל לצאת מקרן זוויתו המעמדית הצרה ולהתייצב בראש המהפכה העמוקה, שהציונות מיועדת לחולל בחיי העם וביסודות קיומו. בפעם הראשונה בתולדות תנועת הפועלים היהודית הוצג הפועל העברי בארץ בפני אחריות היסטורית לאומית. בפני תפקידי בניין ארציים, בפני תעודות ממלכתיות עצמיות.

שאלת העבודה העברית בא"י אינה שאלה מעמדית, כי אם שאלה ציונית, השאלה הציונית. תכנה הכלכלי של הגשמת הציונות אינו אלא הבטחת אפשרות העבודה לעם היהודי במסשטב ארצי. הערך הכלכלי של העבודה בקיום העם קובע את הערך החברתי של הפועל בחיי העם. הגשמת הציונות מתנה ומחייבת את עלייתו של מעמד הפועלים בארץ לגדולה לאומית. מעמד הפועלים בארץ ממלא את שליחות האומה בדרכה לגאולה, הוא משמש גרעין – ולא צר – של האומה החדשה; עתידו וענייניו של מעמד הפועלים זהים עם עתידם וענייניהם של המוני העם הרחבים אשר יעלו ויקלטו בארץ רק מתוך התאחזותם בעבודה.

אפקו הפוליטי והסוציאלי של הפועל בארץ, מאווייו התרבותיים, פרצופו המוסרי, שונים תכלית שינוי מאלה של הפועל היהודי בגולה. עמדתו האחראית והמכרעת בהגשמת הציונות קובעת את אפיו, מחשבתו ולוח ערכיו של הפועל. הפתוס הסוציאלי של הפועל היהודי בגולה שאוב ממקור המרירות והזעם של ציבור עלוב-גורל וחדל-אונים. עמדתו הפוליטית היא של אופוזיציה מושבעת ל“כלל ישראל”. הפתוס הסוציאלי של הפועל בארץ נובע מתוך שאר הרוח של כובשי הארץ. הכרתו המעמדית מוארה באור חזון-הגאולה. הוא אינו מתנכר לערכים ולקניינים ההיסטוריים של העם העברי אלא שואף לכבשם ולרשתם. דרכו הפוליטית הוא לא התבדלות מכלל האומה אלא עמידה בראשה. בהתאבקויותיו ובמלחמתו, בכיבושיו וביצירתו הוא רואה לפניו את עתידו ההיסטורי: להיות ממעמד עובד לעם עובד. זהו ייעודו הלאומי של מעמד הפועלים.


תל-אביב, ה שבט, תרפ“ט [”דבר" מס' 1108]

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!