מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

דן בן אמוץ

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

אני מכירה את דן בן אמוץ הצעיר. כאשר חזר מארה“ב וטייל לפני קפה “כסית” בתל-אביב הלוך ושוב עם חבר או סתם מכר. נראה גבה-קומה יותר מקומתו הרגילה, נאה ולפניו עדיין עגלוליות של נעורים כמעט של ילדות. הכל אמרו: “איש יפה-תאר”, “סופר צעיר”. אז עדיין הופיע רק על תקן של סופר-צעיר. פרסם שניים או שלושה סיפורים והכל היו סקרנים לראותו אלא שהיה בחו”ל. עדיין התלחשו שנסע לשם ונשא בתו של מליונר נכרי, כלומר נכריה, בנשואין אזרחיים. ויש ילדים, כן, שלשה. והנה חזר בגפו. כנאה לאיש הבוהמה.

והוא מסתובב לפני “כסית” כמו אינו מהין להכנס, מפני שהוא חדש, זה מקרוב בא, ואינו מכיר את רוב היושבים. ואנחנו הוותיקים שנה שנתיים לפניו מסבים ליד שולחן קטן ועדיין חצקל הבעלים בכבודו ובעצמו יושב ראש ליד הדוכן ולפרקים מגיש בכבודו ובעצמו קפה לאחת הבנות שנתחבבה עליו. פעם זכיתי גם אני והוא הגיש לי קפה.

ודן עדיין מהלך הלוך ושוב ואיננו יודע: להכנס או לא להכנס? עדיין אין עמו חוצפתו המאוחרת. שובבותו המאוחרת. נועזותו המאוחרת. עדיין הוא ביישן, חמוד בבישנותו. כביכול גדול במבנה גוף וקטן במבנה לשון.

לבסוף קראו לו, קראו לו להכנס ולשבת יחד עם החבר’ה, סופרים צעירים שהקדימו לפרסם שנה שנתיים לפניו. והוא בא. זורק מלה באנגלית. קלט משהו בחו"ל. והוא מוצג לפנינו:

"תכירו, סופר צעיר, דן בן אמוץ,…לוחצים אפילו ידיים. ואומרים: “אהה, זה אתה דן בן אמוץ. בכלל לא ידענו איך אתה נראה.” והבנות חושבות “דווקא, אפילו יפה. אין מה להגיד, נחמד!”.

ואני, ששמעתי משהו ממישהו על תולדות חייו ובואו מן העיר רובנה שבווהלין (אגב עיר מולדתה של אמו של עמוס עוז ושל סוניה פרס תל"א) אומרת לו:

“הייתי בילדותי שנתיים ברובנה. אפילו למדתי שם בכתה א' וב' בבית ספר “תרבות” העברי. אבי היה שם מפקח על בתי הספר העבריים ועורך עתונים באידיש, “ווהלינער לעבן” ו”ווהלינער ווארבלאט" ו…."

אבל דן בן אמוץ מפסיק אותי בקוצר-רוח ובצדק: “זה היה מזמן. שכחתי הכל. אף פעם לא קראתי עתון אידי, אף שאני יודע אידיש. גם פולנית. אני לא רוצה לדבר על העיר הזאת. גם אני למדתי שם בבית הספר. לא זוכר כלום”.

כולם יודעים שהוא זוכר. התגובה חריפה מדי. הוא זוכר. איננו רוצה לזכור. המשפחה, המשפחה כולה שנותרה שם ושלחה אותו הנה והוא הנצול היחיד. באשר עלה ארצה.

ואני נבוכה מאד. למה בכלל הייתי צריכה להכנס לענין הזה של עיר זרה, ופולין זרה ושנואה עלי, ושפה פולנית זרה. ועוד אידיש נוסף לכל. וכל זה שמאחור.

וחושבת שיכולתי לדבר על סיפורו. לומר לו משהו על הסיפור. שכן לזה הוא כנראה מצפה לא לעיר הולדתו שזנח מאחור ואיננו רוצה כלל לזכור אותה.

שכן כולנו באותם הימים לא רצינו להיות ילידי הגולה. כולנו שהגענו לפניו בגיל שמונה ופחות כפרנו בעצם הוולדנו בארץ אחרת, נכריה. רצינו כולנו להיות צברים ילידי הארץ. ויותר מכולם כפי שנודע לי אחר-כך דן בן אמוץ “הצבר המלאכותי” הראשון והגדול שבכולם. הפולני שאין לו עיר מולדת בארץ. יכול לבחור לו מה שהוא רוצה. אפילו יבניאל וכפר-תבור כמו יגאל אלון. אפילו נהלל כמו משה דיין. אפילו, אפילו תל-אביב כמו יצחק רבין או ירושלים כמו י. נבון. מה שהוא רוצה.

ואחרי הפסקה גדולה, כשכל הנושא הגלותי נשכח פנה אלי פתאום ואמר. “למזלך אפילו לא נולדת שם ברובנו ואני לא שואל אותך איפה כן נולדת. מפני שזה בכלל לא מענין איפה נולדים. בחירת ההורים. הבחירה שלי בכלל אחרת. אני נולדתי במלבס. פשוט וחלק. רחוב מכוער אבל זה הוא”.

לימים שמעתי שהוא נולד בכל מיני מקומות בארץ. בעיר העתיקה בירושלים במשפחה מבתי הונגרן. במטולה כבנו של הגר הנס. במשפחת הגרים אברמסון.

באותם ימים קצרים היה דן בן-אמוץ היפהפה של “כסית” אבל לדעתנו אז, הבנות, ילדותי מדי, צפוי מדי, מפונק מדי למראה. מין תפנוקת שכזאת שלא ידענו מה מקורה. עכשו כבר יודעים.

“הוא נשאר בארץ?” שאלנו בהסוס.

“נשאר”.

זה היה צעיר נצחי שעוד לא התחיל למלוך בעולם הבוהמה, הקולנוע, ההומור, הקפריזה, ההשתוללות הנועזת בעניני לשון והווי. עדיין לא קנה לו אז את הארץ-ישראליות פרי דמיונו, שחיבר לעצמו לאחר מכן. עוד לא היה בחיל הצי, עוד לא התחבר לחבריו לשלושה-בסירה-אחת שכה הלמו את הלך רוחו. עוד היה “הסופר הצעיר” יפה התאר שרוצה לעשות קריירה ספרותית רצינית בספרות העברית הצעירה.

לאחר מכן הגיעו אלי דבריו לא מפיו אלא מן הרדיו, מן הטלויזיה. מן הקולנוע, מן הסקטצ’ים שלו מפי אחרים. מספריו. אבל בעיקר התרשמתי מרשימה קצרה אחת שכתב על ילד בבן-שמן עולה מחוץ לארץ הרואה את חבריו מקבלים פני הוריהם, קרוביהם, אורחיהם בשעה שאליו אין איש בא. והוא חושב: אולי זה טוב. שלא צריך להתביש בהם באבא ובאמא המגוחכים, באחים ואחיות המצחיקים, באורחים ואורחות מטומטמים שבושה לקבל את פניהם. "אולי מוטב כך, להיות לבד ולא להסמיק מרוב בושה וכלימה.

בדיוק כך כפי שהולם אותו.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

בית הכנסת של ר' יהודא חסיד

מאת יוסף יושעה ריבלין (מאמרים ומסות)

א.

גמר מלאכת הבניה

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.