מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פאול בן חיים

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

לא הכרתיו פנים, אלא מיצירותיו המוסיקליות בלבד. הייתי מתלוצצת תדיר שהוא המלחין הישראלי היחיד כמעט שאני מסוגלת לשמע ולהנות מן היצירה. הפגישה עמו היתה בהחלט בלתי צפויה.

נסענו, אישי ואנכי, לבין לווינשטיין ברעננה לבקר משורר ידיד שחלה והיה מאושפז שם, לאחר תאונת רחוב לא קשה שהשכיבתהו על ערש דווי לימים רבים.

ישבנו עם מיודענו והוא היה מדוכדך עד מאד. אפילו הזיל דמעות וקָבָל על האחיות, שיש מהן טובות לב ויש איזו מרשעת שברשעותה מעכירה כל החיים במוסד.

באותו החדר בפינה אחרת ישב בכסא גלגלים איש אחר, אמן אף הוא שמראהו היה משום מה ידוע לי מן העתונות או הפריודיקה, האמנותית מוסיקלית. הלה ישב זקוף בכסא הגלגלים, בהדרת מלכות ושליטה עצמית כמכהן באיזו עצרת סמויה של הידברות וצליל.

“תכירו בבקשה” אמר המשורר “פאול בן חיים”! הכרנו. למעשה הכרנוהו זה מכבר מיצירותיו.

המשורר עדיין הזיל דמעות על מר גורלו ועל האחות המרשעת “המאלצת” אותו לנוע ממקומו. לקום ממשכבו. להתאמץ. להפעיל עצמו. להתקיים בישיבה, בעמידה, בהליכה שאינה הליכה כלל אלא גרירה קשה. ופאול בן-חיים שגלגל כסאו לעברנו וישב עמנו שמר על הבעה רצינית. לא קפואה, אלא מהורהרת, שוקלת תהפוכות עולם של: אמש היית ככל האדם והיום אתה שבר כלי. אלא שמחר תהיה בתקווה גדולה אולי שוב כאחד האדם. ואם לא כפי שאמר, חייב אדם לראות עצמו יציר כפיים של הבורא מכובד ומעורר כבוד. ולא שאמר כה הרבה במלים, שהיו מועטות. שהיינו עדיין זרים ולא גמלו והבשילו יחסי ידידות ורעות כל שהם של ראייה קרובה. אלא שהיה במבטיו רבי המשמעות והצצתו בפני המשורר הדווה והעגום והחזרת עינו ומבטו אל עצמו, בבחינת “אף אני התנסיתי בתאונה, אלא שכל כולי תוהה והוגה לא בהווה אלא במחר, תשתוממו לשמע שיש לי מחר. מחר בריא וטוב ויצירתי.”

והיה משהו כאוב בגזר הדין: זה אפילו יצא מכאן, יצא רפה-רוח ורפה-גוף ואילו בן-חיים המתון, המצונף בעצמו, המשמר דמות גאיונה, שלמה, כאחוזה יחדיו בלא התפוררות שבאזלת יד ויאוש, הוא יצא מכאן אולי אפילו על רגליו. הוא יצא משם.

האם עמדו לו בתאונה שארעה עמו בחוץ-לארץ, בעיר הולדתו בגרמניה שבקר בה אחר שנים רבות, בריאות הרוח ואחידות הדמות לחשלו במרי רוחו? שלא יאבד צלם אנוש ולא יהיה נרפה ונרגן ושוטם כל נברא בצלם שעומד על רגליו שלו ומהלך בעולם להנאתו.

עמדו לו. באותה פגישה אפילו אמר: “אני מנסה להרגיעו ולעודדו הרי אף אני התנסיתי בכל רע. אלא שאנכי, מנוי וגמור עמי לצאת מכאן ויהי מה. שבעל אמונה אני ואילו הוא נפל ברוחו ואינו מאמין עוד בטובה הצפויה לנו, בנס הבריאות הצפוי לנו.” “בתרועת החיים” מלמלתי על משקל התרועה לישראל שהיא מנוגנת בכל חג עצמאות למן הקמת המדינה, והיא יצירתו המוכרת ביותר.

“בתרועת חצוצרות החיים” אמר מי שאמר.

פ. בן-חיים נרמז מדברינו, נד לנו בראשו בהכרת ערך עצמית שאינה יוהרה ואינה התגרות בגורל אלא באיזו נימה פולחנית קלה כשם שסגל לו נימה מזרחית קמעה הקובעת חייו ויצירתו באזור הזה.

לימים החל ליצור מוסיקה טהורה יותר לפי דעת מומחים בלא הנימה היהודית, בלי נימת המזרח שהיתה כנראה מקור התאזרחות ביבשת כולה ובאזור כולו. אלא שלי שמשה דווקא נימה זו מקור התוודעות אליו אפילו בפגישה ראשונה. כשם שכל דורו שהוא דור הורי ולא דורי שלי שכבר התחנך מילדותו בארץ, ואילו הוא ילדותו בגולה שם, חפשו נימים מקשרות עם האזור הגיאוגרפי כולו של ארץ-ישראל. מתוך איזו תקווה סמויה שהנעימה המזרחית תהווה גשר אל עולם מזרחי שלם, סמוי ובלתי ידוע. גם אבי ז"ל העדיף את נעימות המזרח בפי ברכה צפירה על נעימות אחרות. את החזנות הערבית על מנגינות אחרות. ובן-חיים קרב ראשית יצירתו אליהם בהיותו מחונן בחוש לצרכי אותה שעה של עולי שנות העשרים ושנות השלושים שהיו זקוקים לקרש קפיצה מן המערב אל המזרח.

אמרתי לו שיצירתו קרובה יותר ללבי מיצירות טל, שטרנברג ואחרים כמותם. יתכן שנעם לו הדבר שלחץ את ידי בלבביות לפני לכתנו והיתה לחיצת היד האיתנה של חולה בבחינת תודה סמויה ובמנוד הראש משום מבוכה עדינה ומעודנת.

יצאנו מבית החולים דואבים וכואבים ונאבקים על תנועה וחופש תנועה ואהדתנו להם.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

מָנוֹחַ וְרֻחָמָה

מאת שושנה שרירא (פרוזה)

הבחור הרציני, השתקן, שפניו חסרים נוי, אך בת-צחוק לו ביישנית וטובה, העמל בשקט ואינו מרבה לנסוע העירה, הכריז יום אחד הכרזה, שגרמה לכל החבריא התעוררות רבה. בחור זה, מנוח שמו, נכנס לחדר-האוכל, לגם מספל התה בנחת יותר מן הרגיל, לפת בכפיו את הספל כדי לחממן, ולאחר שנשא את עיניו בהיסוס לעבר לאה המגישה, נחפז להשפילן, אך הגביהן שוב בהחלטה נמרצת, ולבסוף פצה פיו והכריז:

– לאה, בחורתי עתידה לבוא מן הגולה.

– מה? בחורתך? אל אלוקים! הרי לא סיפרת כלל שיש לך בחורה. מתי, מי, מה? רבותי, זו היא סנסציה! למנוח יש בחורה!

את דבריה האחרונים ביטאה לאה בקול זעקה חרוקה, כאומרת לצעוק, אך קולה אינו נשמע לה.

אך לקריאתה הד בחדר-האוכל. כמה ראשים מתנשאים, מבטי ספק וגיחוך מלוים אותה ואת מנוח, ויש מי שאפילו מהין לומר:

– שמא את היא? נו, אדרבא, התנדבי!

– טפשים, בגולה יש לו בחורה! ואני הרי אמרתי מאז ומתמיד, שהוא מסתיר משהו מכולנו.

כיון שמנוח אינו מוחה בידה ומשקיע את עינו יותר בספלו, וסומק קל עולה בפניו, ניתצים גיצים בעיני האחרים והם נועצים בו מבטיהם בזה אחר זה, כאילו הוצג בזה הרגע לראוה.

– מנוח, גם אתה? איך נפל ארז בלבנון… מנוח’ל, אתה?

ושם-חיבה זה הנפלט מפי חבר, נוגע אל לבו של מנוח. הרי איש לא כינהו בשם “מנוח’ל” מלבד אמו. והיא אמרה זאת בשכבר הימים. והנה בא זה ופונה אליו בנעימה משפחתית. כי עד היום חי מנוח מחוץ למשפחה גדולה זו. כל מיני שמות-חיבה היו מתנגחים בו ומסתלקים ממנו והלאה. משום מה בושו חבריו לכנות גבר בן שלושים ומעלה, בעל גוף גדול וידים מגושמות, בשם-חיבה הנאה לנער. ונסיון ראשון זה היה מוזר בעיני הכול. אך כיון שהושמע, כאילו הביא עמו רוח חדשה ביחסים עם מנוח.

השמועה התפשטה במהרה. התרגשות החברים לא היתה רבה כל-כך כהתלהבותן של הבחורות. הללו היו סבורות כולן שנחלו נצחון גדול, נצחון בנות-מינן על אחד, שהחזיק מעמד שנים רבות עד שכרע ונפל.

– למנוח בחורה! …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.