את אשר ביילין פגשתי באניה האיטלקית “ירושלים” על גלי הים התיכון, בדרכנו לטריאסט ומשם ברכבת ובאניה שניה לאנגליה.
לא עברה שעה מרובה וישבנו על מכסה האניה, אני כבת י"ח ואילו הוא כבר איש במיטב שנותיו, שנות העמידה, והוא מספר לי כי הוא סופר וכותב סיפורים על אוקראינה ועל ימי הפרעות ברוסיה. וכי חי שנים באנגליה ואף כעת הוא נוסע שמה.
להיטותו לספר בסיפוריו היתה תמוהה בעיני. אבל אף אני כבר כתבתי אז בסתר שירים ונובלטות קצרות ומצאתי ענין בסיפורים על סיפוריו.
לימים כשקראתי את הפיליטונים מלאי ההומור שלו בעתונות הישראלית נזכרתי באיש הזה שכה רב צחוקו וכה רבה רצינותו בעסקו בסיפוריו שלו.
הוא הרבה לשוחח בימי הפרעות ברוסיה ובאוקראינה. וכיוון שהיו לי זכרונות ראשית ילדות מפרעות דומות באותם המקומות האזנתי לו במשנה ענין. אבל לעשות מזה סיפורים, חשבתי, ענין אחר לגמרי.
היה מציג עצמו כסופר, לעיני כל נוסעי האניה. מספר על קובץ סיפוריו ועל כתיבתו באידיש ובעברית.
על אף ההזדקנות המוקדמת במקצת שכבר ניכרה בדמותו הפריכה, השקופה כמעט היתה רעננות רוסית אוקראינית תמימה ושובבה שופעת ממנו. על אף החשיבות שנהג בעצמו כאל מחבר סיפורים וכאל סופר, היושב בלונדון ובארץ-ישראל כאחד, נהג ליצנות בכל ואף בעצמו.
כביכול רואה משוגות אחרים ומשוגות עצמו. והכל בבחינת משוגות בעולם כולו.
כשראיתיו לאחר מכן בארץ עדיין היה מהלך תדיר במעיל הגשם החום בהיר כאילו הוא עדיין מצוי בלונדון הגשומה והסגרירית. אלא שכאן נשל מעליו עול אוקראינה והפוגרומים ומחנות הפורעים וכל אותה תלאה ופתח עידן חדש של פיליטונים עתונאיים הצוחקים על עולמנו האמנותי, התיאטרוני הבוהמי הארץ-ישראלי הפוליטי כולו.
עוד לפני שאלתרמן הצליף בפיליטוניו ב“הארץ” הצליף הוא בפיליטוניו הגדולים בעולמנו הדחוס לטהרנו ולנקותנו ולנערנו מאבק. באותם הימים היה פיליטון צלפני נדיר והוא נדיר גם בימינו. בימינו כותבים מאמר מוחץ ופוליטי נגד. ואילו אז היו הפיליטונים מטהרים את האווירה במשב דק, בזרזוף קל, ברמיזות חינניות ובעקיצות דקיקות.
קשה היה לי לקשר בין הסופר על הפרעות ברוסיה לבין הפיליטוניסטן הדק והחריף. זה שהתיחס אל עצמו בחשיבות יתרה וזה שצוחק עלינו ועל עצמו.
יתכן שכבר נותק אז במקצת מסיפוריו שלו עצמו והתרכז בציבור, בארץ, בישוב כולו, בכאן ולא בשם, שמאחרי גבו. הסתלקותו מגולת רוסיה ואנגליה והשתקעותו בארץ החזירו לו את ההומור השופע והנדיר שרק בו ובכוחו יכול היה לתת משהו למקומו שלו.
כאמור, קשה לקשר בין אותם סיפורים לבין אותם פיליטונים. אבל וודאי שלאמנים שתי פנים, שתיים לאותו אדם. הבוכה והצוחק. ביחוד כשהוא היה חברו הקרוב של ברנר.